בתערוכה "פיגורינות" של יעקב קאופמן, שמוצגת במהלך חודש ינואר בגלריה פריסקופ בתל אביב, מוצבות מאות דמויות קטנות המקובצות יחד על משטח אחד. מבט על "פיגורינות" מחוץ להקשר פולחני או דקורטיבי והזדמנות להציץ על אופן המחשבה ותהליכי העבודה של אחד מהמעצבים המרתקים והפוריים שפועלים בישראל.
שניים עשר ארגזים. הרבה מאות של דמויות קטנות ושעות ארוכות של הרכבה, סינון והעמדה קדמו להקמת מיצב הפיגורינות של יעקב קאופמן שמוצג בימים אלה בגלריה פריסקופ בתל אביב. עשר שנים אחרי שהוא הציג באותה גלריה, על אותו משטח, מיצב של דמויות תחת השם "מוקטנים", הוא חוזר עם המיצב "פיגורינות" ומציג מאות אובייקטים חדשים שחושפים עוד נדבך במחקר המתמשך שלו.
באופן משעשע משהו, כאשר שרי פארן – בעלת גלריה פריסקופ – פנתה אלי בבקשה שאאצור את התערוכה, התגובה הראשונה שלי היתה שאני נורא עמוסה ובלוח הזמנים הצפוף אני לא בטוחה. פארן, שלא ויתרה, קבעה לנו פגישה משותפת בסטודיו של קאופמן, והמשפט הראשון כשיצאנו מהסטודיו היה שברור שכן ואיך בכלל העלתי בדעתי אפשרות לסרב להצעה.
קאופמן, שהחל את דרכו בשדה הפיסול, הוא מבכירי מעצבי המוצר בארץ, ממקימי המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ואחד הפרופסורים היותר מוערכים בתחום. לצד שורה ארוכה של מוצרים בייצור תעשייתי עליהם הוא חתום בארץ ובעולם, הוא פועל מאז ומתמיד בעשייה מחקרית ויוצר אובייקטים שמעוררים למחשבה על הדו שיח בין עיצוב לאמנות ועל הפיעפוע בין התחומים. מאות הדמויות בתערוכה "פיגורינות" הן חלק מהמחקר הצורני/חומרי/קונספטואלי שמעסיק אותו והזדמנות להציץ על אופן המחשבה ותהליכי העבודה של אחד מהמעצבים המרתקים והפוריים שפועלים בישראל.
הטקסט שכתבתי לתערוכה מצורף כאן יחד עם תמונות מייצגות של דמויות המוצבות בה, ומאפשר הצצה אל עולמו של קאופמן ואל היבטים תרבותיים המוטמעים ועולים מעבודותיו. הצילומים, שצילמה בר דה-לנגה, הם חלק מסדרה של צילומים שיופיעו בספר בשם "Figurines" המתעד כשלוש מאות מתוך הדמויות ויצא לאור לאחר התערוכה.
סדרת כפיסי עץ עם חריצים לתוכם ננעצים חלקי אלומיניום המנוסרים באופן המקנה להם תווי פנים ניצבת כקבוצת דמויות קטנות, כל אחת מהן מתאפיינת בזהות משלה. גומיוֹת מפנימיות אפניים מתוחות על גבי רישומי חוט מתכת מחברות בין אלמנטים לכדי איור תלת מימדי של מקבץ אנשים בתנועה. מערוכי עץ חרוטים ומשטחי אלומיניום מכופפים משולבים יחד ליצירת פסלוני דמויות אדם עתירי הומור. פיגורינות – דמויות מוקטנות של אנשים וחיות – הן שעומדות בבסיס תערוכתו של יעקב קאופמן וממשיכות את העיסוק שלו בהאנשה של חומרי גלם וחפצים. במהלכים שניתן לייחס להם התכתבות עם ההיסטוריה של עולם הצלמיות, ממבט לתקופה הפרהיסטורית בה יוחסו להן שימושים של פולחן וקמיעות, לאיזכור חפצי נוי בורגנים המתארים סיטואציות של חיי יום יום, ועד לדו-שיח עם עשייה עכשווית של "פיגורינות" ועם סדרות עבודות קודמות שלו באותו נושא[1], קאופמן יוצר דמויות קטנות שמנכיחות פעולות שונות בגינן "דבר" (It) הופך "חפץ" (Object).
