כל שנה ב-8 למרס מציינים ברחבי העולם את יום האישה הבינלאומי לזכר שביתת איגוד הנשים הפועלות שהתקיימה בארה"ב ב-1908.
המועד – שצוין לראשונה בכלל ב-28 למרס, בעקבות הצהרה של המפלגה הסוציאליסטית באמריקה למען שוויון זכויות לנשים – חוצה מאז תרבויות, דתות, ומפלגות בכל עולם, והמסר שלו ממשיך לחלחל ולהתעצם. בימים אלה, מוצגת במוזיאון התערוכה ז'ה טם, רונית אלקבץ, פרי מחקר מעמיק בארון הבגדים של אישה חזקה, אמנית, שחקנית קולנוע, מוזה וגיבורת תרבות שפעלה למען נשים ואף מונתה ב-2010 לנשיאת תנועת אחותי – למען נשים בישראל. לכבוד קטלוג התערוכה כתבה שולה קשת, מנכ"לית תנועת אחותי, על פעילותה החברתית של אלקבץ ועל מאבקה האישי למען נשים בישראל.
איפה עובר הגבול בין המציאות למילים הנכתבות עליה? היכן עלינו למתוח את הקו הדמיוני המפריד בין האישה לבגדים שלגופה; בין הדמויות שהיא רוקחת ומופיעות על המסך לבין המתחולל בחייה? מתי נגמר השטח ומתחילה התיאוריה, ולהפך?
נוסחים שונים של שאלות אלה, המניחות גבולות ברורים בין זהויות, העסיקו נשים מקהילות מודרות מאז ומעולם. הן עצמן הבינו ברובד העמוק ביותר שאלה גבולות מלאכותיים, אבל נקודת המבט שנכפתה עליהן התעלמה מהעובדה שהאתניות-לאום-מעמד-מגדר שלהן כרוכים יחדיו, ודחקה אותן לתוך קטגוריות מובחנות. המציאות דורשת מהן להתאים עצמן לקטגוריות ולהציג זהות מובחנת הנשמעת לאופן שבו הן נתפסות מבחוץ – זהות שלא תבלבל חלילה את המביטים העסוקים חדשות לבקרים בתיוגן. מתוך כך, עולה הצורך במרחב אחר, שיאפשר לסתירות לשכון בו בנחת, שלא יתעקש על גבולות אלא ידגיש את שטחי ההפקר המתקיימים לצדם ומאיימים עליהם לא פעם.
חלוקות אלה, הרווחות בעולם האקדמי ובחברה בארץ ובעולם, לא היו היחידות שנשים מזרחיות נדרשו לפרק כדי ליצור את החלל של תנועת אחותי – למען נשים בישראל. מרחב אחר וגמיש דיו שיוכל להכיל את מורכבותה של האישה המזרחית. חלוקה נוספת שביקשנו להותיר מחוץ לפעילות של תנועת אחותי הייתה זו המבדילה בין הנשים המגישות עזרה לנשים המקבלות עזרה, ותוך הכרה בערכו של ידע שלא נשען על תארים רשמיים.
מתוך הכרה בכך שאנו לא יכולות לנתק בין התיאוריה והאידיאולוגיה לבין שטח המחייה הבוער תחת רגלינו, אבקש להביט על האופן שבו חברה רונית אלקבץ לאחותי. מעבר לחשיפת האירועים שהובילו למינויה לנשיאות התנועה ב–2010, אני רוצה לעקוב אחרי האופן שבו רונית עצמה התעלמה מגבולות ונמנעה מיצירת חיץ בינה לבין נשות אחותי על כל גווניהן, כחלק מפעילותה בתנועה. אלקבץ, ללא מילים וללא הצהרות, עיצבה את תפקיד הנשיאה של התנועה. תרומתה נעה על כמה צירים בו בזמן וחשפה כיצד הדימוי הנשי המורכב ורווי הניגודים שהציגה בסרטיה, איגד את ההקשרים הפוליטיים, המגדריים, האתניים והמעמדיים של דמויותיה, כפי שנכחו גם בפעילותה בתנועת אחותי.
