זה בהחלט היה מעורר גאווה. כחלק מצוות השופטים שבחנו את הפרויקטים השונים בתחרות אסיה לעיצוב הייתי עדה להתפעלות הבלתי מסויגת כמעט מן הפרויקט הישראלי. לכן, הזכייה במקום הראשון "בפרס אסיה" של המשלחת מבצלאל עם הפרויקט HOW TO של המעצבות ליאורה רוזין וניצן דבי – לא הייתה מפתיעה. נציג חבר השופטים היפני שהכריז על הפרס בקטגוריית בתי הספר הזרים הרעיף על השתיים מחמאות רבות והתייחס באופן פרטני לכל אחת מן העבודות שהוצגו בתערוכה – "חמישה פרויקטים מצוינים ומבריקים" הוא הגדיר אותם.
"אחד היתרונות של הפורמולה הזאת הוא שהיא יכולה להתפרש על מנעד רחב מאוד של מעצבים ושיתופי פעולה," אומרת ניצן דבי. "היא יודעת להכיל מעצבים ותיקים ונחשבים לצד מעצבים צעירים בראשית דרכם. יש משהו בשאלה הבסיסית שמבקשת מהם לעצור ולהתבונן שיכול לענות על צרכים של מגוון גדול מאוד של תחומים." העצירה וההתבוננות שעליהם מדברת דבי מציפות שאלות רבות הנוגעות להעברת ידע, מבטלות היררכיות וחותרות תחת תפיסת העולם הממדרת של ממסדרים-תאגידים. כך למשל, בתערוכה בבייג'ין הוצג סרטון של ילד בן שמונה המלמד איך להשחיז סכינים. צפייה בו מעוררת אמנם שאלה נוספת הנוגעת לסוג הכריזמה הנדרשת מפרפורמר (או מורה) כדי שיוכל לסחוף אחריו אחרים, אך גם מדגישה את הפלורליזם שנמצא בבסיס מאגר הידע הענקי שבאינטרנט.
"בכל מדינה בעולם אפשר לראות סרטוני יו-טיוב חוץ מאשר בסין. זה אחד הדברים שהדליקו את אריק צ'ן כבר בהתחלה, ההתבססות שלנו על סרטוני יו-טיוב. אז נאלצנו להוריד סרטונים, להפוך אותם לקבצים ולשלוח להם. אבל, זו בדיוק ההוכחה לכך שידע בכלל והפרויקט הזה בפרט הם חוצי גבולות," אומרת ליאורה רוזין, "יש משהו ביוטיוב שהוא כמו מגדל בבל. זה מיד מזמין פרשנות. לכן היה קל כל כך לתרגם את הפרויקט הזה לתוך האקדמיה ולהתמודד עם השאלה – איך מעבירים ידע של עשייה? השאלה הזאת מטרידה אקדמיות היום – האם להעביר ידע דרך התבוננות במאסטר, האם להניח לתלמידים ללמוד דרך ניסוי וטעייה? ומה לגבי האינטרנט? מה המקום שלו בתהליך הלמידה וכיצד ניתן אם בכלל להתחרות בו? השאלות האלה נמצאות בבסיס ההוראה היום".
חמש עבודות הוצגו בתערוכה שבטוקיו. כל המעצבים שנבחרו להציג בתערוכה היו כאלה שבעבודת הגמר שלהם ניכר היה שיוכלו לעמוד במשימה של התבוננות ויצירת אובייקט חדש וסרט תוך חודשיים בלבד.
גל בולקא, בוגר תואר ראשון בעיצוב תעשייתי, הוקסם מן האופן בו "החולצה כמעט מתקפלת מעצמה," כדבריו. את הקסם הזה הוא ניסה לשחזר בעבודתו וליצור יצירה שהיא כמעט פלאית. חלק מהחוכמה החומרית היתה קיימת כבר בבסיס פרויקט הגמר שלו.
