השנה סיים המחזור הגדול ביותר במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. רוב הסטודנטים הציגו עבודות מוקפדות מאוד, אסתטיות, עם תשומת לב רבה לפרופורציות, ליחסים ולפרטי פרטים. בדבר ראש המחלקה מצטט אלכס פדואה את אוסקר ויילד שאמר: "רק אנשים שטחיים אינם שופטים דברים על פי צורתם", את הגישה הזו בהחלט מגלמים השנה בוגרי המחלקה בטיפול שלהם בחזות המוצרים.
אדם נכנס לחנות, ביד אחת הוא מחזיק קטלוג, ביד שנייה – צעצוע פלסטיק פגום, נניח כיסא שבור. בחנות הוא מצביע בפני המוכר על כלי עבודה המוצג בקטלוג, נניח מזמרה, ומוסר לידיו את הכיסא. המוכר שוקל את הכיסא, אומד את ערכו ומחזיר לו עודף – מטיל פלסטיק קטן יותר. באותה עת, בחדר אחורי בעלי מלאכה גורסים את הכיסא הקטן בעל שלוש הרגליים ויוצרים ממנו כלי עבודה. בבוא הזמן כשיסור חינה של המזמרה, יוכל האדם לשוב ולגרוס אותה, להוסיף מטיל פלסטיק גדול יותר ולהמתין שיכינו לו אופני הרים.
למרות שזה נראה כך, הפרויקט הזה (שהוצג במחלקה לעיצוב תעשייתי בתערוכת הבוגרים של שנקר) אינו עוסק בקיימות או בביקורת על נחילי הפלסטיק הבלתי מתכלים המכסים את פני האדמה, זו גם לא נזיפה על הבולימיה הצרכנית של העידן המודרני. זהו פרויקט המציע לנו להתעכב רגע על מה שאנחנו רוכשים ומה שאנחנו משליכים, להאט את הקצב ובעקבות כך את היכולת ליהנות ממה שאנחנו צורכים. בעולם מתוקן יחליפו מטילי הפלסטיק האלה את הכסף, תינוק ייוולד ויקבל כמות קצובה של מטילים שאותם יוכל להחליף.
הבחירה לפתוח בפרויקט הזה 1 ק"ג פלסטיק של אורי כהן אינה מקרית. הוא מעורר לא מעט שאלות: על השינויים בתפקיד המעצב (סוכן של שינוי?) ועל פרויקטי הגמר (מה פה העיצוב? והאם זה מספיק?) אבל זהו בעיקר אחד הפרויקטים הבודדים שנדמה שהושפעו מאירועי הקיץ האחרון שהתרחשו ברובם בתל אביב וסחפו כל כך הרבה צעירים. מרבית העבודות בתערוכה, הטובות מאוד ברובן הגדול, עסקו בנושאים אחרים לגמרי.
אחד הפרויקטים שבאו לענות על מצוקה מוכרת ואינו חושש לעסוק בנושא שאין מעצבים רבים העוסקים בו הוא "מצבה בקבורה רוויה" של ליאור רוקח-קור. המעצבת, שבמצגת המתארת את תהליך העבודה עושה דווקא שימוש בתמונה של דפני ליף, עיצבה מצבה לקבורה רוויה. המצבה המורכבת משכבות של קוריאן וזכוכית מעניקה לבית הקברות מראה אחיד, מטופח ורוגע ומסיחה את הדעת לרגע מהמחשבה על הקבורה בקומות.
פרויקט אחר העוסק בשיתופיות וקהילה הוא "סכיני מטבח מתוצרת דרום מערב תל אביב" של תומר בוטנר. מתוך רצון לפעול וליצור בקהילה בה הוא חי יצר המעצב סדרת סכיני מטבח יחד עם בעלי המלאכה, אנשי מקצוע וספקים הפועלים כולם באזור פלורנטין.
לא מעט פרויקטים עסקו השנה בפנים הבית – הקטן, האורבני ובעל הצרכים המיוחדים. הפרויקט מטבח אורבני של שרית שטייף נעשה בהשראת סדנאות העבודה של בעלי מלאכה שונים כמו נגרים וסנדלרים. המטבח מיועד לצעירים השוכרים דירה זמנית בעיר, הוא לבן, קומפקטי, מכיל את כל פתרונות האחסון הנדרשים ובעיקר נראה שקל להעתיקו ממקום למקום.
על התהייה "מי צריך עוד כיסא?" העולה שוב ושוב כשצופים במצעד הספות והכיסאות בתערוכת העיצוב במילאנו עונה אייל כרמי בכיסא משכנע למדי. בכיסא המתכת שלו רגלי הכיסא משמשות כקונסטרוקציה ומאגדות את כל חלקי הכיסא לאובייקט שלם. כך יוצר החיבור בין החלקים את החוזק המבני של הכיסא אך גם משמש כמרכיב אסתטי ייחודי.
אחת מן העבודות המפתיעות ביותר בתערוכה היתה – דלת. נדיר למצוא בתערוכות בוגרים דלת – בקנה מידה של 1:1, כזו שניתן להפעיל ולבחון כאילו היית בחלל תצוגה מסחרי, כזו המציעה תנועה חדשה. הדר גורליק יצרה מנגנון המאפשר היפוך ב-180 מעלות וכתוצאה מכך – חיסכון בשטח הפנים. ברגע שפוסעים פנימה לא ניתן לפתוח את הדלת מן החוץ כך שהיא מיועדת לחללים אינטימיים כמו חדרי שינה, תאי שירותים, מקלחת, חדרי הלבשה וחדרי מסתור. לא מיועדת – לבעלי לב חלש ולחרדתיים.
השנה סיים המחזור הגדול ביותר במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר (39 סטודנטים). רוב הסטודנטים הציגו עבודות מוקפדות מאוד, אסתטיות, עם תשומת לב רבה לפרופורציות, ליחסים ולפרטי פרטים. בדבר ראש המחלקה מצטט אלכס פדואה את אוסקר ויילד שאמר: "רק אנשים שטחיים אינם שופטים דברים על פי צורתם", את הגישה הזו בהחלט מגלמים השנה בוגרי המחלקה בטיפול שלהם בחזות המוצרים.
