ראיון עם המעצב אורי יקותיאל מגלה שיש לו יחסים מתוחים עם עולם העיצוב ושאלות לגבי ההמשך, אבל בינתיים הוא גילה חומר חדש. בטעות.
אורי יקותיאל, 30, בוגר טרי של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, מציג בימים אלה את פרויקט הגמר שלו בתערוכה 'פוסט פוסיל' במוזיאון העיצוב. ישבתי איתו לשיחה, לנסות ולהבין מה עומד מאחורי הפרויקט שלו "בזלת".
ארבע שנים של לימודים בבצלאל, מה הזיכרון הראשון שעולה לך לראש?
"לאחר שנתיים בהן עבדתי וחייתי בספרד וכמה חודשים של טיולים ברכסי ההרים הפירנאים והבאסקים, חזרתי לארץ שבוע לפני תחילת הלימודים. החזרה הייתה קשה, היישר לתוך מסלול ותבנית, קיבלתי ממש שוק. אני מניח שבגלל הפערים האלה, הדבר שהכי נצרב בי הייתה דווקא שיחת הפתיחה בשנה הראשונה בבצלאל. כינסו את כולנו ביום הראשון ללימודים ואמרו לנו בלי להתנצל: 'לפניכם ארבע שנים קשות מאוד', זה היה רגע קצת מלחיץ אבל מהול בתחושה נהדרת של התחלה. הסתכלתי מסביב על האנשים שאני הולך להעביר איתם ארבע שנים לא קלות, וניסיתי לנחש מי מהיושבים יהיה חבר, עם מי אוכל לעבוד ועל מי אוכל לסמוך. מהר מאוד הבנתי שאני צריך לבחור את סוג הלימוד והדינאמיקה שלי אל מול יתר האנשים סביבי והגעתי למסקנה שלבד לא אגיע לשום מקום. תוך כדי הלימודים גם למדתי לאזן בין הדעות שלי לבין דעות אחרות, לדעת מתי לקחת ומה לקחת מתוך ביקורות שקיבלתי".
למה דווקא עיצוב תעשייתי?
"עניין אותי הפן הפסיכולוגי והאנושי שבעיצוב מוצר, התקשורת שלנו עם חפצים. האופן שבו אנשים מסגלים לעצמם תנועות גוף ודרכי התבטאות סביב מוצרים שונים – אם זה סיבוב היד כדי לראות מה השעה או הטכנולוגיה החדשה דוגמת האיי-פון שגוררת שפה התנהגותית חדשה לגמרי. היכולת להגדיר צורה במילים ולתת ביטוי מילולי למה שאתה רואה ריתקה אותי. למרות שעד היום אני לא לגמרי בטוח אם אני 'מעצב' יש לי מתח תמידי עם עולם העיצוב. אוהב – לא אוהב. אני יוצר ממקום מאוד חומרי ופונקציונאלי, ומשחק עם הגבולות העדינים של המשולש: אמנות – אומנות (Craft) – פונקציה".
פרויקט הגמר שלך המוצג בתערוכה, מתעסק בעיקר עם חומר, רוב הסטודנטים בתום ארבע שנות לימוד עיצוב תעשייתי מתעסקים בעיקר עם עיצוב מוצרים, למה החלטת לעסוק דווקא בחומר כפרויקט גמר?
"אני בן לפסלת" מספר אורי ומעיד על עצמו שמאז ומעולם היה מוקף ביצירה, במלאכת יד, בעבודת ידיים ובאומנות יותר מאמנות. "אני נמשך פחות לעיצוב כמו שהוא נתפס בעיני הרוב ויותר לאומנות. מחשבות על ארגז כלים ועל הטמון בו מרתקות אותי ומעניינות אותי. המטרה שלי הייתה לספוג את לימודי העיצוב, את הכלים, את הטכניקות ואת כל מה שיש לבצלאל להציע, אבל להתפתח מתוך האומנות. מאוד חשובה לי הנגיעה בחומר והיצירה בו וממנו. לפני הלימודים בבצלאל, עבדתי עם כל מיני חומרים והתנסיתי בין השאר בניפוח זכוכית ועבודות נגרות שונות. הנטייה שלי תמיד הייתה לחומרים מהחוץ ומהטבע, התעסקות עם חומרים אורגניים. הפרויקט התחיל כחיפוש ומחקר מאוד דידקטי ורציונאלי של החומר. הניסיון לאזן בין החומרים השונים ולהשתחרר מהצורך ליצור משהו פיסולי או פונקציונאלי, המטרה שלי הייתה ללכת אחרי החומר. הפרויקט התחיל משיעור סטודיו שנקרא "מעבדות", בחרתי במעבדה שמפגישה בין עשייה לתעשייה, נושא שמבחינתי החזיר אותי לאומנות ולחומריות. כאן התחלתי להתעסק עם בזלת. יצרתי מהחומר עציצים ושרפרף, הקפדתי ליצור מוצרים בקווים נקיים וצורות בסיסיות. כדי לתת לחומר להיות מרכז הכובד ורוב משקל הפרויקט".
