סילביה קנופל לא נחה לרגע. בגיל 33 היא כבר הספיקה לייצר מגוון רחב של עבודות שחלקן נמכרו לאספנים ולאוספים של מוזיאונים. בשנה האחרונה היא גם מלמדת סטודנטים לעיצוב באקדמיה לעיצוב של המבורג, גרמניה. לארץ הגיעה קנופל כאורחת של מכון גתה במסגרת התערוכה "הישן החדש" בה מוצגות שתיים מעבודותיה. גם הביקור הקצר שלה בישראל היה עמוס וכלל שלוש הרצאות וסדנה שהעבירה לסטודנטים בקורס "אוצרות עיצוב", בתואר השני של בצלאל.
בין לבין נפגשנו בבית קפה קטן לשיחה.
לפני שנתחיל אני חייבת לשאול אותך : קנופל או קניפל? אני מודה שהתלבטנו בזה רבות.
סילביה צוחקת כאילו נתקלה כבר בשאלה.
הבנתי שאין צליל מדויק לזה בעברית אבל זה הכי דומה לקנופל (עם חולם מלא).
"האמת היא שהשם שלי בגרמנית הוא שם מאוד מצחיק, אפילו יש השואלים אותי אם זהו שם שאימצתי לעצמי. מדובר בקרש עץ, סוג של מחבט שאיתו מכים, והוא לקוח מתוך אגדה. משהו כמו המחבט של פרד פלינסטון."
ספרי קצת על תחילת דרכך המקצועית.
"התחלתי את דרכי דווקא באופנה ובטקסטיל. כשלמדתי, בית הספר היה עדיין בבנייה והסדנאות עוד לא היו בשימוש אז עשיתי המון ניסיונות עם מכונת התפירה שלי. רוב הפרויקטים הראשונים שלי עוסקים בגוף ובמרחב. בעצם בגד הינו הדבר הקרוב ביותר לגוף שלנו, זוהי קרבה שלעולם לא תתבטא ברהיט. עם בגדים – צריך כל יום מחדש להתחשב בתנאי הסביבה כמו מזג האוויר ולהתלבט מחדש מה לובשים. בהמשך עשיתי התמחות אצל צמד המעצבות BLESS (לחצו כאן לכתבה על BLESS) בפריז. הן מצאו דרך מעולה לדעתי לשלב בין אופנה, אמנות ועיצוב מוצר. גם הרהיטים שלהן הם אופנה."
בעבודותייך נראה שאת מוקסמת מארונות, שידות ומדפים. מתי החלה ההתעניינות שלך באחסון?
"אחסון מרתק אותי מאז פרויקט הגמר שלי בלימודים. זוהי בעצם פעולה שאנחנו עושים באופן שוטף ביומיום. אנחנו קונים וקונים עוד ועוד דברים ודוחסים אותם לתוך ארון. כמעט כל מה שאנחנו רוכשים אנחנו מאחסנים מאחורי דלתות סגורות וחבל. רציתי ליצור ארון המשמש גם לתצוגה כמו סוג של ויטרינה. רק שבניגוד למזנון בו החפצים שמורים מאחורי זכוכית – בארון הזה ניתן לגעת. בני הדור שלנו כבר לא מקפלים ומגהצים, אנחנו כל הזמן בתזוזה ומטיילים הרבה. אנחנו חיים אחרת ולכן גם מאחסנים אחרת. רוב הבדים של היום אפילו לא דורשים גיהוץ.
שמתי לב שלרובנו יש בבית איזשהו כסא או מתלה בחדר השינה עליו שבסופו של יום אנחנו זורקים עליו את הבגדים. אחרי תקופה נוצרת ערימה ואז צריך להחזיר הכול לארון. כאן צורת האחסון הופכת בעצם לפרקטיקה יומיומית. לא צריך להחזיר לארון אלא בכל יום מחדש ניתן למשוך את הבגד הרצוי וללבוש אותו שוב. נוצר גם מצב נחמד שבו מערכת הלבוש בעצם מרכיבה את עצמה, כלומר אלמנט של מקריות נכנס לדרך בה אנחנו מתלבשים בבוקר. אני חושבת שאם נסתכל בארונות שלנו ממילא נראה שרוב הפריטים משתלבים זה עם זה, הרי אנחנו קניינו אותם."
עד כמה חשובה בעינייך הפונקציונאליות בעיצוב?
"חשובה מאוד. אין לי רצון לעסוק באמנות. אני מעצבת והשימושיות של המוצר הוא אחד האלמנטים החשובים ביותר בעיניי."
אבל כשמסתכלים על הארון בתערוכה דווקא ניתן לטעון שהשימושיות שלו מוטלת בספק.
"אני חושבת שהוא מאוד שימושי. האפשרות של לקחת סכין וליצור חתכים בארון ובכך להתאים אותו בדיוק לצרכים של כל אחד הופכת אותו לסופר פונקציונאלי. כך אפשר לאחסן בו דברים שבדרך כלל אינם ניתנים לאחסון בארון. הוא מתאים בדיוק למשתמש."
האם כל העיסוק הזה באחסון גרם לך לשנות משהו בדרך בה את מאחסנת בבית?
