דעה: כשדונלד ג'אד חטא בעיצוב רהיטים או כמה מחשבות על הקשר בין אמנות מינימליסטית ועיצוב תעשייתי. השיח על אמנות ועיצוב והקשר בין התחומים רווח במיוחד ונושא מרכזי בו הוא אי התקבלותה של דיסיפלינת העיצוב אל תוך האמנות הגבוהה. הטענה הנפוצה ביותר היא שעיצוב לא יכול להחשב אמנות שכן המעצבים "קשורים מידי" אל הכלכלה, המשתמש והלקוח כמובן. באופן טבעי, אלו שעוסקים יותר בנושא הזה ונדרשים אליו במיוחד הם מעצבים וחוקרי עיצוב. גם הקשר בין אמנות מינימליסטית לעיצוב תעשייתי אינו דבר חדש. אך הוא מגיע דווקא מהמקום ההפוך: מי שעסקו בו בעבר הם האמנים המרכזיים שצמחו מתוך הקבוצה עצמם ומבקרי האמנות.
האמנות המינימליסטית, תנועה שלא קראה לעצמה תנועה, שעבודותיה נראות כמו הצבות של צורות גיאומטריות בחלל, "הואשמה" על ידי מבקר האמנות הנודע קלמנט גרינברג (Clament Greenberg) ב-1967 בקרבתה לעיצוב ("…העבודות המינימליסטיות קרובות יותר לריהוט. הן לא יותר מעיצוב טוב…") וזו רק אחת הסיבות שהיא נותרה לאורך שנים רבות, לא לגמרי מפוענחת. חפץ או חפציות, חזרתיות, ריבוי, יחידה, מסחור, לא-אמנות, שכפול, תיעוש, צופה (כ)משתמש – אלו רק חלק מהמונחים-מושגים אותם מצאתי משותפים לשתי הדיסיפלינות. העמקה במושגים אלו ולמידה של האמנות המינימליסטית שתחילתה בשנות ה-60 בארצות הברית ובאנגליה כמעט במקביל מעלים תהיות על התקבלותו של שדה העיצוב לעולם האמנות. שכן אם בסופו של דבר, האמנות המינימליסטית כבר "חברה של כבוד" במוזיאונים הבולטים לאמנות ברחבי העולם, נחשבת כזרם אמנות מרכזי ומשפיע, ואת רהיטיו של דונלד ג'אד מציגים לצד יצירות האמנות שלו במוזיאונים אז מדוע אנו לא רואים יותר תערוכות המשלבות עיצוב ואמנות יחד?
באופן מעט בוטה, כתב חוקר העיצוב תומאס אדלמן ב-2012 (Thomas Edelmann) כי העיצוב הוא למעשה השפחה של האמנות הגבוהה. בתרגום חופשי, העיצוב נוגע בכל מה "שמלוכלך" מידי לאמנות הגבוהה. אך האם יצירות אמנות לא נסחרות ומתומחרות? האם אספני אמנות לא נהנים מלהתבשם בניחוחות הקאנבסים סביבם כהשקעה כלכלית לכל דבר? ההיסטוריה מלמדת כי הזמנות מראש של יצירות אמנות שעליהן לענות על קריטריונים ברורים ועל רצונו של הפטרון – היו הרבה לפני שמישהו ידע מהו "עיצוב". מוזיאונים לעיצוב ואגפים לעיצוב במוזיאונים לאמנות כבר יש לא מעט אך כמעט ואין תערוכות המחשיבות את העיצוב כמדיום.
כדי להבין טוב יותר את הקשר בין האמנות המינימליסטית לעיצוב תעשייתי, יש צורך להבין לעומק את דונלד ג'אד (Donald Judd), אולי הבולט שבאמני הקבוצה, אשר בין היתר טבע את כמה מהמונחים המזוהים עימה. ג'אד עיצב גם רהיטים. מיטה המיועדת בכוונה תחילה לשינה, כסא לשבת עליו ושולחן לעבוד או לסעוד בו. תחילה, ייצר אותם עבור ביתו בניו יורק ואז עבור הבתים שרכש באובססיביות בעיר הנידחת מארפה (טקסס) ומאוחר יותר חבר לחברות רהיטים יוקרתיות שיצרו עבורו חלק מהרהיטים בסדרות קטנות. עד היום, ניתן לרכוש רהיטים וחפצים שימושיים אחרים שדונלאד ג'אד עיצב דרך אתר האינטרנט של הקרן להנצחתו. את הרהיטים, הציב ג'אד בחלל הבתים שברשותו כיצירות אמנות במטרה לחוות אותם באותההצורה בו חווים אמנות מינימליסטית. יחד עם זאת, כמעט עד יום מותו התעקש שהחפצים השימושיים אינם חלק מהאמנות שלו וכי אין להתייחס אליהם באותה הצורה.
