בעוד שהשיח המערבי על עיצוב במאה העשרים התמקד בתפיסות בינאריות של צורה ופונקציה, השיח העכשווי מסיט את הדיון לעיסוק במערכות יחסים, גבולות ונרטיבים הנמצאים בתנועה מתמדת ומתרכז בבחינה מעמיקה של תרבויות, דיסיפלינות, טכנולוגיות, וזהויות אישיות שונות. פרדיגמה חדשה זו מאתגרת מוסכמות מקובעות על ידי טשטוש קווי המתאר הצורניים של האובייקט וקריאת תיגר על גישות פונקציונליות אורתודוכסיות, ומובילה ליצירתם של אובייקטים שרבים מהם נמצאים במצב דומה של תנועה.
תפיסה זו אינה מוגדרת במסורת התרבותית והאסתטית של יפן כבעייתית או ניהיליסטית, שכן היא מתקשרת למושגים של ארעיות, זמניות, ושינוי מתמיד הנתפסים כערכים מרכזיים. היא מקבלת ביטוי באמצעים פיזיים כגון מחיצות "שוג'י", כמו גם באמצעות מושגים פילוסופיים, דתיים, ומרחביים כגון "מו" (הריק, void), ו"אוקו" (פנימיות) ו"מה" (החלל הריק שבין לבין, emptiness). מרכזיותו של מושג הארעיות וחשיבותו של החלל הובילו לתהליכי יצירה מלאי דימיון במשך מאות שנים.
בספרו "אמנות ההסתכלות אל הצדדים", מזכיר לנו המעצב הגרפי האנגלי אלן פלטצ'ר (Fletcher) כמה קל להתעלם מחשיבותו של החלל: "חלל הוא חומר וגם תוכן. סזאן (Cézanne) צייר ועיצב אותו. ג'יאקומטי (Giacometti) פיסל באמצעות 'הסרת השומן מהחלל'. מלרמה (Mallarmé) כתב שירים המשלבים מילים והיעדר. רלף ריצ'רדסון (Richardson) טען שאמנות המשחק נמצאת בפאוזות… אייזיק שטרן (Stern) תאר מוסיקה כ'מרווחים הקצרים שבין התווים – שתיקות המעניקות צורה'… ליפנים יש מילה ('מה') המתארת את המרווח הזה, שמעניק לשלם את צורתו. במערב אין לנו מילה או מושג מקבילים. זהו מחדל רציני". (1)
הפרשנות הבסיסית של "מה" היא "המרווח שבין שני דברים", שיכול להתקיים בחלל או בזמן. מרווח זה יכול להתייחס למערכת יחסים בין אנשים, בין אנשים לסביבתם, או בין דברים. בניגוד לקריאה כמותית של החלל, "מה" מתייחס לחוויה יחסית או חושית. כאשר קווי מתאר נוגעים זה בזה, עליהם להכיר בגבול המשותף שלהם. החלל הריק מתווך בין שני האלמנטים אותם הוא מפריד. המרחב הריק אינו מרחב "שלילי", אלא כזה המאפשר מנוחה ובחינה מעמיקה. הוא מעודד את המשתמש לתור אחר הרגש או הערך החבוי, ומספק בתמורה טבולה ראסה, חלל הנותן דרור לדמיון או להיווצרותם של נרטיבים חדשים.
