ככל שהיקף ועוצמת מגפת הקורונה הולכים ומתרחבים ברור כי סיפורה של הקורונה איננו רק סיפורם של בעלי הכוח, כי אם הסיפור של כל אחת ואחת מאיתנו – על אודות פרויקט יומני המגיפה.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 פנה היסטוריון יהודי בשם עמנואל רינגלבאום אל יהודי העיירות וערי השדה בפולין ובקש מהם לכתוב את ההיסטוריה המקומית והיום-יומית שלהם. הוא דרבן אותם לכתוב אוטוביוגרפיות ונטע בהם את האמונה כי חייהם ראויים ללימוד ולמחקר. עשרות מלקטים (זאמלערס) גויסו למשימה והיו אחראים על איסוף חומרי הגלם מהקהילות השונות. הפניה לקהילה היהודית נעשתה על רקע ההבנה כי ההיסטוריוגרפיה היהודית סופרה ותועדה בצורה לא מאוזנת. והמיקוד, נכון לאותה התקופה, היה בעיקר על טקסטים שכתבו רבנים ועשירים.[1]
רינגלבאום היה חלק מדור צעיר של היסטוריונים שהאמינו בהשפעה הרבה שיש להיסטוריוגרפיה היהודית על ההתחדשות התרבותית של יהדות מזרח אירופה. במובן זה הוא היה ממשיכו של ההיסטוריון שמעון דובנוב שכבר בסוף המאה התשע עשרה פנה לאינטליגנציה היהודית ובקש מהם לאסוף ולשמר חומרים מקוריים של ההיסטוריה היהודית. המטרה היתה ללמוד על הקהילה מבפנים – מתוך מקורות יהודיים, ולא כהיסטוריה של חקיקה שנכפתה עליהם מבחוץ – אותה ניתן ללמוד דרך תעודות ומסמכים לא יהודיים. פעולת האיסוף וליקוט החומרים נתפסה באותה התקופה כשליחות לאומית.[2]
ככל שהיקף ועוצמת מגפת הקורונה הולכים ומתרחבים ברור כי סיפורה של הקורונה איננו רק סיפורם של המנהיגים, שעומדים בצמתי קבלת ההחלטות, של האפידמיולוגים שמנתחים את התפשטות המגיפה, או של הרופאים הניצבים בחזית הטיפול בחולים. סיפורה של הקורונה הוא סיפורו של כל אחד ואחת מאתנו. על כן, החליט צוות בין-תחומי מאוניברסיטאות UConn, בראון ומכללת טריניטי, ליזום את פרויקט יומני המגיפה. ״בדרך כלל ההיסטוריה נכתבת רק על ידי בעלי הכוח.״ מסבירים היוזמים באתר, אך ״[…] המטרה של הפרויקט היא לוודא שקולם של האנשים הרגילים, הנאבקים במגיפה ישמע, וכי חוויותיהם יזכרו.״
Pandemic Journaling Project הוא פלטפורמת יומן משולבת מחקר המאפשרת לכל אחד, בכל העולם ליצור רשומה שבועית המתעדת את התקופה הסוערת שאנו חווים. התיעוד יכול להיעשות באמצעי מדיה שונים כמו: טקסט, הקלטות ותמונות. בפרויקט יכולים להשתתף בני 18 ומעלה, מכל מקום בעולם, ומטרתו היא בעיקר להגיע לאנשים ולקהילות שנפגעו במיוחד מהמגפה. בעוד 25 שנה, כל הרשומות תהפוכנה לארכיון היסטורי נגיש לציבור.
בסוף המאה ה-19 גויסה, כאמור, פעולת האיסוף והארכיון שנוצר בעקבותיה, למען מטרות לאומיות קולקטיביות. בחמש עשרה השנים האחרונות זוכים ארכיונים במבט ביקורתי יותר. הם נתפסים כמשקפים את המוסדות שבידיהם הכוח והמשאבים לנסח את השקפת עולמם. כלי התיעוד שברשותם מאפשרים להזמין, לשלוט, למפות, לתאר ולסווג את העולם בדרך שמייצגת בעיקר את הערכים שלהם. כך הם מחזקים את כוחם, מעמדם, ובו זמנית שוללים ומשתיקים קבוצות אחרות.
אך נוכח מציאות שבה הזהות האישית מטשטשת תחת מעטה המסכה הרפואית, והיבטים כמו פרנסה וזוגיות מתערערים. ניתן לראות בפרויקט ארכיוני כמו יומני המגיפה, יותר מרק מייצג של כוח, אלא יוזמה שמשמרת ומעודדת את הממד האינדיבידואלי של המשתתפים בו. פעולות יצירתיות כמו כתיבה וצילום – לצד היותן פעולות מתעדות שעשויות לסייע להיסטוריונים בעתיד – משמרות את זהות האדם ובעיקר את כבודו.
לפרטים נוספים:
טוויטר PandemicJourna @ (ללא L בסוף)
ניתן גם ליצור קשר עם הצוות בכתובת pandemicjournalingproject@gmail.com.
[1] שמואל ד׳ קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו: מבט חדש על ארכיון עונג-שבת – הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה, דביר, עמ׳ 22.
[2] שם עמ׳ 62.