בהקדמה לספרו "מבקרים דוממים"[2] כותב קאופמן: "כאשר בחלוק הנחל חורצו זוג עיניים על ידי האדם הקדמון, האבן הפסיקה להיות כשאר האבנים". על פי היידגר, הפעולה שמפעיל יוצר על "דבר" היא שמטעינה אותו במשמעות ואמירה, מפקיעה ממנו את התכונות השימושיות, והופכת אותו ל"מעשה אמנות"[3]. הפעולות אותן מפעיל קאופמן על שאריות חומרי גלם ועל פריטים אותם הוא אוסף בסביבת עבודתו הופכות אותם מ"דברים" לפסלונים המציגים דמויות אנושיות וסיטואציות חיים. על פי היידגר, חוסר השימושיות של האובייקטים אמורה לכאורה להציב את הדמויות הקטנות תחת הכותרת "מעשה אמנות", אך קאופמן מתייחס אליהן כמעשה עיצוב.
קאופמן מאפיין את שדה העיצוב כשדה של ניואנסים, ומסביר את אמירתו זו במהלכי פיתוח ארוכים המאפיינים את העיצוב התעשייתי ובשינויים צורניים שיכולים להסתכם בהבדלי זוית. שני כפיסי עץ עם חריץ לתוכו הוכנסה צורת אָף ניצבים זה לצד זה, ממחישים את הניואנסים בסיגנוּן עליהם הוא מדבר. אותו כפיס. אותו חריץ. אותו אף. אותו מיקום. ההבדל מגיע במישור עליו מתבצעת הפעולה. כמעט אותו דבר אבל שונה. עבורו כל דמות שכזו היא סוג של מודל התכנות (feasibility model) והיא מהווה סקיצה דרכה הוא בודק חומרים, מחברים, יחסים בין צורות וטכנולוגיות עבודה, כנדבך שיכול לשמש אותו בתהליכי תיכנון ופיתוח של מוצרים תעשייתים וכפלטפורמה בה הוא מגיב למוצרים קיימים.
עבודותיו של קאופמן מעוררות תחושה של עיסוק ברדי מייד, אך מבט מעמיק יותר מגלה שרובן אינן עשויות עם פריטים מן המוכן. קאופמן מגיב לחפצים קיימים אך יוצר ומייצר כל אחד מהם כחלק ממחקר של ניואנסים ועיצוב זהות ייחודית לכל פריט בסביבה של ייצור המוני. החיפוש אחרי פשטות והפשטה, כמו גם היכולת לסגנן "דבר" ולהפוך אותו "חפץ" דרך התערבות מינימאלית שלא מצריכה טכנולוגיות מורכבות, מתבטאת בפעולות דוגמת חיתוך, ניסור, שיוף, כליאה, נעיצה, ליפוף, כיפוף, מתיחה, קשירה, השחלה וכדומה, ומובילה את עשייתו. בחלק מעבודותיו הוא משתמש באובייקטים קיימים כמו אטב, קולב, ציר-ספר או מערוך, כארכיטיפים אליהם הוא מגיב. באחרות הוא משתמש בהאנשה של אלמנטים כדרך לבחון תכונות של חומרים. תחת השאלה מתי "דבר" הופך לדמות הוא יוצר קהילות, שבטים ומשפחות, המתאפיינות ב- D.N.A דומה, שמאחד אותן כקבוצות בעלות מכנה משותף בגין הפיזיונומיה של הפנים, מבנה הגוף, אופן העיבוד של החומר, אופי המנגנון הקושר בין החלקים ועוד.
