ראיון עם היוצרת יסמין וינוגרד | מפגש בין צורפות, תהליך יצירה, מתכת ופלסטיק
יסמין היא מעצבת וצורפת, בוגרת האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל אשר יוצרת תכשיטים הנמצאים במנעד שבין אובייקטים, לתכשיטים ענידים. היא עובדת עם חומרי-גלם מגוונים כגון זהב, כסף, משי, ברזל וקריסטל אקרילי, בטכניקות מסורתיות ועכשוויות ובעיצוב עדכני. התכשיטים שיסמין יוצרת הם one of a kind או שמיוצרים בסדרות קטנות, בתחום שנקרא היום בעולם Art Jewelry.
יסמין הצטרפה למחזור הראשון של הקורס "תבניות או לא להיות" שהתקיים בספריית החומרים בינואר האחרון, בהנחייתו של משה רובינו, מנהל סדנת הפלסטיקה בשנקר, ובשיתוף עם צוות ספריית החומרים. את עבודותיה של יסמין כבר הכרנו דרך השתתפותה בתערוכות, ביאנלות וירידי עיצוב במוזיאונים, גלריות בארץ וגם בתערוכות בסין ואירופה. עבודותיה אף מוצגות בספרי עיצוב בינלאומיים.
בעקבות ההשתתפות בקורס ואחרי ביקור ביריד "צבע טרי" שהתקיים באפריל האחרון בו יסמין השתתפה, החלטנו לקיים עימה ראיון כדי להכיר קצת יותר לעומק את היצירה שלה ואת המפגש שלה עם החומר, שנראה כי דרך ידיה מספר סיפור חדש ומקבל ביטוי ייחודי:
הכרנו במסגרת השתתפותך בקורס עיצוב בפלסטיק "תבניות או לא להיות", בהנחיית משה רובינו וצוות ספריית החומרים. מה הביא אותך לקורס הזה? ומה לקחת ממנו הלאה?
החומרים הם התווך באמצעותו אני מעבירה את המסרים והתחושות שלי, וחשוב לי לעשות כמה שיותר תהליכי עבודה בעצמי. כך הופך הדיאלוג שלי עם החומר ליותר אינטימי, ואני יכולה לאפשר ליותר מצבים חדשים לקרות. כבר הרבה זמן שרציתי להוסיף את הפלסטיק ל"פלטת הצבעים" שלי והקורס בספרית החומרים הייתה הזדמנות נהדרת. הפלסטיק הוא חלק אינטגרלי מהעולם שלנו, ולכן שמחתי כל כך להתוודע אל התהליכים והטכניקות שקשורים בו, ומתאימים לעבודה אצלי בסטודיו.
הקורס פתח לי דלת ליצירת הסדרה החדשה שלי "ice " – "קרח" שהשקתי ב"צבע טרי" ובה הפגשתי את הכסף הטהור והקריסטל האקרילי. השיח ביניהם מרתק. הברק הפנינתי של הכסף הטהור, והשקיפות של הקריסטל משתקפים וזוהרים זה לצד זה ואחד דרך השני עד שכמעט קשה להבחין בין החומרים כשמתבוננים בתכשיט. דמיון ושוני מבליטים אחד את השני והופכים למשהו חדש.
ספרי קצת על תהליכי העבודה שלך. איך את מתחילה עבודה חדשה?
עבודה חדשה מתחילה תמיד במחשבה על ה"מה" – מה אני רוצה לבדוק ולומר, וממשיכה להכנת הסקיצות. זו נקודת ההתחלה בלבד, הסקיצה אינה סגורה, יש נקודת יציאה וקביעת מטרה לעבודה, הדרך מסתיימת כשאני מרגישה שהמטרה הושגה וזה יכול להיות באינסוף צורות. מבחינתי זוהי דרך לא סלולה. התהליכים נוצרים תוך כדי עבודה. אני לומדת את החומרים, ומנסה להביא אותם ל"קצה" שלהם, ולמחוזות בהם הם מפתיעים אותי. הדגש הוא על הדרך ואני לא מנסה לטשטש את עקבותיה אלא להיפך. זהו איזון בין מידה של שליטה והכוונה, ובין שחרור של תהליכים ספונטניים. בכל מצב של החומר קיימת האסתטיקה והמשמעות המיוחדת לו. הרגע שבו אני מרגישה שזה מה שרציתי לומר, הוא הרגע שהעבודה מוכנה.
כשנפגשנו ביריד צבע טרי, סיפרת על תחושת ההתרגשות המיוחדת שאת מקבלת כשאת עובדת עם זהב טהור, על עוצמת החומר.
איך חומרים שונים משפיעים על תהליך היצירה והעבודה שלך? עם אילו חומרים את אוהבת לעבוד?
