מעולם לא חשתי הנאה אינטלקטואלית אלא בתחום האנלוגיה. לדידי, הודאות היחידה בעולם היא זו המושגת על ידי היחסים הספונטניים, המחוצפים, הצלולים לעילא, הנוצרים בתנאים מסוימים בין דבר אלמוני לדבר פלמוני, שהשכל הישר מונע מאתנו לעמתם זה מול זה.
המזל באופק, אנדרה ברטון, 30.12.1947, תרגום: אירית עקרבי
מעולם לא חשתי הנאה אינטלקטואלית אלא בתחום האנלוגיה. לדידי, הודאות היחידה בעולם היא זו המושגת על ידי היחסים הספונטניים, המחוצפים, הצלולים לעילא, הנוצרים בתנאים מסוימים בין דבר אלמוני לדבר פלמוני, שהשכל הישר מונע מאתנו לעמתם זה מול זה. קבוצה של זרים גמורים מוצאת מקלט בפונדק. חלקם צעירים, חלקם מבוגרים, חלקם לבושי סחבות, חלקם לבושים בהידור, אך המשותף לכולם הוא שאינם מסוגלים לדבר, אינם מסוגלים לספר מיהם, כיצד הגיעו לפונדק, ולמה. על השולחן חפיסת קלפי טארוט, ובעזרתה כל אחד מבאי הפונדק מספר את סיפורו האישי שהביא אותו למצוא מחסה בפונדק.
בשנת 1940, קבוצה של פליטים מוצאת מקלט בוילה במרסיי שבצרפת הכבושה, ביניהם משוררים, סופרים, ציירים ופסלים. חלקם יהודים, חלקם קומוניסטים, חלקם אנרכיסטים, וכולם נפגשים בוילה במרסיי כדי להמתין למסמכים המיוחלים שיבטיחו את בריחתם מאירופה לאמריקה.
הפונדק מופיע בספרו של הסופר האיטלקי איטאלו קלווינו [1], "טירת הגורלות המצטלבים" [2], שמתבסס על המודל של דקמרון וסיפורי קנטרברי, בהם זרים נפגשים לרגע תחת אותה קורת גג, ומספרים זה לזה את סיפורם האישי. לשם כך קאלווינו משתמש בחפיסת קלפי הטארוט של מרסיי, כפי שהודפסו על ידי האמן ניקולס קונבר ב-1761, חבילת קלפי הטארוט האולטימטיבית, עליה מתבססות גם החפיסות המודרניות יותר (כגון הריידר-וייט-סמית).
הוילה במרסיי, וילה אייר-בל, נשכרה על ידי חסיד אומות העולם ואריאן פריי (Varian Fry)[3], ושימשה תחנת ביניים עבור הפליטים שהצליח להציל. לאחר כיבוש צרפת ע"י גרמניה הנאצית, התחייבה צרפת להסגיר לידי הגסטפו את כל הפליטים היהודים ומתנגדי המשטר שנמלטו אליה. בתגובה לכך הוקם בניו יורק "הועד לסיוע לשעת חירום" (ERC). בסיועה של אשת נשיא ארה"ב, אלינור רוזוולט, שלחצה על משרד החוץ האמריקאי שהסכים להנפיק 200 אשרות לפליטים נבחרים, ובמימונה של הפילנטרופית מארי ג'יין גולד, נשלח ואריאן פריי, עיתונאי אמריקאי, למרסיי. שם הוא גילה שמספר האשרות שבידו רחוקות מלסייע לכל מבקשי המקלט שביקשו את עזרתו, ושמשרד החוץ האמריקאי לא מתכוון להושיט כל סיוע נוסף (מלבד סגן הקונסול היירם בינגהאם, שסייע לו באופן עצמאי), ושעליו לפעול בכוחות עצמו, בדרכים פחות חוקיות. עד שנעצר על ידי המשטרה הצרפתית במאי 1941, פריי הצליח לחלץ כאלף פליטים, ביניהם הפילוסופית והעיתונאית חנה ארנדט, הצייר מרק שאגאל, וקבוצת אמנים סוריאליסטים ששוכנה אף היא בוילה בל אייר.
