כתיבה קטלוגית והערות על כתיבה קטלוגית | מתוך קטלוג התערוכה רון ארד: ברוורס
חוץ. היפותטי. בוקר.
[פתיחה]
מצלמה מלווה מישהו. זהו שוט פתיחה. לפני כן, יפציע הכיתוב בו ייאמר מה הם מקורות המימון של הסרט (והרי כיום, אלה הם האדונים האמיתיים של "לפני הדברים"; מקורות המימון). בכל אופן, לאחר מכן, שוט פתיחה. עכשיו שוט פתיחה. כאן תיכנס ידו של הבמאי; מרמזת בעדינות על סגנונו. נמשיך. רואים מישהו הולך. המישהו ההולך הזה הוא זה שעושים עליו סרט. האמן. הוא תמיד הולך. וחושב. לבטח זה הוא. כן, זה הוא. זה הוא, אי אפשר לטעות. הסרט נגמר. הסרט הוא בן דקה; אי אפשר לצלם בנאדם חושב. מה כבר אפשר להראות בסרט הזה? כן, אפשר לראות את העשייה שלו, את ההיסטוריה וכו', אולי אפילו בעזרת סיפור מסגרת שנפתח עם חומרי גלם ויסתיים בתוצרת, אבל הרעיונות בראש – איך מצלמים זיק מחשבתי? התהוות? שיר סיום, אם כן. כותרות סיום, אם כן (מי זו נערת המים?), שוב מקור המימון. אורות. דו"ח על שמשת המכונית. הביתה. סוף.
הפסקת פרסומות
כאן תהיה פיסקה על איך והיכן הכרתי את רון ארד. פיסקה זאת תהיה מתוארת כפי שאני זוכר את העניין.
נמשיך.
פנים. פאנל מומחים. צהריים.
[בקשר לאדם]
רון ארד הוא פרספקטיבן. אם לרגע נלך הפוך; נדרוך על הענבים ונוציא שמן, על הזיתים ונוציא יין, אז רון ארד מרגיל את העיניים לחשוב אחרת; מה שנראה ביום־יום הוא לא בהכרח נכון, הוא לא הפרספקטיבה הנכונה (ויש כזה דבר? "הפרספקטיבה הנכונה"?). אפשר אחרת. מחשבה חדשה על, או דרך אובייקט חדש. ומשם אל מציאות חדשה.
ואז שוב.
אותו דבר עם הגוף; אם אחרים מייצרים מיצבי תנוחה בהתאם לגוף האנושי, "באים לקראתו", ארד – ובוא נתחיל מכאן רק עם שם משפחה – מראה שאפשר, בדיעבד, לפסל את הגוף האנושי בהתאם למוצר עצמו, ולא רק להפך. וזה עובד. "סינסתזיה" היא עירוב חושים, מיזוג קוגניטיבי בין חושים שונים: מצב בו האדם יכול להרגיש שהוא טועם אדום; לשמוע מספר מסוים ולראות אותו רק בצבע מסוים; לראות ריבוע ולהרגיש טעם חמוץ, וכיו"ב.
אותו דבר עם ארד – האובייקטים שלו עוברים מעין פילטר של סינסתזיה ואנחנו רואים ומרגישים אותם אחרת; דרך העיניים שלו. כן, הלכתי כאן מופשט לשם ההמחשה, אבל למה שריבוע לא יהיה בטעם מסוים? חופש מחשבתי, כיפוף מחשבתי (שהוא פיזי), כיפוף פיזי (שהוא מחשבתי), התכת הצורה, עיגולהּ, סידור מחדש של אישוני ההתבוננות. דקונסטרוקציה; פירוק מתוכן של אובייקט קיים ומשם הצבעה על האפשרות של האפשרויות; שאפשר מחשבתית, ועוד יותר מכך – שאפשרי, פיזית, לשימוש. גם בדברים חדשים, יש מאין, שאינם נסמכי עבר, נדמה שארד חותר תחת עצמו ומבצע – אם אפשר להגיד את זה, ואפשר להגיד את זה – דקונסטרוקציה ל"דבר עצמו" עוד לפני שהיה קיים. ובזמן שאנחנו בוהים במוצר המוגמר, הוא בהליכה (פיזית, או כמטאפורה מכופלת1), כבר בדבר הבא. בורא מחדש, אחרת. וכו'.