I'ts hard to find a good lamp הוא טקסט נוסף של דונלד ג'אד, משנת 1993, אליו בחרתי להתייחס, מאחר והוא מתאר בו את הניסיון שחווה כאמן שהחל גם לעצב חפצים שימושיים. הטקסט מתחיל במקרה שקרה לג'אד באמצע שנות השישים כשהתבקש לעצב עבורו שולחן קפה. ג'אד עיצב וייצר את השולחן, לא היה מרוצה מהתוצאה, ובסופו של דבר השליך אותו. מקרה זה הוביל אותו למסקנה שאמנות ועיצוב הם שני דברים שונים בתכלית: אמנות מתקיימת בשם עצמה כאמנות בלבד וכסא מתקיים רק אם הוא מקיים את הפונקציה של להיות כסא. לכסא או בניין יש פרופורציה, יש שימוש. אמנות יכולה להיות מה שהיא ולו רק כי מישהו מתעניין בה. לכסא זה לא מספיק.
רק כשנה לאחר מותו של ג'אד (1995) נפתחה במוזיאון לאמנות מודרנית באוקספורד תערוכת יחיד שלו שכללה עבודות פיסול לצד אובייקטים פונקציולניים ותכנון ארכיטקטוני. בתערוכה מוצגים הרהיטים של ג'אד בדיוק כשם שמוצגים הפסלים שלו והם נראים כמו הבנים החוקיים שלהם. מטרתה של התערוכה היתה להדגיש את הקשר בין עבודות האמנות של ג'אד לבין הרהיטים והתכנון הארכיטקטוני. יש דבר מה בגישתו של ג'אד לפיה יש לאובייקט שימושי ערכים נוספים והיבטים עליהם יש לתת את הדעת לעומת יצירת אמנות שפטורה מכל אלו. אך השאלה היא מדוע הערכים הנוספים הם דווקא אלו שמובילים את האובייקטים השימושיים אל מחוץ למוזיאונים נחשבים ומחוץ לקורפוס התרבותי. מדוע לא ניתן לדון בנושא מסויים דרך עיצוב ולהחשיבו כמדיום כמו צילום או עבודת וידאו?
על אף שאין כמעט עדויות על השפעה ישירה של האמנות המינימליסטית על העיצוב התעשייתי מלבד השפעה סגנונית הניכרת עד היום, החל מדיטר ראמס ועד אפל, יתכן ועצם העיסוק של האמנים המינימליסטיים בעיצוב ואי ההתקבלות של אמנות זו תחילה אל תוך הקאנון האמנותי רמז על תחילת הטשטוש בין הגבולות – אמנות ועיצוב – שהמשיך והעמיק אל תוך העידן הפוסט-מודרני. יתכן ומגמה זו היא שיצרה מושגים חדשים כמו designart ורצון של אמנים להתנסות ביצירת מוצר או של מעצבים ביצירת אובייקט שאיננו שימושי. טשטוש הגבול בין העולמות עלול להמשיך ולהעמיק עוד יותר בעתיד כאשר יוצרים משני התחומים, אמנים או מעצבים, יבקשו שלא להגדירם תחת הגדרה צרה. אולי בכלל מצב כלכלי הוא מה שידחוף לכך – הרצון להתפרנס בכבוד כבר מוביל אמנים ומעצבים להתנסות בתחומים השכנים. אולי האחדת הדיסיפלינות מבשרת על סוג של "תחייה-מחדש" של ה"אמן הגאון" – כזה שפועלו הוא רב תחומי, זה שחוקר כל מה שמספיק מעניין ואינו מסתייג מאובייקט שימושי שעיצב, כפי שראינו לפני יותר מ-500 שנים, בתקופת הרנסאנס. ועד שזה יקרה, אנו המעצבים, נתרגש כל פעם מחדש כשנגלה עוד אמן גדול שחטא בעיצוב פריטים שימושיים.
*הערת הכותבת: בכתבה זו שזורים חלקים ומסקנות מתוך סמינר שעסק באותו הנושא, אותו הגשתי בקורס "80-70-60" בהנחיית ד"ר דליה מנור, במסגרת לימודיי לתואר שני בתולדות האמנות ותרבות חזותית, המחלקה לאמנות, אוניברסיטת בן גוריון.
בבליוגרפיה:
Edelmann, Thomas, Design because a sub-discipline of art, Stylepark magazine, 2012
Greenberg, Clement, the Recentness of Sculpture, in American Sculpture of the Sixties Los Angeles: Los Angeles Museum of Art, 1967
Judd, Donald, I'ts hard to find a good lamp, Design and art, (Whitechapel: Documents of Contemporary Art), 2007. p. 48 – 54
Judd, Donald, Specific Objects, Arts yearbook 8, 1965
לקריאה נוספת:
Coles, Alex , Introduction / beyond designart, Design and art, (Whitechapel: Documents of Contemporary Art), 2007
טרזי, עזרי, עיצוב איננו דבר מעודן, גליון מס' 1-"קווים מקבילים", הפרוטוקולים, 2005, היחידה להיסטוריה ותיאוריה בצלאל
פופובסקי, מיכל, שדה העיצוב כשדה סמיוטי רב מערכתי, גליון מס' 4 -"רוחות אפריל", הפרוטוקולים, 2007, היחידה להיסטוריה ותיאוריה בצלאל