הקבוצה כללה את הסופר והמשורר הצרפתי אנדרה ברטון (André Breton), מייסד ומנהיג התנועה הסוריאליסטית, אשתו הציירת ז'קלין למבה (Jacqueline Lamba), הצייר והפסל הגרמני מקס ארנסט (Max Ernst)[4], הסופר והעיתונאי הבלגי-רוסי ויקטור סרג' (Victor Serg), הצייר והפסל הקובני וילפרדו לם (Wifredo Lam), הצייר והמעצב הצרפתי אנדרה מאסון (André Masson), הצייר הרומני ויקטור בראונר (Victor Brauner), הצייר הספרדי אוסקר דומינגז (Oscar Dominguez), הצייר והמאייר הרומני ז'אק הרולד (Jacques Hérold) והצייר והמאייר הצרפתי פרדריק דלנגלייד (Frederic Delanglade).
לא ידוע מי מהם העלה את הרעיון לצייר מחדש את חבילת קלפי המשחק. אולי עלה הרעיון בעיצומו של משחק קלפים בבית הקפה החביב עליהם בנמל, אולי היה זה אנדרה ברטון, שחקר ולמד באותה התקופה את חבילת קלפי הטארוט של מרסי, שהשם שבחרו הסוריאליסטים להעניק לחפיסת הקלפים שלהם, Le Jeu De Marseille, המשחק של מרסיי, מרפרר אליה. ז'אק הרולד [5] טען שההשראה הראשונית נבעה מחפיסת הקלפים הרגילה, שברטון התחקה אחר מקורה, וגם ממשחק אחר שהומצא על ידיהם, משחק ה"קדאבר אקסקי" (גופה מובחרת), בו מקפלים נייר לשלושה חלקים, וכל אדם מצייר חלק אחר מהגוף. כשפותחים את הנייר מקבלים יצור פלאי ומקורי שאין לו אב אחד, הוא נולד מהחיבור האקראי בין היצירות השונות [6]. רעיון המשחק כשלעצמו הוא אחד היסודות החשובים בהגות הסוריאליסטית, ומשחקי החברה בפרט. בעוד שהחברה הבורגנית רואה בעבודה ערך עליון ובמשחק בזבוז זמן תפל שהולם ילדים ובטלנים, הסוריאליסטים הופכים את הקערה על פיה בכך שהם מציבים את ההנאה הילדית הטהורה מעל התועלתנות הבוגרת. עבורם המשחק הוא אלמנט שיתופי ושוויוני שמפרה את המחשבה ואת היצירה.
כסוריאליסטים מהפכנים שקוראים תיגר על חוקי החברה ועל היררכיות שמרניות של כוח, הם החליטו להפוך את החלוקה הקלאסית והמעמדית של מלך, מלכה ונסיך [7], לשד [8], מכשף וסירנה [9]. גם ארבעת הקטגוריות העיקריות שונו בהתאם. קלפי המשחק כפי שאנו מכירים אותם מתחלקים לשתי סדרות שחורות: עלה (Spades) ותלתן (Clubs), ושתי סדרות אדומות: לב (Hearts) ויהלומים (Diamonds). זוהי למעשה אבולוציה מודרנית של הצורות בקלפי הטארוט: חרבות, מטות, גביעים ומטבעות.