במבט על ההיבטים הפונקציונאליים הנבחנים דרך הדמויות ניתן לראות משחקים עם תכונות החומר דוגמת הגמשת גוש עץ על ידי חירוץ שלו; נעיצתם של חומרים לתוך חריצים כדרך לפיסוק והרחבת בסיס הדמויות בחיפוש אחר נקודות שיווי המשקל ויציבות האובייקטים; בדיקות של מנגנוני תנועה; מבנים ננעלים ועוד. מחבר ה-X עליו מבוססת סדרת גופי התאורה MultiX שעיצב קאופמן עבור חברת Lumina האיטלקית בשנות ה-80, מתגנב למקבץ דמויות כחלק מדו-שיח בין השדה התעשייתי בו הוא פועל לשדה האמנות (פיסול) בו הוא החל את דרכו, ומנכיח התכתבות עם היסטוריית העשייה שלו. פיגורינות המשלבות מנגנונים ומחברים מעולמות של בּוּבּנאות וצעצועי פח מהדהדות זיכרונות ילדות שמלווים אותו.
הצלמיות של קאופמן נולדות מרישומים אותם הוא מתרגם לדמויות תלת מימדיות. חומרי הגלם איתם הוא עובד: לבידים גלויים, עץ חשוף, קרטון , נייר, חוטי מתכת, פיסות אלומיניום וכדומה, הם פעמים רבות שאריות של חומרים בהם הוא עשה שימוש בפרוייקט אחד, שנשמרו והפכו חומרי גלם ליצירתו של פרוייקט אחר. בנוסף הוא אוסף באופן סלקטיבי פריטים וחומרים בהם הוא נתקל בסביבת עבודתו ויכולים להתאים לסקיצות שהוא רושם. ההיסטוריה האישית שלו כמי שגדל בתקופה של מחסור מקבלת ביטוי במהלכים המקצועיים בהם הוא לא משליך דבר ובוחן את תכולת הפחים כפוטנציאל למעשי יצירה. בחיוך מה הוא מדבר על כך שאם הוא היה צעיר יותר הוא היה מגדיר את העשייה שלו כמיחזור או עיצוב אקולוגי.
התרבות הישראלית בתוכה פועל קאופמן נוכחת בעבודותיו ומטעינה אותן בערכים נוספים של זמן ומקום. מושג "דלות החומר" שטבעה שרה ברייטברג סמל בשדה האמנות בישראל[4] ועולה כמעט בכל שיחה על מאפייני העיצוב בישראל, נוכח בבחירות ה"דלות" והמחוספסות של חומרי הגלם ומאפייני הגימורים של העבודות. יכולת האילתור בהפיכתם של שאריות ועודפים לאובייקטים של תשוקה, שמיוחסת למעצבים הפועלים בשדה העיצוב בישראל[5], מתבטאת בחיבורים של האלמנטים הפשוטים והפיכתם לדמויות בעלות איכויות פואטיות. האקלקטיקה התרבותית המאפיינת את החברה הישראלית מופיעה בניכוס של שפות צורניות מתרבויות שונות. המקום הפיזי בו פועל קאופמן מהווה גורם השפעה דומיננטי על מאפייני היצירה שלו – באופן אירוני, המוטיבים האפריקאים העולים מהדמויות, דוגמת שפתיים עבות וצורות ומבנים המזוהים עם התרבות האפריקאית, הן תולדה (גם) של עבודתו בסטודיו הממוקם בצמוד לשוק הפשפשים, ותגובה לאוספים וירושות של תושבי ישראל שחיו באפריקה בזמנים בהם התקיימו יחסים מדיניים עם מדינות היבשת, שתכולת דירותיהם מצאה דרכה אל הסוחרים בשוק לאחר מותם.
התבוננות על הפיגורינות המוצגות מציפה הקשרים של היסטוריה תרבותית עתיקה וחדשה. צורת הצלב שנוכחת בלא מעט מהעבודות כתימצות צורני של דמות אדם מופיעה כסכימה של אלה משלבת ידיים כבר בשנת 5000 שנה לפנה"ס[6]. דמויות קו דקיקות, אותן אנחנו מכירים כייצוגים של בני אנוש בפיסלונים אפריקאים או בעבודות פיסול של אלברטו ג'יאקומטי, ומקבלות ביטוי באוסף הדמויות של קאופמן, מופיעות גם הן כבר בפיסלונים משנת 3000-5000 לפנה"ס[7]. קומפוזיציות מבניות ונעילתן על ידי החדרת החלקים זה לתוך זה מתכתבות עם עבודות של אל ליסיצקי. רישומי תלת מימד בחוטי מתכת ובחינת היחסים בין קו וכתם במעבר מדו מימד לתלת מימד מאזכרות עבודות של אלכסנדר קאלדר.
