אלימות וחמלה

 

כשיובל שאול מכליא פר ופרה הוא אינו מקבל עגל, אלא יצור בן כלאיים חדש הכולל את השניים. מחוסרי ראש הם מחוברים זה לזה, בלתי נפרדים. רגלי הפר שלוחות קדימה וגופו מתוח כמו לפני התקפה, רגלי הפרה פסוקות מעט, כנועות, זנבה הרפוי מגן על עטינים מלאים.
 
יובל שאול, אמן רב תחומי, מציג ברבות מעבודותיו פרשנות חדשה לטבע. בחלק ניכר מהן הוא עושה שימוש בבעלי חיים: בחלקן הן דימוי, באחרות הן חומר הגלם – פוחלצים, עורות ופרוות. שאלות של האדם מול הטבע ומושגים כמו גבריות, הישרדות, ציד ונדודים עולים שוב ושוב במוצגים. בתערוכה "פוסט פוסיל: חושפים את מאובני העתיד", המוצגת עד סוף החודש במוזיאון העיצוב חולון, הוא מציג לסת עשויה פורצלן, המבוססת על לסת אמיתית של אריה. הלסת הזו היא חלק מאוסף הפוחלצים/שלדים/פרוות/עורות של שאול. את הלסת הוא העמיק כדי להפוך אותה למכל אסתטי, כלי שימושי. מטאפורה לעולם שבו האדם מכניע את הטבע, מתרבת ומחפצן אותו.
 
בסופם של המפגשים עם המעצבים שבחרנו לראיין מתוך התערוכה, הצגנו להם שאלון קבוע. הפעם הזמנו את יובל לענות על השאלון שלנו.  

מתי הבנת שאתה אמן?

"זה לא משהו שקופץ עליך בן לילה. זה תמיד היה. סוג של ראיית עולם שגורמת לך לרצות לעשות דברים בעצמך. אני עושה את זה מאז שאני ילד".

איך אתה מגדיר את הסגנון שלך?

"אני מקווה שיש בו שילוב של אלימות וחמלה". 

מה היית אם לא היית אמן?

"אני חושב שהייתי רוצה להיות אדריכל". 

מהי לדעתך ההמצאה העיצובית הגדולה של המאה?

"הטלפון הסלולרי. בעולם קדום אנשים הלכו עם קמעות שהגנו עליהם. היום, צריך רק להסתכל על היחס שלנו לטלפון הסלולרי, על הדרך שבה אנחנו מחזיקים אותו, אוהבים אותו, נוגעים בו. גם האופן שבו הוא בנוי מזמינה את המגע החושני הזה. אני חושב שזו ההמצאה המטורפת ביותר שהייתה אי פעם. הסלולרי מחבר אותנו לעולם שבו אנו חיים. מכאן נקבל את הבשורה הטובה ביותר וגם את הרעה ביותר. הוא מרכז את כל התקוות שלנו וכל הפחדים. כל החרדות שלנו מרוכזות במכשיר הזה, שיש בו כל הזיכרונות והתמונות, וזה כמו הקמע שלנו. אני רואה איך האנשים מתייחסים אליו. איך הם מניחים אותו בכיס. הוא סמל לגאווה טכנולוגית ועיצובית, ואני חושב שהוא חולל שינוי גדול בהערכה העצמית שלנו".

מה העצה הטובה ביותר שאתה יכול לתת לאדם יוצר, או מה העצה שהיית רוצה לקבל בעצמך?

"להתמיד במה שמעסיק אותך באמת, אבל כל הזמן להיות קשוב למה שאומרים לך האחרים. לדעת לסנן את הטפל מהעיקר. לא לחשוב שאתה יודע הכול הכי טוב". 
 

צילום, בימוי ועריכה: ערן נדם
איפור: האקדמיה לאמנות האיפור, מיקי בוגנים. מאפרת: ורד בדוסה