חמושות בציפיות גבוהות נסעו שתי מעצבות צעירות לפסטיבל העיצוב בלונדון וחזרו משם עם תמיהות. האם תרבות ההיפסטרים* השתלטה גם על עולם העיצוב? העיסוק האובססיבי ב"עצמי", הניתוק מהעולם, ההתמקדות בשולי, וקידוש האקראי.
לאחר שהתאוששנו מענן האפר הוולקני שהעיב על תערוכת העיצוב במילאנו החלטנו חברתי ניצן ואני לפצות את עצמנו ולנסוע לפסטיבל העיצוב בלונדון, שנערך בין ה-18 ל-26 בספטמבר.
הזמנו כרטיסים מראש, לשבוע בין ה-17 ל-23 בספטמבר ולאכזבתנו גילינו שמירב הפעילות מתרחשת דווקא בסוף הפסטיבל, כשאנחנו כבר חזרה בתל אביב. גרוע מזה, במהלך השבוע בלונדון גילינו שגם אירועים שהיו אמורים להיפתח היו למעשה בעיצומם של תהליכי הקמה, או סגורים.
הציפיות היו גבוהות. לונדון היא בירת עיצוב לא מוצהרת בה מתגוררים ועובדים רבים מהמעצבים המובילים היום. פועלים בה גם מוזיאון העיצוב, מוזיאון הV&A, האקדמיה לעיצוב RCA, וגלריות רבות נוספות.
ציפינו לפגוש עיצובים חתרניים, חדשניים, מעניינים, עבודות שמשקפות חשיבה אחרת על התהליך, החומרים, הטכנולוגיה, ההווה והעתיד.
מתוך שלל האירועים שהתרחשו במהלך שהותנו, בחרנו לעקוב אחרי ההמלצות של הספרון הצהוב שהפיק מגזין ICON.
לא נחלנו הצלחה.
רוב העבודות שפגשנו בפסטיבל היו שמרניות ומיושנות במקרה הטוב, וחסרות משמעות במקרה הרע.
שוב שימוש בבד ברזנט משומש כריפוד? שוב שימוש באינסטלציה כגוף תאורה?
הציפייה בפסטיבלים מסוג זה היא לפגוש בין המעצבים הצעירים והבוגרים הטריים איזו קבוצה מרעננת, כמו קבוצת OKAY STUDIO שסיימה את לימודיה ב-RCA לפני כשלוש שנים. הקבוצה כללה את שי אלקלעי ויעל מר (raw edges) פיטר מריגולד ועוד כמה מעצבים מוצלחים. ה-Anti Design Festival) ADF), פרויקט אלטרנטיבי שהוצג במקביל לפסטיבל, נשמע כמו פרויקט שיכול היה לענות על הציפיות.
מיהרנו לשם.
החלל הראשון היה מרוהט בריהוט משרדי משנות ה-80, מסכי מחשב מרצדים, ונראה היה באופן כללי שאנו צופים בעבודת אמנות, לא מוצלחת במיוחד.
החלל השני היה תמוה אף יותר. קבוצת מעצבים (הנחנו שהם מעצבים לפי מה שהם בחרו ללבוש) שעבדו בפעלתנות במין אזור מתוחם, ניסרו, הדביקו וחתכו בפנים רציניות. לא היה ברור אם הנוכחות שלהם במקום היא חלק מהמיצג או שאולי הם פשוט לא סיימו את ההכנות לפסטיבל.
לא רחוק מהם הייתה מונחת ערימה כדורי ים ארוזה ברשת דייגים.
האם זו תרבות ההיפסטרים* שפשטה גם אל תערוכות העיצוב? העיסוק האובססיבי ב"עצמי", הניתוק מהעולם, ההתמקדות בשולי, וקידוש האקראי.
למראה העבודות במתחם עולות שוב התהיות היכן עובר הגבול בין עיצוב לאמנות. עד כמה הגמישות והנזילות בין התחומים מתאפשרת או קיימת? עולם העיצוב יוצר אשליה של זוהר, שאולי מושכת אמנים צעירים להביע את עצמם בתחום העיצוב, הם רוצים אולי לקחת חלק ב"הייפ" הקיים היום במדיה סביב המקצוע. היות שהגבול היטשטש, נראה כי שני העולמות מתייחסים בסלחנות להתנסויות השונות. אך בנקודת המפגש שלנו עם העבודות הללו, לא התפתח אצלנו אתגר אינטלקטואלי ולא נוצר שום אפקט רגשי.
היו גם אירועים שניסו להיות אינטראקטיביים וחושפניים עבור המעצב או החברה (תלוי את מי שואלים).