מתכות הן האהבה הראשונה שלי. הן נראות נוקשות אבל אם מכירים את התכונות והתגובות שלהן אפשר לקיים איתן 'שיחה' אינסופית ומפתיעה. עם זהב יש לי תחושה של התפוצצות אנרגיה, הוא קורן אינסוף חמימות ואור, וזה הכי מרגש כשהוא מותך, והופך ל'כדור שמש זעיר'. אני לא מתייחסת לחומר כאל מה שצריך למלא חלל או צורה שאני תכננתי מראש. החומרים הם השותפים שלי, וככאלה הם מהווים חלק אורגני בתהליך היצירה.
ביריד הצגת שיתוף פעולה מעניין עם צלמת בשם ליאורה חשין. תוכלי לספר קצת על החיבור ביניכן? איך הוא נוצר ולאן התפתח?
את ההכרות ביננו יזם אבי וינוגרד, שבהמשך אצר את הפרויקט והתערוכה שלנו. החיבור נוצר ברגע שראינו העבודות אחת של השנייה, וזיהינו את מקורות היצירה המשותפים לנו. ראיתי בצילומים של ליאורה את ההסתכלות המאוד קרובה על הטבע ועל התהליכים שמתרחשים בו, כמו נביטה וקמילה, או היווצרות והתפוררות. זה יצר ביננו קירבה פנימית מאד גדולה, והחלטנו לקיים דיאלוג משולש בין שתינו והמציאות סביבנו. התהליך הזה גרם לשתינו להעמיק עוד יותר, והיה מרגש מאד. בסופו החלטנו שיהיה מעניין לשתף גם אחרים בדו-שיח שנוצר בין הצילומים לתכשיטים, וכך נולדה התערוכה "דואו בשחור לבן".
כשמתבוננים בתכשיטים שלך יש תחושה של זמן שעבר, שהם כאילו נחפרו מהאדמה, הם מלאים וטעונים בהיסטוריה ומשמעות ועדיין מאוד עכשוויים. איך זה קורה?
אני יכולה לשער שזה נובע מכך שאני מאד מחוברת לתהליכים הבסיסיים שמתרחשים בחומר ולא מחליקה ומעלימה אותם, ויחד עם זאת מעצבת ויוצרת מציאות עם החשיבה, הידע, והטכנולוגיה שלנו.
ובהקשר הזה אצטט אמירה של טדאו אנדו, מהבולטים שבין הארכיטקטים היפניים: "אני מעוניין בדיאלוג עם ארכיטקטורה מן העבר אבל היא חייבת לעבור במסננת החזון והניסיון שלי"
העבודה שלך בחומרים הינה מאוד מיוחדת בעיניי, אני רואה חוסר פחד ותעוזה רבה לחבר בין חומרים וטכניקות, להמציא שיטות עבודה חדשות ואפילו ניסיונות פרועים שנדמה כי לעיתים אף "הורסים" את החומר. יש גם חוקים וחוקיות בעבודה שלך? שיטות שבהן את נוהגת לעבוד?
אני משתדלת לא לפתח שיטות קבועות וסדורות בעבודה עם חומר. אני חוקרת את התכונות והתגובות שלו או של מספר חומרים, למהלכים שונים שלי, וזה הדיאלוג ביננו. לפעמים אני חלק מתהליך והשליטה שלי היא בהנעת הפעולה. לעיתים חלקים שלמים של היצירה נעשים בלעדי ומפתיעים גם אותי. לחומר יש את האמירה שלו. העמידה שלו בלחצים, בחום, מפגש עם חומרים אחרים, קושי ורכות, ברק לסוגיו, טקסטורה, מגע, גבולות של גמישות ועמידה בטמפרטורות קיצוניות. אני מתחילה את הסיפור והחומר ממשיך. מה שיכול להראות כ"קלקול" הוא הסיפור של החומר, ממש כמו בטבע. זהו סיפור משותף, שהשבילים שלו מוטבעים בסופו של דבר באובייקט. כך נוצרת את השפה הפנימית, מתוך חקירה והכרות עם החומר שאתו בחרתי לעבוד. מושלם הוא לא שלם, שלם הוא משהו שמתקיים עם אמת פנימית, עצמאית, אוטנטית, וקוהרנטית לעצמה, ואז הוא שלם ויפה בעיני.
על מה את עובדת עכשיו? מה היית רוצה לעשות בהמשך?
עכשיו אני עובדת על פרויקט שיוצג בסין, שכנראה יתרכז בסדרה החדשה שלי ה ""ice. זהו בעצם המשך התהליך שהתחיל ב"צבע טרי" ,ואני משתפת בו פעולה עם ליאורה חשין. אבל כמו שאמרתי, זו רק נקודת הפתיחה, ואני לא באמת יודעת לאן הדרך הזו תוביל. עוד הרפתקה.