למרחב שבין לבין יש כוח לשנות מוסכמות קיימות. כפי ששואל פלטצ'ר, "האם הזברה היא חיה לבנה עם פסים שחורים, או חיה שחורה עם פסים לבנים"? (2) מערכת היחסים המפושטת שבין מצבים שונים – בין משהו לבין לא כלום, דינמיות וסטטיות, הציבורי והפרטי, חושך ואור – נמצאת במרכז רבים מהאובייקטיםשמעצב סטודיו ננדו, וביניהם מדף הקן (2015), קולקציית מעמקי הים (2013) וכיסא הולך ונעלם (2009). הסטודיו ומייסדו, אוקי סאטו, מערערים את החוויות ההרגליות שלנו באמצעות טרנספורמציה, קיטוע, חללים ריקים, והחסרת אלמנטים חומריים. ההיסטוריונית של העיצוב שרה טיסלי (Teasley) שכתבה על קולקציי קווים שחורים דקים של ננדו (2010), תיארה את תהליך העיצוב של ננדו כתיחום חלל באמצעות נפח, "תוך ניצול הדחף הלא־מודע שלנו להשלים צורות חסרות כדי להתוות באופן חלקי שולחנות וכיסאות, כך שבאופן פרדוקסלי נוכחותם החומרית מבוטלת באמצעות החומר". (3) הרדוקציוניזם המאפיין אותם, בדומה לזה המאפיין קליגרפיה יפנית או רישומים אקסונומטריים, מפשט אובייקטים לכדי דיאלוג בין צורה והיעדר צורה. הם הופכים לסימנים גרפיים שהתערבותו של המשתמש או שינוי נקודת מבטו גורמים להם לנוע הלוך ושוב בין דו מימד ותלת מימד, בדיוק כמו הזברה של פלטצ'ר או ציורי האופ ארט של ויקטור וסרלי (Vasarely) תוך שהם מעמידים בסימן שאלה את מהותם החומרית של האובייקט ושל קווי הפרספקטיבה.
הגבולות אינם תמיד מוחלטים. הסימן הגרפי למילה "מה" משלב את הסימנים למילים "דלת" (או "שער") ו"שמש". יחד, סימנים אלה מזמינים את האור לחדור מבעד למשקוף, ולהטיל צללים המשנים את מראם של המישורים השונים. המילה "מה" מתייחסת למרווח, אך מרווח זה אינו דומם. זהו מצב שבין לבין, שבו החלל נתפס כמסמן הן את חלוף הזמן והן את השימוש בו. רק כאשר הוא מזמין פעולה, נטען מרחב החלל־זמן במשמעות.
מעבר לחוויה החושית של החלל, ישנו גם המימד המעשי של עיצוב חלל בתנועה – חלל גמיש המתאים לחיים במרחב האורבני המודרני. עבור סטודיו ננדו, הדגש על חלל ושינוי חושף פונקציות חדשות החבויות בתוך כל אובייקט, כך שניתן להשתמש בו במצבים שונים או למטרות שונות. שימוש יעיל זה בחלל מזכיר את המודרניזם החלוצי והמתוחכם של איילין גריי (Gray) או את ההיפוכים הרדיקליים שיצר בשנות השישים של המאה ה־20, המעצב האיטלקי ג'ו קולומבו (Colombo).
גמישות, תנועה, מודולריות, ריבוי אפשרויות ומעל לכל אנושיות, היו מילות המפתח בהקשר זה. בתגובה לאופקים חברתיים, טכנולוגיים, פוליטיים וכלכליים משתנים, התמקדו מעצבים אלה בתנועה, ארגון מחדש, ואפשרויות בחירה, גם אם מוגבלות, שהציעו חוויה של העצמה. "ההרגלים משתנים", אמר פעם קולומבו. "בעבר, חלל היה דבר סטטי, ותפיסה זו הייתה מקובלת במשך אלפי שנים. המאה הנוכחית מאופיינת בדינמיות, ובהתייחסות למימד הרביעי: זמן. כעת יש להכניס מימד זה אל תוך החלל בכדי להפוך אותו לדינמי".
צורות, דרכי התנהגות וייעודים גמישים רלוונטיים היום אף יותר מאשר במהלך המאה ה־20. האופן שבו מעצבים מגיבים לדרישה החדשה הזו ל"דינמיות" חותר אל מעבר לדגש על צורות גמישות וריבוי פונקציות בכדי לתת מענה לצרכיו המורכבים של היחיד. הקריאה ליצור מוצרים שהעיצוב שלהם מורכב ומלא ניואנסים, ושמתייחסים לזהות הייחודית של המשתמש, הולכת וגוברת. הסטת הדגש על בחירה אל החלל שבין לבין – המרחב הגמיש והארעי שבו תשוקות, צרכים ומאוויים ייחודיים באים לידי ביטוי – הוא המוביל כיום ליצירתם של אובייקטים עכשוויים ודינמיים.
1. Alan Fletcher, The Art of Looking Sideways, Phaidon, 2001, p. 370
2. שם, עמ' 233
3. Sarah Teasley, nendo thin black lines / blurry white surfaces, Phillips de Pury, 2010, p.5.
4. As quoted in Dominic Luytens,"The way we'll live tomorrow,"The Observer, April 3,
