התערוכה די-קוד [פיצוח-צופן] – חוויות עיצוב דיגיטלי מציגה מגוון של עבודות אמנות ועיצוב שעושות שימוש בטכנולוגיות דיגיטליות, החל באנימציות על גבי מסך ועד סביבות חיים אינטראקטיביות ועולמות המאפשרים לצופה להיטמע בתוך המרחב הווירטואלי. טכנולוגיות אלה מסייעות ליצור עבודות שנמצאות בהשתנות מתמדת. לעיתים קרובות הן צומחות ומשתנות במשך זמן הצגת התערוכה, בתגובה להוראות קוד ממוחשב שנוצר במיוחד לשם כך. רבות מן העבודות בתערוכה מגיבות להתערבות הצופה. אמנים ומעצבים משתמשים בטכנולוגיות חדישות שמאפשרות מעקב אחר נוכחות המבקרים בתערוכה ויוצרים עבודות שמציעות משא ומתן ניסיוני בחלל הגלריה. העולם המרושת שלנו המתרחב בהתמדה מציע לאמנים ולמעצבים מספר רב של אפשרויות ייצור ושל דרכי חקירה והפצה.
קוד חישובי נושא את נתוני הליבה ההכרחיים לצורך הרצת תוכנית מחשב. קוד זה נעשה לכלי יותר ויותר שכיח בקרב אמנים ומעצבים. בין אם אלה שפות תכנות מותאמות-אישית, ובין אם המקור שלהן פתוח, בין אם הן מתוצרת עצמית ובין אם הן גנובות – חשיבותן לתהליך העיצוב גדולה מאוד. העבודה "על צמיחה וצורה" (2009) של דניאל בראון חוקרת את הפוטנציאל הגלום בתכנות המחשב. בראון חוקר את הכוח האמנותי של האלגוריתמים בעבודתו, מותח את היכולת היצירתית של המחשב ובוחן את יופיין של מערכות. עבודתו, ששואבת השראה מאוסף מוזיאון ויקטוריה ואלברט, מייצרת שפות תכנות מותאמות-אישית לצורך יצירת מוצרים חזותיים שיצמחו וילבלבו כל זמן שהתערוכה תוצג. תוכניות המחשב מבטיחות שהדימויים שנלקחים מאוספי הטקסטיל, הקרמיקה וההדפסים של מוזיאון ויקטוריה ואלברט נבחרים באקראי, ונשזרים ומתארגנים במסגרת הפרמטרים הצמחיים שנקבעים על ידי האלגוריתמים המותאמים-אישית.
תוכניות מחשב מורכבות, משולבות בטכנולוגיות אינפרא-אדום וטכנולוגיות-מעקב, יוצרות את המסד לעבודות המוצגות בחלק האינטראקטיבי של התערוכה. עבודות אלה מגיבות לתנועות המבקר ויוצרות שינוי מיידי בתצוגת העבודה. הן לרוב משחקיות, מעוררות את יצר הסקרנות של הצופה, ומציעות התנסויות חדשות בגלריה או בחלל המוזיאון. החלפת מידע אינה בהכרח היררכית – מהאובייקט לצופה. בחלק ניכר של העבודות הקהל יכול להשפיע ולשלוט על התצוגה, מאחר שאמנים ומעצבים מתעניינים יותר ויותר בדפוסי התנהגות ובאופן שבו אלה משפיעים על העבודה. העבודה של מחמט אקטן מאפשרת לקהל לשלוט על יחידת המידע הגרפית – הפיקסל – בדומה לצייר. העבודה "ציור-גוף" (2009) מאפשרת למבקרים להניע פיקסלים על המסך, ולעצב בדרך זו את העבודה באמצעות תנועה בלבד. אקטן, כמו אחרים בתערוכה, מתעניין בגוף ובתפקידו בעבודות שחסרות ממשק הנראה לעין.
העבודה של רוס פיליפס מאפשרת שיתוף פעולה יצירתי בין הצופים. "רשת (גריד) וידיאו" (2009) מצלמת ומקליטה את תנועת המבקרים בתערוכה למשך רגע אחד, והתוצאות מוקרנות על הגריד שמוצג בחלל התערוכה. ברגע האחד הזה המבקרים יכולים ליצור אינטראקציה עם החוויות של הצופים הקודמים, או ליצור דיוקן נע שלהם-עצמם. התנסות זו מעניקה לנו הצצה הן על יצירתיות קהילתית, והן על הייצוג העצמי בתנאים של חשיפה למבט הקבוצתי של הקהל.
העבודה של סימון הדג'ינס מעודדת אותנו לחשוב על ההשפעה של הטכנולוגיה על החברה. עבודתו מוקרנת לרוב בסביבות אורבניות גדולות, ומייצרת נקודות השקה עם הסביבה הטבעית ועם הסביבה האורבנית הבנויה. הענפים והעלים של "עץ" (2005) נעים בתגובה לתנאי הסביבה הקרובה שמחוץ לגלריה. חיישנים המצויים מחוץ לחלל התצוגה מזינים מידע לעץ, וכך, כשהעץ שבחוץ מתנועע, גם העץ המוקרן מתנועע. המערכת האקלימית מקבלת ביטוי חזותי והטבע מושתל בתוך הסביבה האורבנית. זהו כלי רב-עוצמה, המדגיש את ההתפתחות הטכנולוגית ואת המערכות האקולוגיות הטבעיות הסובבות אותנו.
