באחד מימי הקיץ המהבילים של סוף יולי, באמצעו של רחוב סואן בתל אביב, קיבלו צמד חברי פורמה פנטזמה הודעת סמס מחבר המתגורר בכפר סיציליאני קטן: "הר הגעש מתפרץ", נכתב בה, "בואו מהר". העיסוק בלבה המתפרצת מהר הגעש אטנה שבמזרח האי סיציליה הוא פרויקט חדש של צמד המעצבים האיטלקיים אנדראה טרימארקי (יליד סיציליה) וסימונה פארזין. לצורך כך הם מתכוונים לבלות את החודשים הקרובים באחד מכפרי הסביבה, למרגלות הר הגעש הפעיל והמסוכן, ולבחון כיצד ניתן לרתום את אוצר הטבע הזה לטובת עולם העיצוב.
אין זו הפעם הראשונה שבה עוסקים השניים בכוחות או פגעי טבע. הפרויקט שלהם "אוטרקיה" הוא מחווה לפסטיבל סנט ג'וזף המתקיים מדי שנה בעיר Salemi באיטליה. הפסטיבל שלכבודו אופים כל תושבי הכפר סוגי לחם ומאפים במגוון צורות מפתיעות נערך לכבודו של הקדוש (סנט ג'וזף) שהציל אותם מרעב כשבצורת הכתה את האזור בימי הביניים (לחצו כאן לטעימה מהפסטיבל). הקמח המשמש את התושבים המקומיים לאפיית העוגות והלחמים הוא המרכיב המרכזי בחומר הביולוגי שפיתחו השניים ליצירת הכדים ושאר הכלים של פרויקט "אוטרקיה" שהוצג בגלריה רוזאנה אורלנדי ב-2009. המיצב שהציג תסריט היפותטי שבו הקהילה מטילה על עצמה מצור פנימי ויוצרת את כל המוצרים שלה בעצמה הוא בין המועמדים הסופיים לפרס "אינדקס", פרס העיצוב החשוב ביותר שניתן על עיצוב בן קיימא ועיצוב הומינטרי (הכרזה על הזוכים תהיה בקופנהגן בספטמבר 2011).
המועמדות הזו לפרס מצטרפת לשורה ארוכה של הוקרות להן זוכים השניים מן הרגע בו סיימו את לימודיהם לפני שנתיים. בגיליון מיוחד של הרולינג סטון שפורסם באפריל 2011 נמנו השניים בין 20 המעצבים המשפיעים ביותר על עולם העיצוב בעשור הקרוב, ברשימה שהרכיבו מבקרת העיצוב אליס רוסתורן והאוצרת פאולה אנטונלי.
"בתקופה בה עיצוב קונספטואלי הוא אופנתי בעיקר בקרב מעצבים צעירים, יכולתם לחקור היבטים כאלה (המסורת הקולוניאליסטית של איטליה, הגירה, המשבר האקולוגי) ועדיין לעסוק בהיבטים ההכרחיים הקונוונציונליים של פונקציונליות ואסתטיקה מציבה אותם בחזית", כותבת אליס רוסתורן על הבחירה.
העיסוק בנושאים פוליטיים נפיצים אינו חדש לחברי פורמה פנטזמה. בשיחה שאנחנו מנהלים במוזיאון העיצוב חולון הם תולים את "האשמה" במוצא האיטלקי של השניים. "באירופה", הם אומרים, "אנשים מאוד שמרנים וצרי אופקים. כמעט שלא תראה שם פרויקטים שמערבים פוליטיקה ונושאים חברתיים כמו שראינו בפרויקטי הגמר כאן, אצלכם."
לישראל הגיעו השניים כאורחי החוג לעיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון. הם לקחו חלק בפאנל שכותרתו היתה "פרויקטי גמר בפקולטות לעיצוב כמקפצה לשוק המקומי והבינלאומי בעידן הנוכחי" ומיד לאחריו העבירו הרצאה קצרה שתיארה את "הקפיצה המהירה שלהם מהאקדמיה לשורה הראשונה של המעצבים בעולם". הבחירה בשניים לא היתה מקרית, פרויקט הגמר שלהם באקדמיה לעיצוב באיינדהובן שהוצג במילנו ב-2009 היה הלהיט של תערוכת הבוגרים.