בשנת 2007 יצאה לאור אסופת המאמרים, לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית. ההבנה שיש לתעד את פעילות התנועה הניעה אותי, מנכ״לית התנועה, ליזום את פרסומה של האסופה. הבנתי שאנו זקוקות לבמה, שצריך לתרגם את השטח למילים ולתעד אותו. האסופה, סנונית ראשונה שאחריה הקמנו את הוצאת הספרים של אחותי, שבמסגרתה הוצאנו עשרות ספרים נוספים, נתנה ביטוי לקולותיהן של נשים שונות, מזרחיות ברובן. הכתבים אפשרו הצצה לקשיים שעמן מתמודדות נשים בשולי החברה הישראלית, לשאיפות שלהן, לניתוח הפוליטי שלהן את המציאות הישראלית, לתפיסתן את הפמיניזם המזרחי ותנועות אזרחיות מזרחיות. שלחתי את הספר לאלקבץ בתקווה שתקרא בו, משום שהוא מתכתב עם יצירתה. לא חלף זמן רב והיא יצרה עמי קשר וביקשה להיפגש. בפגישה בבית אחותי בדרום תל אביב, סיפרה לי שהקולות שבקעו מהטקסטים השונים, החוויות שהם ביטאו והתובנות שהם חשפו, עוררו בה הזדהות בפן הרגשי ובפן האידיאולוגי. אלקבץ ביקשה להצטרף לתנועת אחותי ולהשתתף בפעילויותיה. כעבור שנה ביקשנו למנותה לנשיאת התנועה והיא נענתה בחיוב. לא יכולתי לדעת, בזמנו, כי התואר ״נשיאה״ יהיה צר מלהכיל את פעילותה בתנועה.
חשיבות התפקיד המקורי הייתה ליצור נראות לתנועה דרך דמותה המוכרת בארץ ובעולם, אך אלקבץ העדיפה תפקיד פעיל על פני תפקיד ייצוגי. בביקוריה התכופים בחנות לאחותי – סחר הוגן בתל אביב, היא ביקשה להפגין את נוכחותה כמקדם מכירות. נכונותה לסייע כלכלית למי שנקלעו למצוקה, נעשתה ללא ביקורת וללא שאלות. השתתפותה בפסטיבל ״לבי במזרח״ ומפגשיה עם נשים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל, התאפיינו בתקשורת בלתי אמצעית בינה לבין המשתתפות, שהניעה דיון סוער על נשיות, על מזרחיות ועל פוליטיקה של ייצוג. נוכחותה של אלקבץ יצרה עבור המשתתפות תחושה של דיון פתוח ומכיל. בפועל, נוכחותה הייתה לרוח גבית וקידמה את האפשרות לחשוב מעבר לגבולות שהמציאות והתקשורת הישראלית מציבות. לא היה זה עניין של מה בכך.
המפגש בין נשים מזרחיות ממעמד בינוני לנשים מזרחיות ממעמד נמוך העסיק אותנו גם בימיה הראשונים של אחותי. עם הקמת התנועה כבר היו בינינו כמה וכמה נשים מזרחיות בעלות השכלה אקדמית. מצבן של חלקנו לא היה חנוק כשל אימנו וחששנו מהאפשרות שהתנועה תורכב רק ממי שצלחה את חציית שערי הגטו של הקהילה המזרחית בישראל. פעילותה של אחותי לאורך השנים – אותה מניעות, בין היתר, נשים מהפריפריה ומדרום תל אביב, נשים בעוני ונשים הנלחמות על קורת הגג שלראשן – היא הוכחה שרירה וקיימת לכך שאפשר לטשטש את החלוקה. אישה המגיעה לאחותי כדי לבקש עזרה, יכולה להיעשות לחלק בלתי נפרד משדרת התנועה ולהיות למנהיגת המאבק הבא. אחד האתגרים עמם התמודדה אלקבץ נבע מהמעמד שלה, שכן היא עצמה כבר לא חוותה על גופה את אותם קשיים יום–יומיים שנשים מזרחיות פוגשות השכם והערב. בפער שבין מי שאינה חיצונית לתנועה לבין מי שאינה כבולה כבעבר למנגנוני הדיכוי, פעלה אלקבץ רוויית התארים. דרכה הייחודית, שלא הותירה את אלקבץ הכוכבת מחוץ לדלת ולא שמרה על ריחוק או הבחנה, אפיינה את נשיאותה.