ESTABLISHED AND SONS הציגו פרויקט שנקרא DESIGN AGAINST THE CLOCK שנכתב עליו כך:
"סדרה של הופעות עיצוב חיות" (!) (תרגום סימולטני מהמקור "live design performances")
"דמויות מפתח מעולם העיצוב יעבדו בגלריה ובכל יום ייצרו אובייקט הממחיש את האינדיבידואליות של עולם העיצוב, ומשקפות את היצירתיות של לונדון".
היינו כבר בדרך לשם כשפגשנו חבר שחזר מהאירוע, נסער כולו.
"!it's a joke" הוא אמר.
לא ויתרנו על התרשמות אישית אז הלכנו להיווכח בעצמנו. הגענו וראינו שני מעצבים מנסרים.
הלכנו לשתות בירה.
היו גם כמה נקודות של אור.
אותה חברה, ESTABLISHED&SONS, הציגה באתר אחר רעיון מפתיע ופשוט להפליא – הם הציבו את קולקציית הרהיטים המוצלחת שלהם בפאב בריטי שכונתי הממוקם מול המשרדים שלהם בצפון מזרח לונדון. השיכורים המקומיים התפלאו לפגוש בכל יום מעצב אחר מוזג להם בירה בשעת ה- HAPPY HOUR, וגיחכו למראה כיסאות הבר החדשים שלהם.
ב-ARAM GALLERY הוצגה התערוכה Mind sets של המעצבת אינקה האנס (Ineke Hans) אותה אצר דניאל צ'רני. עבודות בעיצובה היו מפוזרות בחלל החדר, מוצגות לצד מוצרים שהיוו השראה לתהליך העבודה שלה. למרות שקשה היה להבין את הקונספט (לא היו תוויות או הסברים כלשהם על המוצגים כי התערוכה עדיין לא נפתחה למרות שעל פי תאריך הפתיחה שפורסם היא היתה אמורה להיפתח יומיים קודם לכן) נהנינו מאוד מאופן ההצגה.
נהנינו לבקר גם ב- SAATCHI gallery בתערוכה בשם Projector שהציגה מבחר עבודות מעניין מהשנים האחרונות, כשהחוט המקשר ביניהן הוא עיצוב עכשווי המתמקד בהבנת התהליך ומערכת הרעיונות העומדת מאחורי העיצוב. אחת העבודות שתפסה את תשומת ליבנו היתה של Seongyong lee, שלוקח את עיקרון ייצור גלילי הנייר ומיישם אותו על דיקט ופורניר, ויוצר גלילי עץ חזקים וקלים, איתם הוא מעצב ספסלים, שרפרפים ושולחנות צד. העבודה משדרת עבודת אומן קפדנית עם אסתטיקה תעשייתית ומסורתית.
Nendo הציגו בחלל הסמוך, והפגינו התמדה וחדשנות בפיתוח הקו הנקי ומשחקי האשליה המאפיינים אותם.
לאחרונה מתרבים פסטיבלי העיצוב בכל רחבי העולם, כל עיר מרכזית רוצה להתהדר בפסטיבל עיצוב משלה. אבל מה זה נותן לנו, הצופים? האלמנט החיובי בכל אירועי העיצוב למיניהם, הוא המפגש הבלתי אמצעי בין חברי קהילת העיצוב.
נוצרת אווירה אינטימית כמעט בין המבקרים הפוגשים זה את זה באתרים השונים בעיר, ובקלות מתנהלות שיחות עם המעצבים על תהליך הייצור והעיצוב של עבודותיהם.
חיימה חיון לדוגמה הציג את קולקציית הרהיטים החדשה שלו לחברת SE, ובקוקטייל הפתיחה הוא הכיר בינינו לבין האומן האחראי על יצירת שולחן הצד מברונזה, שסיפר לנו על תהליך העבודה שלהם, על החיבור בין חיון לבין העובדים במפעל, וכיצד שיתוף הפעולה ביניהם הצליח להוציא לפועל עבודה שבתחילה נראתה לו בלתי אפשרית לייצור.
לסיכומו של דבר
על גבי המילה עיצוב אפשר היום להלביש מלבושים שרחוקים מהעקרונות הבסיסיים של המקצוע הזה.
אז, אולי אפשר לומר שבמקרה של פסטיבל העיצוב בלונדון, המלכה היא עירומה.
*היפסטרים: קבוצת צעירים, מבוססים בדרך כלל, המעורים בתרבות ה"אינדי" (מלשון independent – עצמאי) המתבטאת במוזיקת שוליים, קולנוע ניסיוני וסגנון אופנתי המשלב סוודר של סבתא, מכנסיים מאמריקן אפארל, ומשקפיים מחנות צדקה.
(לחצו כאן לקטע וידאו סטירי על התופעה)
