רגע לפני שהיא ננעלה, ביקרתי בתערוכה "ארכיאולוגיה עתידית" של המכון לאמנויות בתל חי. שם גיליתי, בנוסף לעבודות מעניינות ומקוריות, מעצבים מסוג קצת אחר. מה יש שם, בחומר האנושי שבעמק החולה, ששונה כל כך מזה שבמרכז הארץ?
מה יש שם, בחומר האנושי שבעמק החולה, ששונה כל כך מזה שבמרכז הארץ? שיחה וסיור מודרך ספונטניים עם זמר ס"ט, מנהל המכון בשנה האחרונה העלו כמה וכמה תשובות לשאלה. ההנחה הבסיסית היא כמובן שהמיקום הגיאוגרפי מייצר אנשים שעשויים מחומר אחר. ו"חומר" הוא אכן מילת המפתח בתערוכה. תרתי משמע. החומר האנושי "האחר" הוא כזה שמושפע פחות מהזירה במרכז הארץ ונטול גחמות של בטחון עצמי מופרז. אבל יש שם דברים נוספים. אולי זה הרצון להוכיח שיש עוד מלבד המוסדות בעלי ההילה רבת השנים כדוגמת בצלאל, שמייצר שאפתנות מסוג אחר. ואולי לא. אולי אלו דווקא הגילאים השונים של הסטודנטים שכוללים גם כאלה שמגיעים ללמוד ממניעים שאינם פרנסה ותהילה. החומר האנושי בתל חי מייצר, פשוטו כמשמעו, חומרים חדשים מופלאים. טכנולוגיות קפדניות הדורשות סבלנות אין קץ, מיומנות גבוהה ודיוק של מכונה. אלה מעשים הנעשים בקצב אחר, ברוח אחרת.
מבחינה היסטורית, כבר לפני שנים רבות התמקמה בעמק החולה קהילה יצרנית. זו היתה יצרנות שחיפשה מקום מפגש בעמק הפורה, מקום לדבר ולעשות בו. קהילה שחיפשה המשכיות. בתי מלאכה נפתחו אט אט ותרבות הקראפט התפתחה. זמר מתאר את הסטודנטים במכון ככאלה שיש בהם עמלנות, חריצות והם אנשי ביצוע נחושים. נכנסים לסדנא, חופרים ומעמיקים עד שיוצא עשן. שנינו, ששורשינו במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל מצאנו את החומר האנושי במכון לאמנויות בתל חי דומה במיוחד, באופן קצת מפתיע, לזה שבמחלקה בה גדלנו. התמה היא לא להפסיק לעשות. אמנם אלה השואפים להיות מעצבים תעשייתים נדמה שהם מחוייבים יותר לפונקציה של התוצר הסופי, אך בכל זאת, בתהליך העבודה ובצורה בה הסטודנט תופס אותו, יש דמיון רב.
התערוכה כללה עבודות נבחרות של בוגרי המכון ממחזורים שונים של שני מסלולים: צורפות ועיצוב קרמי. עבודות שנבחרו כמייצגות את רוח המקום ומבקשות להעביר אותה גם לאלו שלא יעשו דרכם צפונה אל העמק. לעיתים קשה מאוד לנחש לאיזה מסלול העבודה משתייכת. מעניין היה לחשוב על עבודות גבריות מול נשיות. בחלק גדול מהן, היו ניכרות מיומנויות טכניות גבוהות במיוחד, טכנולוגיות וחומרים חדשים שפיתחו הסטודנטים בעצמם בעמל רב.
מה שבלט עבורי, ככזו שניגשת לרוב קודם לכל לטקסטים בתערוכה, הוא העדרם של שמות הפרויקטים או הסטודנטים לצד העבודות. עד שגיליתי את הכתוביות הקטנות במיוחד, וגם הן כללו את שם הסטודנט בלבד. כששאלתי את זמר מה עמד מאחורי ההחלטה הוא סיפר שמבחינתו גם השמות זה קצת יותר מידי והכתוביות נוצרו לאחר הפתיחה מתוך דרישה שעלתה. כאוצר, הוא היה רוצה לתת לאנשים "לחוש" את העבודות מבלי להבין מה רואות העיניים או למה התכוון המשורר.
במהלך הסיור עם זמר שמתי לב לעובדה שהוא יודע לספר על כל סטודנט וסטודנט קצת מעבר למידע על העבודה המוצגת. לתת מן ערך (אישי) מוסף. והיו שם גם בוגרים שסיימו את לימודים לפני חמש או שש שנים, שנים שבהן עדיין לא ניהל את המכון. אולי שם טמון השוני. ואולי בנוף השקף מן החלונות וברוגע שהוא מביא איתו.
התערוכה "ארכיאולוגיה עתידית" אמנם ננעלה כבר, אך ישנה עדיין הזדמנות אחרונה לבקר בתערוכת הבוגרים של המכון לאמנויות בתל חי, מידי יום כולל שבת עד סוף חודש יולי.