אלקבץ נודעה לא רק בכישרונה. יצירתה קשורה בקשר הדוק גם אל מלתחתה הנדירה בנוף הישראלי. במדינה שבה צו האופנה המוסרי נטה לכיוון תועלתני, התמסרה אלקבץ למראות בלתי נשכחים, לנשיות ורסטילית ולא מתנצלת, שהייתה חלק בלתי נפרד ממנה. לאירועים של תנועת אחותי שהתקשורת נעדרה מהם, הגיעה אלקבץ כפי שהייתה מגיעה לאירוע מסוקר. נוכחותה המוכרת והעוצמתית לא הייתה תלויה בדבר ושאבה את ייחודה גם מבחירות הלבוש שלה. הבחירה להגיע במיטב מחלצותיה לאירועי אחותי, ביטאה את הכבוד האדיר שהיא רחשה לנשים באשר הן ואת מחויבותה לפעילות באחותי. בחירה זו הבהירה עד כמה היא קשורה למקום שממנו באה ועד כמה הגעתה לבית אחותי אינה יציאה אל מחוץ לעולמה. היא ביטאה חיבור למקורות המשפחתיים והתרבותיים שלה, שאף אם היום נחשבים לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, הרי שנעשו לכאלה בעיקר בזכות פעילותה ופעילותן של נשים נוספות שביקשו להציב את האישה המזרחית, על סך גווניה, במרכז. ההנכחה של האישה המזרחית באופן הזה כללה גם את חשיפת המלתחה של האישה המזרחית כנגד הטי–שירט והסנדלים התנ״כיים.
שבעה חודשים לפני מותה קיימנו בבית אחותי מכירה של פריטים מהמלתחה האישית שלה. במבט לאחור, האירוע שאלקבץ יזמה, קידמה והפיקה – והיה גם האירוע האחרון שקיימה בתפקיד הנשיאה של תנועת אחותי – היה מעין סיכום של נוכחותה ושל פעילותה בתנועה.
אלקבץ לקחה על עצמה את ניהולה המלא של המכירה: תמחרה את הבגדים, עיטרה אותם בתוויות וכתבה עליהן הקדשה מיוחדת. לאורך המכירה עצמה התנהלה כזבנית בחנות עילית, הקדישה תשומת לב לכל אישה שהגיעה למכירה כדי לקחת עמה פיסה ממנה לתוך עולמה הפרטי, מתחה וייצבה את הבגד על גופה, רוקנה את תאי המדידה ותלתה את הפריטים במקומם. כל אלה חשפו את הקשר האינטימי בינה לבין הפריטים ומוטטו מחיצות פוטנציאליות בינה לבין נשים אחרות. התנהלותה של אלקבץ בערב ההוא הבהירה כי הטוטליות שלה לא הייתה רק מנת חלקו של המסך. במרכז המפגש האחרון, שהיה כל כולו מפגש אינטימי בין נשים לאלקבץ, עמדה המלתחה שלה. בגדים מעולם לא היו רק בגדים עבורה, והפריטים האינטימיים שהחליטה להעביר הלאה, שהופקעו מהמלתחה שלה לטובת מלתחה של אחרת, נשאו משהו ממנה. בגדיה הם היא. היא גילמה בגופה ובנפשה את מה שניסחנו במילים בספר שהתחיל את הקשר בינה לבין אחותי.
לאחותי, רונית אלקבץ, נשיאת ״אחותי – למען נשים בישראל״
תודה לרוויטל מדר, חברה ופעילה בתנועת אחותי, על הסיוע בכתיבת המאמר.
שולה קשת היא אמנית, אוצרת, עורכת ומנכ״לית תנועת אחותי – למען נשים בישראל.
ב-23.3 יערך במוזיאון העיצוב חולון מפגש מיוחד וחגיגי הכולל הרצאה ופאנל נשים. במסגרת הפאנל תשתתפנה מבקרת האופנה והסטייליסטית דורין אטיאס, הבימאית והתסריטאית מייסלון חמוד, העיתונאית והסופרת ענת לב אדלר ויערה קידר, היסטוריונית אופנה ואוצרת התערוכה, "ז'ה טם, רונית אלקבץ". הפאנל יעסוק במהפכות חברתיות דרך אופנה ויציף שאלות כמו: כיצד הלבוש מגדיר את זהותנו כנשים ואת תפיסת האחר אותנו? האם נשים עושות שימוש בהון ההאם קיים קוד לבוש נשי לא כתוב וכיצד הוא מושפע מתחום העיסוק או מהשיוך העדתי? לבוש פרובוקטיבי – מה זה בכלל "פרובוקטיבי" ובעיני מי?
