זהו סיפורן של חברות ישראליות שהחלו לייצר אופניים לקהל בארץ כבר בשנות ה־40 של המאה שעברה ששימשו כלי תחבורה עממי לכל הגילים. בימים של טרום המדינה היו האופניים כלי התחבורה הנפוץ בקרב אוכלוסיית מעמד הביניים העירונית ובקרב אנשי ההתיישבות העובדת. מאחר שמכוניות לא היו בהישג יד, מילאו האופניים את מקומן והיו לכלי הרכב המוביל בקרב הילדים, בני הנעורים והמבוגרים כאחד.
תעשיית האופניים בארץ, כמו בתעשיות מקומיות אחרות, החלה את דרכה בלי ידע מוקדם, בדרך של ניסוי וטעייה. בהעדר תשתית ומסורת תעשייתית התבססה תעשיית האופניים הצעירה על ידע שהביאו עִמם העולים החדשים מאירופה, שם עבדו בחברות הייצור הגדולות לפני עלייתם לארץ. העולים הכירו היטב את כלי התחבורה הזה מארצות מוצאם (בעיקר אירופה) ועיצבו, הלכה למעשה, את דגמי האופניים שיוצרו למען הקהל הישראלי על פי הסטנדרט האנגלי. הסטנדרט אמנם היה אירופאי, אך השמות והסמלים – עבריים: הגמל היה לסמל של חברת "מפעלי אופניים ישראליים בע"מ", הסוס של חברת "דהר" והאריה של חברת "חרש־אופן".
עם הזמן הפכו האופניים, ככל מוצר אחר, לסמל למעמד חברתי, וחברות האופניים המקומיות ניסו להתאים עצמן לרחשי השוק. כך, בשלב מסוים הוחלפו שמות החברות לשמות לועזיים והכיתוב על האופניים היה באנגלית כדי להידמות לחברות היוקרתיות שאופניים מתוצרתן יובאו לארץ מחו"ל. חברת "חרש־אופן" הפכה ל "HOC", ושם זה עיטר מעתה את אופני החברה, וחברת "מפעלי אופניים ישראליים בע"מ" הפכה ל־"ICM". על סמלי החברות "מיכלסון" ו"דהר" התנוסס בשלב הזה שם החברה באופן מובלט – באנגלית. בשנות ה־80 של המאה ה-20 הלכה וגוועה תעשיית האופניים המקומית הן בשל התגברות היבוא מחו"ל והן בשל חוסר היעילות וחוסר הכדאיות של הייצור המקומי.
זהו סיפורם של אנשים פרטיים שזיהו בדרישה לאופניים הזדמנות עסקית ושל תקופה שבה הרגישה ממשלת ישראל אחריות לתעשייה המקומית וראתה בפיתוח תעשיית אופניים מקומית הזדמנות לאומית לעידוד פיתוח תעשיות קטנות בקיבוצים וייצור מקומות עבודה לתושבי המעברות.
פרק זה בתערוכה נועד לכבד את החברות הישראליות המרכזיות שפעלו בארץ ועיצבו את הזיכרון הקולקטיבי של כולנו.
מפעלי אופניים ישראליים – ICM
בשנת 1958 כחלק מניסיונות הממשלה לעודד הקמת תעשיות בקיבוצים ושילוב אוכלוסיות מעיירות פיתוח חלשות בשוק העבודה, הוקם בקיבוץ צָרְעָה מפעל לאופניים. המפעל הוקם בעידודו של שר המסחר והתעשייה, פנחס ספיר, בשטחי מעברת בית שמש הסמוכה על מנת לעודד אזורי פיתוח. הבעלות על המפעל התחלקה שווה בשווה בין הקיבוץ לבין קבוצת משקיעים דרום אפריקאית וניהול המפעל היה באחריות הקיבוץ. חבר הקיבוץ אלישע שמר היה אחראי על הנושאים המסחריים ועל ההתנהלות הכספית של המפעל, לצידו שימש אייבי פריים כמנכ"ל החברה. צוות ההקמה ברשותם הצליח לגייס קבוצת משקיעים עבור המפעל.
סימן היכר מובהק של האופניים של קיבוץ צרעה היה גלגל השיניים המרכזי שעוצב כסמל החברה – בדמותו של גמל. שם המפעל – מפעלי אופניים ישראליים בע"מ – הוסב כבר בתחילת הדרך לראשי התיבות הלועזיות ICM, מטעמי שיווק. מכונות הייצור נרכשו בגרמניה במסגרת הסכם השילומים. בתחילה יוצרו במפעל אופניים לגברים, לנשים ואופני ספורט. מאוחר יותר יוצרו דגמים נוספים, כאשר כמעט כל החלקים יוצרו במפעל. בשיא פעילותו עבדו במפעל כמאה פועלים, יוצרו 1,000 זוגות בחודש, ב־ 12 דגמים שונים. להיט המפעל היה אופניים ממונעים בעלי מנוע 49 סמ"ק, שנקראו "הטילון", והפכו לאחד מכלי התחבורה הפופולאריים בשנות ה־70-60 בקרב צעירים.
ב־1963 זכה המפעל בפרס קפלן מטעם משרד העבודה, אך כמה שנים לאחר מכן צומצם חלק מהייצור בשל חוסר רווחיות והמפעל החל לייצר סולמות וציוד נוסף. ב־1974 פסק ייצור האופניים והמפעל התמקד ברהיטי מתכת. בהתאם שונה שמו ל"רהיטי צרעה".