הפסקת פרסומות
כאן תהיה פיסקה על איך והיכן הכרתי את רון ארד. פיסקה זאת תהיה מתוארת כפי שהוא זוכר את העניין.
נמשיך.
פנים. מקרו. ערב.
[כמעט בקשר לתערוכה הזו]
אני מיד אגיע לדברים המקופלים והמכונסים בתוך עצמם; מכוניות פיאט 500 שתלויות קמלות ומחוצות בידי האמן, אבל לפני כן אומר כאן שכן, ייתכן שזה יהיה רק במחשבתי. רישא זאת לא נובעת מהתהדרות שחצנית, או צידו השני של המטבע והוא שריוּן דיווחי, וכביכול כנה לכדי יצירת פתח עתידי להתנערות עצמית. לא. אלא רק כי ישנה אפשרות, סיכוי, שזה רק אצלנו, המתבוננים; אולי האמן לא הונע לשם – לא בהתחלה, באמצעו של טיול תהליכי זה, או בסופו. זהו כמובן משלב מובנה, אבל אני לא מעלה לדיון נושא שלא יעניין נוסח "האמן מסתיים עם עבודתו", או "כוונת המשורר" – היינו שם בתחילתנו כמתבוננים, אלא לרוקן מתוכן גם את אי הדיון על הנושא הזה. מילים; זה הכלי שלי. ובכן, כמעט שאי אפשר לעשות את זה עם "כתיבה על"; פסקה נוכחית זאת היא ניסיון כי נבנתה שאם נלקט אות ראשונה בכל שורה תיווצר המילה "אקרוסטיכון". באקרוסטיכוניוּת2.
(פאוזה).
פסקה מיוזעת? אגרסיביות לכדי אותנטיות? האם הכותב (אני) עלה על זה (אקרוסטיכון באקרוסטיכוניוּת) במהלך הכתיבה? או שאולי הגיע עם זה בכיס לפני כן? ומעל לכל: האם זה בכלל משנה אם זו היתה, או לא היתה תמה אידיאולוגית אומנותית מההתחלה?
מכאן, ישנה עוד בעיה, והיא כמעט "בירוקרטית": הטקסט הנ"ל מוגש עם גודל אות מסוים, רווח שורות מסוים, רוחב נתון משני צידיו. ייתכן שכל מה שנכתב למעלה ייזרק לתהומות ההדפסה; הרי אני לא עובד בשיתוף עם מעצבי הקטלוג. אני צריך להגיש טקסט, מילים. מכאן, האם מעצבי הספר יבואו לקראת הטקסט, ישברו פורמט ומבנה (אם יצטרכו), רק כדי לשמור על אותו אקרוסטיכון הנושא את המילה "אקרוסטיכון"? האם, כדברי המשורר מאיר אריאל ז"ל, "אור החשמל", כאן, "מדגדג, ואת החושך זה מענג"?
או שלא מענג. מענה?
על כל הדברים האלה, וגם ביניהם, ארד מדלג. הוא בונה מושג. והפסקאות הקודמות הן דיאלוג מתמיד מול עולם האמנות שארד ממוסס בדרכו. שוב, לא מדובר על ביטול הדיון בנוגע למה התכוון המשורר, אלא על ריקון הדיון על אי הדיון; לעצב סאונד, לשמוע אור, להריח מרובע. ניסיון להמחיש במילים את מה שארד מדלג מעליו בקלילות עם העבודות שלו, ניסיון להגדיר את ארד וזה בדיוק מה שהוא לא – בר הגדרה. הוא גם, כן, לא, חֵלק, לפני, תוך כדי עבודה, אחרי.
ובכן, כן, יודע כל כותב שאפשר לקפוץ במהרה על תבנית מטא־טקסטואלית שכזו זו (אם לא ניתן להגדיר את הדבר –> זו ההגדרה), אולם עבודותיו של ארד הן מבנה ומילים יחד. עיצוב רעיונאי של מילים ומחשבות; ישנם מקרים בהם עבודות שלו מנקות ומאפשרות את השטח החדש לנו כמשתמשים או מביטים, וישנם מקרים בהם עבודות אחרות שלו הן המציאות עצמה.