ייצוג סימבולי לרצף ההיסטורי של המושג "פיגורינות", מציורי המערות הפרה-היסטוריים וצלמיות הפולחן ועד להיסטוריה האישית של קאופמן ולדמויות ורישומי הקו שלו, עולה בתערוכה בגין אוסף דמויות דו מימדיות בחיתוך לייזר התלויות בחלל. הדמויות, המהוות תרגום חומרי לרישומים של קאופמן שהופיעו בספר "מבקרים דוממים" ומזכירים רישומי סצינה פולחנית שהתגלו במערה בסיציליה[8], מטילות על הקיר רישומי צל המהדהדים את העבר הרחוק והקרוב ומחברות בינו לבין אוסף הפיגורינות של ההווה.
הפיגורינות של קאופמן הן תוצר של מחקר מורפולוגי וקונספטואלי. הצבתן בתערוכה כמיצב חשוף עשוי מאות דמויות המקובצות יחד על אותו משטח שולפת את המושג "פיגורינות" מאחורי ויטרינות הזכוכית וחללי המוזיאונים האתנוגרפיים, מוציאה אותן מההקשרן הפולחני או הדקורטיבי והופכת את המפגש הבלתי אמצעי איתן לחוויה עתירת הומור. יחסי הגומלין הנוצרים בין הדמויות בגין הצבתן זו לצד זו מטעינים אותן במשמעויות חדשות והופכים את הפיגורינות חלק ממכלול סיפורים מדומיינים בהם כל אחת מהדמויות מפגינה שפת גוף משלה ומדברת בניב שיחה המאפיין אותה (קאופמן שומע שם הרבה יידיש).
בהקדמה לספר "הארנבת עם עיני הענבר"[9], העוסק במסע היסטורי בעקבות אוסף פיגורינות – נצקה – אותו מקבל הסופר בירושה, הוא מדבר על הפיסלונים כ"מעשה גמור על נושא הבלתי-מוגמר[10]. על אוסף הפיסלונים של קאופמן ניתן לומר שהם מעשה לא גמור על נושא הבלתי-מוגמר. הפיגורינות, כביטוי של מהלכים בגינם "דבר" הופך דמות, העסיקו, מעסיקות וכנראה יעסיקו אותו כל עוד הוא ממשיך ליצור.
[1] "גופים" – גלריה עמי שטייניץ, 1992; "המבקרים" – בתערוכה "מיצב עיצוב" במוזיאון חיפה לאמנות, 2000 ; "מוקטנים" – גלריה פריסקופ, 2004 ; "מוגדלים" – בתערוכה "מיצב מצב" במוזיאון חיפה לאמנות, 2005.
[2] מבקרים דוממים. יעקב קאופמן, 2005.
[3] היידגר, מרטין. מקורו של מעשה האמנות, תרגם שלמה צמח, דביר תל-אביב, 1968.
[4] ברייטברג-סמל, שרה. דלות החומר כאיכות באמנות ישראל. מוזיאון ת"א לאמנות, תל-אביב, 1986
[5] ביירס מל. אימפרוביזציה- עיצוב חדש בישראל, אוניברסיטאת תל אביב, ההוצאה לאור ע"ש רובין, 2007
[6] Gimbutas, Marija (Author) Campbell, Joseph (Author). The language of the Goddess. Thames & Hudson, 2006, p.202
[7] שם. עמ' 204-207
[8] Grotta dell'addaura monte pellegrino, Pallermo, Sicily ;Gimbutas, Marija (Author) Campbell, Joseph (Author). The language of the Goddess. Thames & Hudson, 2006, p.179
[9] דה ואל, אדמונד. הארנבת עם עיני הענבר. מאנגלית: אביעד שטיר, ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 2012
[10] שם, עמ' 23