הפרויקט "מפסלים את המסורת" שניסה לענות על השאלה האם תפקיד המסורת הוא לתעד את העבר או לאפשר דיון מחודש החייה אמנם מסורות עתיקות אבל גם עימת היסטוריה רחוקה (הקולנליאליזם האיטלקי) עם בעיות חברתיות עכשוויות (היחס למהגרים באירופה).
הפרויקט הזה יחד עם פרויקט "קולוני" (העוסק באותו נושא באופן מהופך) יוצגו בחלל החדש של האוצרת ליבי סלרס בלונדון בספטמבר במסגרת פסטיבל העיצוב בעיר. "למזלנו תמיד היו שם אנשים שהאמינו בנו ופילסו לנו דרך", הם אומרים. כמו ליבי סלרס, גם רוזאנה אורלנדי הבחינה ביכולות שלהם הרבה לפני האחרים ומקצה מאז חלל מיוחד לתערוכה שלהם בגלריה שלה מדי שנה.
צמד המעצבים, המסוגננים להפליא מדברים בהתאמה מושלמת, נפגשו לראשונה בפירנצה תוך כדי לימודיהם ומאז עובדים יחד. את השם פורמה פנטזמה שמשמעו צורה מדומיינת, בחרו כדי לומר שתחום העיסוק שלהם הוא רחב ולעולם אינם עובדים על שולחן או כיסא דווקא. הפרויקטים שלהם מתחילים בחודשים ארוכים של מחקר, שלעיתים קרובות מלווה בכתיבה על הנושא שתפקידה לנסות ולהבהיר ולדייק את הנושא שהם עוסקים בו. הם מעידים על עצמם שבגיל ההתבגרות התפללו לאטורה סוטסאס ואקילה קסטליוני. מאוחר יותר נשבו בקסמי האדריכלות האוטופית של שנות ה-60 וה-70 וקבוצות כמו ארכיזום וארכיגרם היו להם מקור השראה.
"מעצבים רבים מסתקרנים ונשבים בתהליך החקירה של החומר", הם אומרים, "אנחנו לא אנשים טכניים ומעדיפים לעסוק בחקירה של תרבות מאשר חומר. אנחנו עובדים קצת כמו אוצרים, מנסים לברוא את העולם סביב המוצר. העולם היום מלא בחפצים שאפשר לקנות, אבל בדרך כלל אין לנו מושג מה ההיסטוריה שלהם ואיך הם הגיעו לכאן. בעינינו חשוב להראות את ההיסטוריה של המוצג, להפוך אותו למוכר ולהקל על אנשים להתחבר אליו. זו הסיבה שאנחנו מספרים סיפור."
בשבוע העיצוב במילאנו השנה הציגו השניים את "בוטוניקה" – מיצב מרהיב, גם הוא תוצר של חודשי מחקר ארוכים, שאילץ אותם להתעמת עם הדעה הקדומה שלהם (כמו של כולנו) ביחס לפלסטיק. (לחצו כאן לכתבה של יובל סער בנושא זה שהתפרסמה ב"גלריה"). גם המיצב הזה כמו האחרים התאפיין ברמת אסתטיקה גבוהה ומוקפדת, ולמרות שהם עצמם לא היו מרוצים מן התוצאה ("הצגנו שם יותר מדי חפצים") זכה גם הוא כמו השאר לרמת עניין גבוהה.
היום מתגוררים השניים ועובדים באיינדהובן ("יש שם שקט, אין מה לעשות ולכן קל לנו לעבוד שם. בתל אביב לא היינו מצליחים להתרכז", הם אומרים), בחלל שהיה פעם בית חולים לחולי רוח, אותו הם חולקים עם עוד 40 מעצבים בוגרי איינדהובן. את המקום הם מכנים "אוטופיה של עיצוב", נהנים מריבוי התערוכות והדיונים, אבל לא מרגישים שהם "מעצבים הולנדיים". "אנחנו מרגישים שהעבודה שלנו קרובה יותר לעיצוב הולנדי אבל אנחנו עצמנו מרגישים זרים וכך גם נותנים לנו להרגיש. עם זאת בגלל שבהולנד אין מסורת עיצובית (לפחות בהשוואה לאיטליה) החופש שלנו שם גדול יותר."
בעוד שנתיים אולי יחזרו לאיטליה, יחסרו להם הדיונים אמנם, אבל הם ימשיכו לחקור ולכתוב ולספר את סיפוריהם של האובייקטים שאותם הם מעצבים.