מימין לשמאל: אס הלהבה, אס החלום, אס המהפכה ואס המנעול
קלף העלה (חרב בטארוט), הפך בחפיסה הסוריאליסטית למנעול, המיצג את הסקרנות והידע. קלף התלתן (מטה בטארוט), הפך לקלף הכוכב האפל, המייצג את החלום [10], וקלף הלב (גביע בטארוט), הפך לקלף הלהבה, המייצגת את האהבה. שלושת הקטגוריות האלו מתכתבות למדי עם החלוקה הקלאסית לארבעת היסודות, בה העלה מייצג את יסוד האוויר, התלתן את יסוד האש, והלב את יסוד המים. הקטגוריה האחרונה בועטת ביציבות המסורתית של ארבעת היסודות כאשר את היסוד הרביעי, היהלום (מטבע בטארוט), המייצג את האדמה והחומר, הפכו הסוריאליסטים לאנטי חומר, גלגל עקוב מדם המייצג את המהפכה.
ארבעת הדימויים האלו, הידע, החלום, התשוקה והמהפכה, שזורים כשתי וערב בהגות הסוריאליסטית כפי שנוסחה במניפסטים הסוריאליסטיים שנכתבו על ידי אנדרה ברטון. הסוריאליזם נבע מתוך תנועת הדאדא, שהתגובה שלה לזוועות מלחמת העולם הראשונה וההרס הפיזי וחברתי שהשאירה אחריה התבטא באנרכיזם, ניהיליזם ופציפיזם. אך בעוד שהדאדא קרא תיגר על העולם באמצעות שבירה של מוסכמות ושלילה של הקיים, הסוריאליזם שאף לא רק להרוס ולהתריס אלא אף לתקן את העולם באמצעות רעיונות חדשים, דרך מפגש בין אלמנטים מנוגדים, בין החלום למציאות, המודע והתת מודע, הריאלי והפנטסטי. את החלוקה הקלאסית לאדום ושחור הוחלט להשאיר על כנה, בשל הזיקה של צבעים אלו לאנרכיזם ולמהפכה [11].
על עיצובי הקלפים הוחלט בהגרלה אקראית, בה כל אחד מהיוצרים קיבל לידיו לעצב שני קלפים המיוצגים על ידי הדמויות שהשפיעו על ההגות והמחשבה הסוריאליסטית ויבטאו את רוח הקטגוריות החדשות שנבחרו. את גב הקלפים עיצב פרדריק דלנגלייד שאף איחד את כל הקלפים לפי הציורים שיצרו כל המשתתפים.
אנדרה ברטון עיצב את הסמל של קלף הידע ואת קלף הקוסם של הסדרה, בדמותו של האלכימאי פאראצלסוס [12] (מימין); אוסקר דומינגס עיצב את סמל הכוכב של סדרת החלום, ואת קלף הקוסם של הסדרה בדמותו של אבי הפסיכולוגיה זיגמונד פרויד (משמאל).
את סמל סדרת התשוקה, ספק להבה ספק אישה, עיצב מקס ארנסט, ואת הקוסם של סדרת המהפכה יצר בדמותו של המהפכן המקסיקני פאנצ'ו וייה [13]; ז'קלין למבה עיצבה את סמל גלגל המהפכה המגואל בדם, ואת שארל בודלייר כשד התשוקה.
ויקטור בראונר צייר את קלף בתולת הים של סדרת הידע בדמותה של הספיריטואליסטית הלן סמית [14]. ואת הפילוסוף גאורג פרידריך הגל כמייצג את קלף הקוסם מאותה הסדרה.
אנדרה מאסון עיצב את קלף קוסם התשוקה בדמותו של המשורר נובאליס [15], ואת הסירנה של אותה הסדרה בדמותה של הנזירה הפורטוגזית [16].
ז'אק הרולד עיצב שני קלפים מסדרת המהפכה, את הסירנה כלמיאל [17] של סטנדל ואת השד כמרקיז דה סאד.
וילפרדו לם עיצב שני קלפים מסדרת החלום, את המשורר לוטראמון [18] כשד ואת אליס של לואיס קרול כסירנה.