פנים. מיקרו. ערב.
[בקשר לתערוכה הזו]
ועכשיו נתפנה לדברים המכופלים, המקופלים והמכונסים בתוך עצמם.
ארד לוקח דבר שיש בו שימוש, מכוניות, פיאט 500 ישנות, והופך אותן לבלתי שמישות. מועך אותן. זה דבר אחד והוא עומד בפני עצמו. עבודה בפני עצמה. סגיר שיש בו שתי אפשרויות; שאלה שנשארת תלויה באוויר, או דבר מוגמר. תבחרו.
מה שמקופל בתוך זה, הוא שחברת פיאט הפסיקה לייצר את הדגם הזה ב־ 1975, וחידשה אותו שוב בשנת 2007. אז מה קרה פה בעצם? ארד עובד בטווח שבין הרווחים; הפך משהו שמיש ללא שמיש על ידי מעיכה, אבל המשהו הזה, הפיאט 500 הישנה, חוּדש בצורתו ומותג מחדש על ידי פיאט. בכך, העבודה של ארד אומנם הפכה את הדבר (המכונית) ללא שמישה, אולם בעצם עכשיו הדבר קיבל אלמוות; ארד מעך דגם שהופסק להיות מיוצר, ועל ידי המעיכה החֽיה את הדבר הישן שעכשיו, באופן אירוני, קיים במקביל בתוצרתו החדשה על הכבישים. ארד התערב באורגניזם.
אלמוות: שמיש – לא שמיש/שמיש – שמיש/לא שמיש – יצירת אמנות.
מכאן, עוד נושא מכופל, מקופל ומכונס בתוך עצמו: בדיוק כמו שארד עוסק בכיפוף מחשבתי (שהוא פיזי) וכיפוף פיזי (שהוא מחשבתי), אז גם כאן נעבור מהקטע הפילוסופי אל הדבר השני, הקטע הכביכול פיזי־תפיסתי; אם נסתכל רגע על פיאט 500 וצורתה לפני מעיכתה, אז הדברים מתערבבים לנו; האם היא נראית כמו צעצוע חמוד, או שהמושג "צעצוע חמוד" נצרב במחשבתנו בגלל צורתה החמודה? ארד , מכופף כאן גם את זה, את הדיון; הסימולציות נעשו עם דגם צעצוע של פיאט 500 והמכוניות האמיתיות שאתם רואים עכשיו מחוצות כמו צעצוע שרגל אפופת שינה דרכה עליה בלילה.
אמנות: אמיתי – דימוי – דימוי/אמיתי – אמיתי.
רון ארד – וכאן חזרנו לשם מלא – האמן, נולד עכשיו בתערוכה הספציפית הזאת. בדיוק כמו שבעבודה הקודמת הוא נולד, ובדיוק כמו שבמשקפיים שהוא עושה הוא נולד, כמו שבמבנה הבא הוא ייוולד. כן, היד שלו – צמד מילים של אנשים העומדים מול עבודת אמנות ומזהים אמן על פי סגנונו, אך מעולם לא חשבו מה יעשו כאשר יעמדו מול אמן שצייר או פיסל את ידו, ולפתע, אז, חוקי העולם יפשיטו אותם והם מצידם יישארו באוזלת יד – וסגנונו מוכּרים, כי הרי בסופו של דבר, כמו שיוסי בנאי ז"ל אמר: "בן אדם שר שיר אחד כל חייו, כל פעם המילים הן אחרות", אבל נדמה שבמקביל לכך, רון ארד לא רק הולך לנושאים שונים, אלא מנכס באלגנטיות את
העולם אליו.
אם ישנם אמנים שבעבודתם פותחים צוהר לעולם ומחכים שזה יתקרב אליהם, אז רון – והנה, הפעם נשתמש רק בשמו הפרטי; דימוי לילד במגרש משחקים – מתערב למבנה התפיסתי של העולם מול עצמו. באמנות.
1. מטאפורה באופן מכופל, כי "בהליכה" היא גם הלך מחשבתי, וגם מונח סלנג למשהו שנעשה בקלות; עושה בהליכה.
2. פיסקה שלא תעבור בצידו המתורגם לאנגלית של קטלוג זה, והנה הזדמנות להתנשא עליהם בעברית.