למה דווקא בזלת?
"החלטתי להתמקד בבזלת בגלל שמבחינתי הבזלת היא חומר שמייצג בריאה – זהו החומר היחיד שאנחנו ממש רואים וחווים את ההיווצרות שלו, קפיאה של חומר, זיכרון של זמן ותנועה, התקיימות שני מצבי צבירה של אותו חומר".
איך יצרת את הבזלת המוקצפת?
"בהתפרצות געשית נוצרים שלושה סוגי סלעים טבעיים עיקריים: הבזלת, הזכוכית וולקנית והסקוריה (scoria) שהיא סוג של סלע געשי, נקבובי ומוקצף. בשלב החקירה הראשון של החומר ניסיתי לחזור לחומר הגלם בצורתו הראשונית – הנוזלית וליצור זכוכית וולקנית. לקחתי סקוריה שאספתי באחד מהטיולים שלי וניסיתי להמיס אותה בעזרת ברנר ממוקד. הניסיון היה מוצלח ונוצר חומר דמוי זכוכית, אך כיוון שתנורים קראמיים לא מסוגלים להגיע לטמפרטורה כל כך גבוהה, זה נשאר בגדר ניסוי קטן לבדיקת חומר הגלם. בשלב השני ניסיתי להגיע בדרך אחרת לנוזליות החומר והחלטתי לטחון את הבזלת ולערבב אותה עם חומרים שונים כדי להוריד את טמפרטורת ההתכה. במהלך הניסוי עשיתי טעות והחלפתי בין שני חומרים שונים, בגלל הטעות הזו, למרבה הפתעתי, החומר פתאום בעבע ותפח. התוצאה, שנראית כמו סלע הסקוריה הראשוני, מוקצפת ואוורירית, הפכה להיות הלב של הפרויקט שלי. בשלב הבא ניסיתי לשלוט על החומר ולעצב אותו."
זה אפשרי?
"על הצורה הסופית אין שליטה מלאה, מכיוון שהחומר מוכנס לתבנית אבל מתעוות במהלך החימום.
השרפרף המוצג בתערוכה, לדוגמה, הוכנס לתבנית בצורת פאי שהייתה גיאומטרית לחלוטין. הלחץ של החום בתנור ובתבנית גרמו לתהליך הפוך בו החומר מתרחב ותופח עד שהוא משפיע על התבנית בה הוא נמצא ולא ההפך. יש דיאלוג אורגני ובלתי צפוי בין החומר לתבנית שנותן מקום לרנדומאליות בתהליך העיצוב הסופי של המוצר. מצאתי את עצמי, עמוק בתוך פרויקט הגמר שלי אחרי ארבע שנים מתוכננות להפליא, מתחיל להשתחרר מהצורך לשלוט על הכול ולתכנן את הכול עד הפרט האחרון. התחלתי ממש ליהנות מהתוצאה האקראית, הטבעית."
ומה הלאה?
"אני רוצה להמשיך ולפתח את הפרויקט ואת החומר למקומות נוספים, להמשיך ולעבד את הפוטנציאל הטמון בחומר. ובעיקר לראות איך אני מיישם את מה שלמדתי במהלך הפרויקט לגבי התהליך עצמו – לזהות פוטנציאל שטמון בחומר מסוים ולהמשיך איתו הלאה, לעולם לא לאבד את הסקרנות, לא לפחד מטעויות ולתת גם לתופעות אקראיות לקבל מקום ולגיטימציה ביצירה ועשייה".