קלף הג'וקר (גלגולו של קלף השוטה מחפיסת הטארוט) יוצג על יד המלך אובו (מימין) של המחזאי אלפרד ז'ארי (שמאל) כפי שצוייר על ידיו ב-1896 [19].
כל חברי הקבוצה הצליחו להימלט מאירופה בעזרתו של פריי, רובם התקבצו בניו יורק, בה הציגו ב-1942 את הקלפים בתערוכה הסוריאליסטית הראשונה בארה"ב במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. שנה מאוחר יותר הקלפים הודפסו לראשונה במגזין הסוריאליסטי באמריקה בעריכתם של אנדרה ברטון, מרסל דושאן, מקס ארנסט ודיוויד הר [20] חלקם נשארו לחיות וליצור בניו יורק, חלקם התפזרו בעולם, איש לגורלו ולסיפורו האישי. למרות שכולם המשיכו ליצור, הם לא הצליחו לשחזר את תנופת היצירה המשותפת והתקשו לשמור על קשר זה עם זה. "התגעגענו לבתי הקפה. היו לנו אמנים בניו יורק, אך לא חיי אמנות. אדם אחד אינו יכול ליצור אמנות לבדו, זה תלוי מאוד ביכולתו להחליף רעיונות עם אחרים" [21], סיפר מקס ארנסט. מתקופת הביניים שבמרסי, בתחנת המעבר שבין המוות לחיים, בין האימה והתקווה, נשארה חבילת קלפי משחק המספרת סיפור שלולא ידענו שהוא אמיתי בתכלית, היינו מכנים אותו סוריאליסטי להפליא.
הערות שוליים
[1] איטלו קאלווינו (1923-1985), אחד הכותבים הבולטים של המאה העשרים בז'אנר הריאליזם המאגי. השתייך לקבוצת אוליפו שיסד הסופר הסוריאליסטי רמון קנו.
[2] טירת הגורלות המצטלבים, איטאלו קאלווינו, 1973, הוצאת ספרית פועלים, 1997, תרגום ענת שפיצן.
[3] ואריאן פריי (Varian Fry), 1907-1967. פריי היה האמריקאי הראשון שקיבל את התואר חסיד אומות עולם ב-1994.
[4] לארנסט הצטרפה אישתו דאז, פני גוגנהיים, ממשפחת גוגנהיים הידועה, מייסדת אוסף פגי גוגנהיים, מהמוזאונים החשובים באיטליה ליצירות אמנות מהמחצית הראשונה של המאה ה-20 וסוריאליזם בפרט. גוגנהיים הייתה הראשונה שפתחה גלריה בלונדון בה הוצגו עבודות של אמנים סוריאליסטיים ולאחר שובה מאירופה, הייתה אחת מהדמויות המרכזיות שקידמו והפיצו את האמנות הסוריאליסטית בארה"ב.
[5] אלן ג'ופרוי, "ראיון המשחקים הסוריאליסטים עם ז'אק הרולד", מתוך "סוריאליזם ו", 1974. Alain Jouffroy, "Les jeux surréalistes entretien avec Jacques Hérold", dans XXe siècle, Le surréalisme I, nouvelle série, XXXVIe année, n° 42, juin 1974, p. 152-153
[6] המשחק הומצא ב-1925 בפאריס ע"י איב טנגי, אנדרה ברטון ומרסל דושאמפ, והוא מבוסס על משחק דומה בו יוצרים משפט מנייר מקופל בשימוש בנושא, פועל ונשוא. שמו של המשחק נגזר מהתיאור של המשפט הראשון שנוצר במשחק: "הגופה המובחרת תשתה את היין החדש".
[7] קלף הנסיך מכונה בצרפתית Valet, כלומר משרת, לפיכך החלוקה במקור היא מעמדית ולא משפחתית. החלוקה מבוססת על החלוקה בקלפי הטארוט, הכוללים גם אביר בנוסף.
