בימים אלה תערוכות הבוגרים מגיעות לסופן, מאות עבודות מוצגות בבתי הספר השונים לעיצוב, חושפות את מי שיהיו מעצבי המחר. התצוגה, ברוב המקרים, מתחלקת לפי מחלקות. עיצוב גרפי, עיצוב תעשייתי, עיצוב אופנה ועוד, כל מחלקה מציגה בחדרים, בקומה, או במרחב משלה.
בשנת פרויקט הגמר רוב הסטודנטים חיים בעולם מנותק והתקשורת העיקרית שלהם היא עם חבריהם למרחב העבודה. הקירות של מרחב זה כמו אוטמים רעשים מן החוץ. אפשר שהם מדברים גם עם סטודנטים אחרים מהמחלקה, או עם המנחים של הפרויקט, אך אין ספק שהקשר בינם לבין סטודנטים ממחלקות אחרות קלוש והקשר בינם לבין סטודנטים מביתי ספר אחרים לעיצוב, על סף הבלתי אפשרי.
על רקע כל זה, מרתק לראות איך ללא קשר ישיר, ללא מנחים זהים ולרוב גם ללא קשר גיאוגרפי, אחת מתחושות בטן אלה, הייתה השנה טכניקת האריגה. המילה "אריגה" לכאורה מתחברת באופן ישיר לעיצוב טקסטיל ולעיצוב אופנה. אך בניגוד לשנים עבר, טכניקה זו לא נשארה רק בגבולות מחלקות אלו, אלא נכנסה גם למחלקות אחרות בבתי ספר שונים. לא מדובר באריגה מתוחכמת וחדשנית, אלא בעקרון המסורתי של אריגה בו חוטים או רצועות נשזרים או נשענים אחד על השני כדי ליצור משטח חדש של חומר אחד.
רמי טריף, בוגר של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, הוא אחד מהבוגרים שבחרו לעבוד עם אריגה. את הפרויקט שלו הוא התחיל בעיר העתיקה בירושלים, שם שאב השראה מאמני הקליעה בחבלים. טריף מציג קולקציה של כסאות בצבעוניות מדויקת, שנשענים על החיבור שבין מלאכה, אומנות (קראפט) ועיצוב. שלד הכסא מינימליסטי, גיאומטרי, תעשייתי ומודרני, עליו אורג טריף, בטכניקה מסורתית, רשת של חבלים צבעוניים. התוצאה של החיבור שמצד אחד שומר על ערכי העשייה אבל מתסכל לעתיד מצד שני, אסתטית מודרנית ונחשקת.
בוגר נוסף שעושה שימוש באריגה ובפלטת צבעים דומה מאוד הוא מארק גולדנברג, מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. גולדנברג הציג קולקציה עדינה ומרתקת בהשראת האמן נחום גאבו (לחצו כאן למידע נוסף אודות האמן) בשם "ציפור ארוגה", עליה אף זכה בפרס הסטודנט המצטיין שכולל גם התמחות בת תשעה חודשים בבית האופנה דיאן פון פירסטנברג.
לא בכדי נתן גולדנברג את השם "ציפור ארוגה" לקולקציה. הדגמים כולם ארוגים, חלקם ביד על בסיס קונסטרוקציות עדינות של חוטי ברזל, חלקם על נול ביתי וחלקם ארוגים אריגה גסה של רצועות בד העוטפות "עצמות" ("עצמות" אלה מוכרות בעיקר מעולם המחוכים, שם הן בונות את המבנה הקשיח של המחוך, כאן הן מקבלות פרשנות קלילה הרבה יותר). הרגישות שגולדנברג מפגין בעבודת האריגה על חוטי הברזל, לצד הגסות המעודנת של רצועות ה"עצמות" יוצרות תוצאה שונה ומרשימה. מכל הבחינות הקולקציה של גולדנברג היא קולקציה מהודקת. כל אחד מהדגמים בקולקציה נשען על קודמו, תומך בו ומרמז על הבאות מבלי להיות צפוי.
עבודה מרשימה נוספת שעושה שימוש ברצועות חומר היא העבודה "פעימות" של אילה סול-פרידמן בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. בעבודה זו, כמו בעבודתו של גולדברג, קשה לזהות בדיוק מהו החומר ואיך קיבל את צורתו המתפרצת. סול-פרידמן עושה שימוש ברצועות צבעוניות בעוביים שונים. לאחר שיצרה משטחים דקיקים של פורצלן, חתכה אותו לרצועות. רצועות אלה, שנראות במבט ראשון כמו רצועות נייר, הודבקו אחת לשנייה והוכנסו לתנור השריפה בטמפרטורה גבוהה. החשיפה לחום הגבוה גרמה ל"פריחתן" של הרצועות ויצרה בעבודות ממד נוסף של תנועה וקצב, ממד אורגני שמוכר לרובנו מעולם הצומח. העבודות, שבריריות ועדינות, צבועות בפיגמנטים פסטליים בגוונים שונים ונראות כמו פרחים מעולם אחר בשלבים שונים של פריחתם.
רצועות חומר מככבות גם בעבודתה של הילה לנטנר, בוגרת החוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים. לנטר, יצרה סדרה של אביזרי גוף הנענדים סביב הצוואר ועושים שימוש וצינורות PVC. את הצינורות היא בוחרת להשאיר בצבעם הגולמי, אך מצליחה ליצור עניין במגוון הצורות והשימושים השונים שהיא עושה מאותם צינורות פלסטיק.
באחת מעבודותיה, חותכת לנטנר את הצינורות, לקבלת רצועות דקיקות, אותן היא מעצבת לסוג של מפל פלסטיק סביב הצוואר והגוף. עבודה זו מצליחה להוציא מהחומר חסר הצבע והייחוד, איכויות מרשימות של עדינות וטקסטורה שלא היינו מצפים מחומר כזה שבצורת עיצובו מזכיר את כתר הנוצות שסביב צוואר נשרים.
תחומי העיצוב השונים אמנם עדיין נלמדים בנפרד, אך עושה רושם שיש לא מעט עבודות שמצליחות לתקשר אחת עם השנייה גם דרך הפרדה זו. הראייה המרחבית על שלל תחומי העיצוב מצליחה להפתיע ולתת ערך מוסף לעבודות השונות בעיקר בתקופה שבה כל כך קל לעבור מעבודה בתחום אחד של עיצוב לעבודה בתחום אחר. אולי בעתיד נזכה לראות שיתופי פעולה בין מחלקתיים מעניינים שיאחדו בין סטודנטים עם תפיסות עולם שונות, טכניקות שונות ודרך יצירה שונה שייצרו חידושים ועבודות שלא נראו קודם.