"הקשר הראשון שאיפשר את הצגת הפרויקט לראשונה בשבוע העיצוב בבייג'ין נולד למעשה במוזיאון העיצוב ב-2012," אומרת ליאורה רוזין, "שם פגשנו את אריק צ'ן שהיה אז מנהל שבוע העיצוב של בייג'ין ומשם החלו הדברים להתגלגל הלאה". זה היה שבוע העיצוב הראשון שהתקיים במוזיאון – "התחושה שלנו היתה שאנחנו שבוע עיצוב חדש שמצטרף לשבועות עיצוב בינלאומיים ותיקים. הזמנו 22 מנהל שבועות עיצוב מרחבי העולם גם כדי לדבר על המשמעות והמטרות של שבוע העיצוב בכלל וגם כדי לחשוף בבת אחת מעצבים ואוצרים ישראלים לקבוצה שאיתה יוכלו לקשור קשרים ולעבוד בעתיד," אומרת גלית גאון, "המפגש של ליאורה וניצן עם אריק צ'ן היה אחד מן הגלגולים המוצלחים של השבוע הזה, אבל היו גם אחרים."
דנה בן שלום, בוגרת תואר שני בבצלאל ותואר ראשון בעיצוב טקסטיל בשנקר, הציגה פרויקט שהוא מעין מחקר עיצוב ומחקר התנהגותי. לאחר התבוננות בטקס קיפול החולצה בסרטון הגיעה למסקנה שלכל אדם טקס יומיומי משלו. היא פנתה לתשעה מחבריה וביקשה מהם לשלוח לה דוגמה של קיפול חולצה. את הפאטרן על החולצה יצרה על פי הקיפול על ידי צביעה באינדיגו. כך למעשה לשאלה איך מקפלים חולצה – היא לא סיפקה תשובה אלא שאלה שאלה חדשה שהתשובה עליה היא אינסופית.
יואב פרי, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית, יצר "פליפ בוק". את הפעולה האינטואיטיבית של קיפול מ-A3 ל-A9 הוא תיעד בספרים שיצר ויצר ריקוד מרתק בין נייר פשוט לפעולת הידיים.
"כמעט כל העבודות שהצגנו פונות לקהל היפני," אומרת ניצן דבי, "העבודה של גל מדברת לקהל היפני כי יש בה עיסוק בעץ, בקיפול, וניסיון מרבי לדייק. היא עוסקת בשליטה של המעצב בחומר. לדנה בן שלום היו החלטות מאוד חכמות ביחס לקהל היפני – פעולת הצביעה, הצבע הכחול והפשטות. גם העבודה של יואב פרי יוצרת הרחבה ופרישה של פעולת הקיפול. עם זאת, כשהראיתי את העבודות לחבר יפני הוא אמר שהעבודות מאוד ישראליות. יש פה העזה שמעצב יפני לא היה מעלה בדעתו, כמו למשל לשבור את המסורת של שימוש בעץ".
"מה שהפעימה הזאת בטוקיו עשתה זה שהיא פתחה את הפרויקט לעוד ערוצים, בעתיד זו יכולה להיות סדנה או שיתוף פעולה אקדמי או הרצאה," אומרת ליאורה רוזין. "אבל כדי לאצור בכל פעם תערוכה חדשה נדרש זמן. זו תערוכה שמתבססת על תוכן מבוסס משתמשים (user generated content) והמחיר הוא שזה לוקח זמן. עם זאת אחד הלקחים החשובים שלנו היו ברמת הפקת התערוכה. ובאמת בתערוכה בטוקיו עירבנו את דב גנשרוא כמעצב התערוכה ומעין לויצקי כמעצבת גרפית וזה ניכר בהחלט בתוצאה."
ומה התחנה הבאה?
"היינו שמחות אם גלן אדמסון, מנהל מוזיאון ה-MAD בניו יורק היה מזמין אותנו להציג שם את הפרויקט. אילו הוא היה מאפשר לנו שנה וחצי של עבודה ומשלם למעצבים כדי שנוכל לעבוד בשקט אנחנו היינו כבר עושות את השאר", הן אומרות.