[8] במקור Genie, בתרגום לאנגלית המילה מתורגמת כ"גאון", אני בחרתי במילה שד, המקור הוא ג'ין, עפרית.
[9] בת ים או בתולת ים.
[10] הסוריאליסטים, ובראש ובראשונה ברטון, היו מרותקים מתורתו של פרויד ובעיקר מהאספקטים אודות החלומות והלא מודע. העניין הגדול שהיה להם בנושא אך הוביל לכך שהם החשיבו את סיפור החלום כז'אנר יצירתי עצמאי שיוחד לו מדור של קבע בביטאון "המהפכה הסוריאליסטית" בו פרסמו את חלומותיהם האישיים.
[11] הצבע האדום מסמל את המהפכה, הצבע השחור את האנרכיזם. הדגל האדום והשחור הוא סמלן של תנועות אנרכיסטיות קומוניסטיות/סוציאליסטיות, כמו למשל הדגל של פדרציית האנרכיסטים האיברית שלחמה נגד פרנקו בספרד ונתמכה על ידי אמנים רבים בני התקופה, ביניהם הסוריאליסטים. האדום והשחור הוא גם שם ספרו הידוע של סטנדל, שעוסק במאבק בין הרוח החופשית של האינדיבידואל, המיוצגת ע"י ז'וליין סורל, לבין כוחה המצמית של החברה.
[12] פיליפוס אאורליוס פאראצלסוס (Paracelsus, Philippus Aurelius), 1493-1541, אלכימאי, רופא ואסטרולוג שווייצרי.
[13] פאנצ'ו ויה (Pancho Villa), כינויו של חוסה דורוטאו אראנגו אראמבולה, 1878-1923, מהפכן מקסיקני, אחד הגנרלים החשובים במהפכה המקסיקנית וגיבור עממי.
[14] הלן סמית, כינוייה של הספיריטואליסטית והמדיום השוויצית קת'רין אליס מולר (1861-1929), נחשבה בעיני הסוריאליסטים כמוזה של הכתיבה האוטומטית.
[15] נובאליס (Novalis), שם העט של גאורג פיליפ פרידריך פון הארדנברג, 1772-1801, סופר, משורר ומראשוני ההוגים של תנועת הרומנטיקה הגרמנית.
[16] הנזירה הפורטוגזית, מריאנה אלקופוראדו, היא ככל הנראה הכותבת של ספר מכתבי האהבה "המכתבים הפורטוגזיים" שפורסם ב-1669 בפריס. אלקופורדו כתבה את המכתבים לאהובה, המרקיז דה שאמי, שנטש אותה ואף פרסם את המכתבים הפרטיים ששלחה לו (בעילום שמה).
[17] למיאל (Lamiel), גיבורת ספרו האחרון והלא גמור של סטנדל, מעין ז'וליין סורל ממין נקבה.
[18] לוטראמון (Comte de Lautréamont), שם העט של איזידור לוסיין דוקאס, 1846-1870, משורר צרפתי. ספר שיריו היחיד שפורסם, שירי מלדורור, נחשב לאחד מהטקסטים המשפעים ביותר על הסוריאליסטים (יצא לאור בעברית, שירי מלדורור, הוצאת עם עובד, 1977, תרגום אילנה המרמן).
[19] אלפרד ז'ארי (Alfred Jarry) 1873-1907, מחזאי, סופר, משורר ומאייר צרפתי, נחשב לאחד ממבשרי הסוריאליזם ותיאטרון האבסורד. המלך אובו (Ubu Roi), הוא המחזה הידוע ביותר שלו.
[20] La revue surréaliste en Amérique, VVV, Almanac for 1943, 2-3. הקלפים הודפסו לראשונה כחפיסת קלפי משחק רק ב-1983, על ידי העורך והמו"ל אנדרה דימנש.
[21] סוריאליזם, קתרין קלינסר-לירוי, הוצאת Taschen, 2004.