"אני חושבת שהיום אני יותר מודעת למה שאני קונה כדי שלא ייווצר מצב שיהיו לי אלפי דברים שכבר לא אדע אפילו איפה הם נמצאים. אנשים נוטים לומר שחומר מוקצף (ספוג) הוא לא חומר אקולוגי, בן קיימא. בשבילי קיימות היא מודעות למה שאני צורכת וקונה, מודעות לצריכה."
אחד הדברים הבולטים בעבודות הוא השימוש שלך בהומור וליתר דיוק באירוניה.
"אין לי כוונה להיות מצחיקה או אירונית בעיצובים שלי. המחשבות שמעסיקות אותי בעיצוב הן מאוד רציניות עבורי. התגובות לפריטים מגיעות כבר מהמתבוננים, מפרשנות של הקהל אבל זו לא המטרה שלי.
העבודה נעשתה כחלק מפרויקט גמר ולא תיארתי לעצמי שייקח לי כל כך רבה זמן להשלימה. נכנסתי ללחץ גדול והיה חשש אמיתי שלא אצליח לסיים אותה בזמן והייתי צריכה לגייס את כל המשפחה, חברים ושכנים כדי לסיים אותה בזמן להגשה."
שמתי לב שאת נמנעת מלהכניס צבע לעבודותיך, האם זו הימנעות מודעת?
"צבעים זה קשה. אני מעדיפה ליצור פריטים בצבעים ניטרליים ולתת למשתמש להכניס את הצבעוניות למוצר על ידי הפריטים שהוא בוחר לאחסן על השידה או בארון. גם בבית שלי אני לא אוהבת יותר מדי צבע. שימוש בצבע חייב להיעשות בצורה מאוד מושכלת בהתחשב במיקום העבודה ובחלל עצמו. אני מעדיפה להתרכז ברעיון ולא בצבע. דווקא בעבודה עם הצמר "winter coat" רציתי בהתחלה לעשות דגרדה (מעבר מתון בין צבעים) מלבן לשחור אבל לבסוף נגמר לי הזמן וגם הצמר אז נשארתי בשחור על שחור."
איך לדעתך העבודות שלך משתלבות בתערוכה "הישן החדש"?
"מסורת וארכיטיפים הם חשובים אבל אני אוהבת להפוך אותם לחלק מהחיים שלי. כיום אנחנו כבר לא חיים כמו ההורים או הסבים שלנו. במבט ראשון הפריט שלי אולי נראה כמו משהו שהם יצרו אבל בעצם זה משהו אחר לגמרי. אני מתייחסת לעיצובי העבר יותר כנקודת התייחסות. אני מאוד אוהבת ריהוט עתיק, להסתובב בשוקי פשפשים. אפשר ללמוד המון על ההיסטוריה של מקום מלבקר בשוק הפשפשים המקומי. לכולנו יש גישה וקשר לזה, לעבר שלנו."
את מרבה לשתף פעולה עם מעצבים צעירים אחרים.
"עשיתי כבר כמה פרויקטים משותפים עם מעצבים אחרים, ביניהם גם פרויקט של גופי תאורה עם אחותי שגם היא מעצבת. אני מאוד אוהבת לעבוד עם אחרים. זה מאתגר ודורש משא ומתן ופשרות. כיום אני עובדת לבד בסטודיו בהמבורג ומחפשת שותפים. קשה לי לעבוד לבד. תמיד יש פיתויים מסביב. אני חייבת דיאלוג עם אחרים, לא ליצור בתוך בועה. החיבור למעצבים צעירים אחרים נובע גם מצורך כלכלי, לחלוק הוצאות. גם כשהולכים להשתתף בירידים לוקחים ביתן ביחד. זה גם חוסך עלויות וגם מאפשר דו שיח וביקורת."
לגבי החלומות שלה לעתיד קנופל מאוד צנועה.
"הייתי רוצה להמשיך במה שאני עושה עכשיו, לעבוד בסטודיו יותר גדול, לעשות ניסיונות שונים. לאחרונה עיצבתי את הכסא הראשון שלי וזה גם משהו שארצה להמשיך לפתח. אצלנו (בגרמניה) יש חלוקה מאוד ברורה וחד משמעית בין תחומים ולא מקובל להתנייד בין תחומי עשייה שונים. אני רוצה לשלב ולא להיות מוגבלת.
הייתי רוצה פעם לעבוד עם חברה גדולה ולייצר משהו בכמות מסחרית. מאוד קשה לשתף פעולה עם מפעלים. הם מאוד זהירים ולנשים אפילו יותר קשה. בגרמניה אין אף מעצבת מצליחה ומוכרת במיוחד בעיצוב מוצר. כל שנה יש יותר ויותר סטודנטיות לעיצוב אבל אין עדיין דמות שאפשר להסתכל וללמוד ממנה. ובכל זאת העבודה הקשה משתלמת. עובדה שאני פה (בישראל) בזכות הארון שלי. יש אנשים שמאוד תומכים במעצבים צעירים כמו פולקר אלבוס (אוצר התערוכה), שהוא אישיות מאוד מיוחדת בגרמניה שאינו מפלה בין גברים לנשים."
סילביה קנופל הגיעה למוזיאון העיצוב הודות לתמיכתו של המכון לקשרי חוץ ותרבות בשטוטגרט (ifa) ובשיתוף מכון גתה, תל אביב
התערוכה הישן החדש – עיצוב בהווה מתמשך הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 26.05.2011 – 10.09.2011