בית הספר האינטראקטיבי לעיצוב "פאבריקה" יצר עבודה שמקדמת אינטראקציה איטית יותר ופחות מיידית. בעבודה "מראה ונציאנית" (2009), הדרך היחידה שבה נוכחות הצופה מורגשת היא באמצעות חוסר-תנועה. בניגוד לעבודות האינטראקטיביות האחרות שמוצגות בתערוכה, "מראה ונציאנית" פועלת רק אם הצופה מאט את הקצב ונשאר דומם במקומו. כך, חוסר הפעילות הופך לגורם המניע.
בעוד שעבודות אלה עוקבות אחר הקהל הנמצא בגלריה, העבודות שתחת התמה "רשת" בוחנות את האופנים שבהם החשיבה והפעילות האנושית בחברה שלנו, שנעשית יותר ויותר מרושתת-דיגיטלית, מתורגמות ומשמשות אמנים ומעצבים.
ג'ונתן האריס וסֶפּ קאמוואר לכדו ארכיב מקוון של רגשות במשך חמש השנים האחרונות. ב"אנחנו מרגישים מצוין" (2005), רגשות שבוטאו בבלוגים מקוונים ובאתרים אישיים הושוו זה לזה, באמצעות תוכנת כריית נתונים, לצורך יצירת אוסף מתרחב-בהתמדה של רגשות. את הרגשות האלה אפשר לחקור ולמיין על פי מגדר, עיר, מדינה ותנאי מזג אוויר. כך נוצר כלי-שיקוף רב-עוצמה, מסנן שמאפשר להבין ולראות באופן מיידי את הטמפרטורה הרגשית, שבה נמצא צד מסוים של העולם בכל רגע נתון בעבר ובהווה.
העבודה "נתיבי טיסה" (2008) של ארון קובלין משתמשת בנתונים שנאספו במשך 24 שעות וסופקו על ידי "מנהל התעופה הפדראלי של ארצות הברית", שמפרטים טיסות-נוסעים וטיסות-מטען בצפון-אמריקה. הכמות הגדולה מאוד הזאת של הנתונים מייסדת תצוגה מונפשת של הטיסות שחוצות את צפון-אמריקה. תוך זמן קצר מאוד, נוצרות תמונות ברורות של ארצות הברית. הערים הגדולות ניתנות בה לזיהוי, כמו גם היחסים שלהן עם האזוריים הכפריים הסמוכים להן. בתוך כמה דקות, יש ביכולתנו לתפוס מערכי נתונים ענקיים. החישובים המספריים הקרים מיתרגמים לחקר הסוציולוגיה של ארצות הברית בתחילת המאה העשרים ואחת.
טכנולוגיות דיגיטליות שחררו את הייצור וההפקה של האמנות והעיצוב מצמידות למרכזים גיאוגרפיים. הגיאוגרפיה נעשית לא-משמעותית ככל שאמנים ומעצבים עובדים דרך רשתות גלובליות. רבים מהאמנים והמעצבים שמציגים בתערוכה עובדים בשיתוף חוצה יבשות, ואינם נדרשים לקרבה גיאוגרפית ביניהם לצורך ביצוע העבודה.
ככל שיותר אנשים תורמים לעבודות הגדלות-בהתמדה, הגבול בין היוצר למחבר מיטשטש. אמנים ומעצבים קובעים את הפרמטרים הבסיסיים, ואז משחררים את העבודות לקהילות של יוצרים-מבצעים. "שעון עשוי-היטב" (2009, פאבריקה) משתמש בקהילת הרשת כבכוח המניע של העבודה. המבקרים בגלריה או באתר האינטרנט יכולים להעלות לרשת דימויים, ולהוסיפם למסד הנתונים הגדל-בהתמדה של הדימויים שמהם אפשר ליצור שעון דיגיטלי. מסד הנתונים גדל מאז 2009 וימשיך להתרחב כל זמן שהתערוכה ממשיכה לנדוד ולהציג בעולם.
התערוכה מדגישה את השינוי הפרדיגמטי שחל במקצועות העיצוב. למרות שכבר שנים רבות משתמשים במחשבים בתהליך ההפקה של עבודות אמנות ועבודות עיצוב עכשוויות, אנו עדים כעת להופעת מערך שלם של כלים חדשים ואפשרויות גדלות-בהתמדה לעיצוב, הפקה וביצוע של עבודות חדשות. מעצבים יוצרים בעצמם את הכלים, את מאגרי המידע ואת ספריות הקודים שלהם, וחולקים אותם עם קהילות של יוצרים-מבצעים. לתוצרים של עיצובים אלה יש השפעה רבת-עוצמה, כזו שמאפשרת הן לעבודות והן לתערוכה בה הן מוצגות להשתנות ממצב סטטי לחוויה דינמית וזורמת.
תערוכת דיקוד – חוויות עיצוב דיגיטלי הוצגה במוזיאון העיצוב בתאריכים: 14.11.2011 – 10.03.2012