חרש־אופן
חרש־אופן נוסדה בשנת 1950 על ידי מנחם גולדברג שייבא תחילה אופני "פיליפס" ואופנועי "אריאל" מאנגליה. ב־1951 נפתח המפעל לייצור אופניים. בספר הטלפונים של השנים ההן הופיעה כתובת המפעל כך: "מפעל חרש־אופן ליד ברזלית" ("ברזלית" היה מפעל לעבודות ברזל ידוע באזור התעשייה של פתח תקווה). כעבור זמן נקבע שם הרחוב והכתובת הייתה – רחוב שנקר אריה 7.
בתקופת השיא שלו ייצר המפעל 600 זוגות אופניים בחודש. הדגם הפופולארי ביותר היה אופניים לגבר במידה 28. בתחילת שנות ה-60, הוחל בייצור שני דגמים שהפכו במהרה לפופולאריים: אופניים לנשים בלי רָמָה ואופני ילדים. המפעל ייצר גם חלקי חילוף לאופניים לשוק הישראלי. מרבית חלקי האופניים יוצרו במפעל, אך ההרכבה עצמה התרחשה בחנות בתל אביב.
בשנת 1962 החל לנהל את המפעל אשר כשר, שהיה נשוי לנכדתו של מקים המפעל, עדנה גולדברג. באותה עת נוסף לשם המפעל הסמל HOC (ראשי תיבות: Harash Ofan Cycle). את הסמל עיטר אריה האוחז את קצה האות H המוארכת, ודרכה עובר גלגל אופניים. העיטור הוצג תחילה בסמל מתכת ואחר כך במדבקה. השימוש בשם לועזי התאים להעדפת הקהל, שעדיין האמין כי זהו המדד לאיכות. במפעל, המייצר עד היום בעיקר אופני משא, שליחויות וריקשות בהזמנה אישית, שני עובדים בלבד: כשר, המנהל, וחיים מוסקובסקי, שהיה ממקימי המפעל.
דהר
נחום שׁוּרֶק (1903 – 1990) היה בן 13 כאשר החל לעבוד בענף האופניים בפולין. ב־1925 פתח בתל אביב חנות אופניים עם אחיו, מלך. תחילה ייבא אופניים מהחברות "הרקולס" ו"אסקזד" הבריטיות ו"הארלי דיווידסון" האמריקנית. בשנת 1935 עברה החנות לרחוב נחלת בנימין 35 ושמה הוחלף ל־N.M.S, ראשי התיבות באותיות לטיניות של שמות אחים: נחום ומלך שׁוּרֶק.
בסוף שנות הארבעים עברה החנות לרחוב השומר 10-8 בתל אביב. בתחילת שנות ה-50 החל שורק לייצר בעצמו אופניים. את חומרי הגלם (צינורות הברזל) ייבא מאנגליה ומהולנד, אך עבודת הייצור וההרכבה כולה הייתה כחול־לבן. בשנת 1958 החל לייבא אופניים מתקפלים של חברת באוור (Bauer) הגרמנית, אשר זכו להצלחה רבה.
בשנת 1965 רכש שׁוּרֶק מכונות ייצור חדשות ומשוכללות מאנגליה והחל לייצר אופניים, שנקראו דַּהַר, בעצת האקדמיה ללשון, משום שסמל החברה נבחר להיות סוס. מפעל "דַּהַר" היה ליצואן הישראלי הראשון בענף האופניים. בתיווך "החברה האמריקנית למזרח התיכון", יוצאו אופני "דַּהַר" כחול לבן לטורקיה. בשנות פעילותו של המפעל, ייצרו ב"דַּהַר" בעיקר אופניים המיועדים לעבודה במידות 24, 26 ו־ 28 וייבאו תלת־אופנים לילדים. בשנת 1985 נסגרה החנות, לאחר כשבעה עשורים של פעילות. נפטר נחום שׁוּרֶק בשנת 1990 בגיל 87.
מיכלסון MIC
אברהם מיכלסון עלה לארץ עם משפחתו מפלונסק שבפולין בשנת 1933. אביו, חנוך, פתח בית מלאכה לתיקון מכונות תפירה ותיקונים אחרים. אברהם למד הנדסת מכונות והנדסת חשמל בארץ ובצרפת. בשנת 1939 הספיק לחזור מלימודיו בצרפת באנייה האחרונה שיצאה מאירופה לפני המלחמה, והגיע לארץ דרך אלכסנדרייה. עם הגעתו לארץ הצטרף אל אביו, ושניהם הקימו את מפעל האופניים הראשון בארץ.
בית המלאכה, שהיה עכשיו לְמפעל, נפתח בשנת 1940 בחצר ברחוב סמטת המועצה 5 בגבעתיים (היום, רחוב פיינברג). המפעל ייצר את שלדת האופניים, דוושות, ציריות, סבל, כנפיים ועוד. בתחילה יוצרו במפעל שני דגמים בלבד: אופניים לאישה ואופניים לגבר. בשיא ההצלחה עבדו בו כשלושים עובדים, בהם אשתו לאה וילדיהם, שהצטרפו לעבודה בימי החופשות.
שמם של האופניים מתוצרת מיכלסון יצא למרחוק, והם התפרסמו כאופניים יציבים וחזקים. הם אף נרכשו לשימוש יום־יומי בקיבוצי עמק יזרעאל באותה התקופה. בתחילת שנות התשעים נסגר המפעל. אברהם מיכלסון נפטר בשנת 1997.
תערוכת ללא מעצורים הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 13.11.2013 – 28.03.2014
