למוזיאונים החדשים, המאופיינים לא פעם בארכיטקטורה ראוותנית, אתגר גדול במיוחד המעיב על עתידם: יצירת קשר עם הקהילה והנגשת התכנים לקהל רחב ככל הניתן, וזאת מבלי לפגום בערכיהם הבסיסיים. ייתכן שבעידן בו ידע נמצא בכל זמן ובכל מקום, הפתרון הוא דווקא בהשקעת המשאבים במרחבים הוירטואליים?
בעשרים השנים האחרונות, חל שינוי משמעותי באופיים והגדרתם של מוזיאונים כמוסדות תרבות ואלו נמצאים בלב השיח במוזיאולוגיה. בגישות השונות לשינויים אלו נמצאת לרוב התייחסות לקשר של המוזיאון עם הקהילה ולתפיסתו כמבנה במרחב האורבני, או במילים אחרות: תפקידו החברתי ותפקידו הפיסי.
בהיבט הפיסי, הבולט יותר, שינויים ארכיטקטוניים הפכו את המוזיאונים למבנים אייקונים במרחב האורבני, ובכך הם החליפו את הקתדרלות העירוניות המפוארות. תהליך זה, שממשיך ומייצר מבנים ייחודיים, ראוותניים וחד פעמיים החתומים על ידי גדולי האדריכלים, החל עם הקמתו של הגוגנהיים בילבאו (Guggenheim Bilbao) בספרד, ב-1997. הבניין החדשני המתועש, הדה-קונסטרוקטיביסטי, בתכנונו של פרנק גרי (Frank Gehry), מיתג את עיר הנמל המנומנמת והפך אותה ליעד תיירותי של מבוקש.
סוזאנה סירפמן (Susanna Sirefman), חוקרת ותיקה לארכיטקטורה, טוענת שכבר בבסיסו מגלם המוזיאון קודם כל מבנה פיזי ואת המוזיאונים החדשים מכנה בשם: מוזיאונים פוסט-אורבניים. לתפיסתה, אין עוד מבנה כמו המוזיאון שבטיפולוגיה שלו נדרש לייצג מארג כה מורכב של פונקציות ומשמעויות רב-תחומיות. הארכיטקטורה של המוזיאון הפוסט-אורבני, סובבת סביב פולחן חדשנות ומיתוסים עכשוויים כמו טכנולוגיה, קנה מידה, הפרדה וקשר רב-תרבותי. בניין שמשפיע על התרבות, חייב להיות כזה שלוקח סיכונים והמוזיאון הפוסט-אורבני לא יכול להיות רק כלי קיבול המכיל את כל ההיבטים המורכבים הללו. הוא מוכרח לקיים יחסים לא רק עם תוכנו אלא גם עם ההקשר בו הוא נמצא – העיר. [1]
מצד שני ולצד הארכיטקטורה הראוותנית והפומפוזית, מתפתחת מנגד גם מגמה חברתית שמקורה בשינויים כלכליים. שינויים אלו, שבאים לידי ביטוי בירידה בתמיכת הממשלות במוזיאונים ובחיפוש אחר מקורות מימון נוספים, החלו מאלצים את המוזיאונים לפעול בדרכים חדשות על מנת להבטיח את המשך קיומם. אחת מדרכי הפעולה היא חיזוק הקשר עם הקהילה המקומית סביבם ולא רק עם הקהילה המשוכנעת, מבקרי המוזיאון הקבועים. לפי המחמירות שבגישות החברתיות, למוזיאונים תפקיד חשוב ומכרע בבניית קהילה וכי ערך זה צריך לבוא לידי ביטוי כבר בתשתית שלהם, בתפיסתם ובהגדרתם הבסיסית ולא רק בתוכניות חד-פעמיות הממומנות נקודתית על ידי גורם משתנה. למוזיאון תפקיד מכריע בבנייה של קהילה והוא קודם כל מרחב ציבורי המיועד למפגש, ואחד מהמרחבים להם זקוק כל אדם מלבד ביתו או מקום עבודתו. [2]
אבל, אפשר לטעון ששתי מגמות אלו מתנגשות זו בזו ולשאול האם השינוי החזותי שעברו המוזיאונים אינו מנוגד ליכולת לבנות קהילה ולהתערות בתוכה? מבנים זרים לנוף המקומי לא בהכרח מזמינים קהל חדש, אלא עלולים דווקא לייצר ניכור והדרה – דבר שמוזיאונים ממילא נטו לחטוא בו לאורך השנים. יתרה מזאת, האם הכספים הרבים המושקעים במבנה עצמו אינם באים על חשבון המטרות החברתיות? שתי מגמות מנוגדות אלה, מציבות בפני המוזיאונים החדשים אתגר גדול, שהופך את עתידם למעורפל וגורם לחוקרים ואוצרים לנסות ולבחון דרכים חדשות לשיפור עתיד המוזיאונים.
ד"ר ג'יימס מ' ברדבורן (James M. Bradburne) ששימש בעבר כמנהל בקרן פלאצו סטרוצי בפירנצה, איטליה) מודאג מעתיד זה, כך עולה ממאמר שנכתב ב-2012. לדבריו, לא ברור מאין תגיע הכנסתם של המוזיאונים שלא מצליחים להתחרות בשוק אליו נדחקו. מחקרים מראים שכמות המבקרים במוזיאונים ירדה באופן משמעותי בעשורים האחרונים וכי הם נתפסים כמשעממים ושמרניים – טענה רווחת עימה נוטה ברדבורן להסכים. הירידה בכמות המבקרים במוזיאונים אילצה אותם להפוך למסחריים יתר על המידה, על ידי תערוכות ענקיות שוברות קופות או אירועים גדולים שאינם תורמים ליצירת קהל קבוע ונאמן לאורך זמן. לתפיסתו של ברדבורן, על המוזיאונים להפסיק להיות יעדים תיירותיים ולחזור להיות חממות של חינוך.[3]
שינויים אלו יחד עם הירידה בכמות המבקרים, מעלים שאלות רבות בנוגע לתפקידם של מוזיאונים בעידן של תכניות ריאלטי ומרכזי קניות, בו הידע נמצא בכל מקום ובכל זמן ואין צורך להתאמץ כדי להשיגו. אולי תפקיד המוזיאון באמת צריך להשתנות לנוכח השינויים באורח החיים שלנו? אולי אין זה מספיק עוד להציג תערוכות יפות של יצירות מקוריות בחללים מרווחים? איך מנגישים את הערכים של המוזיאון לקהל הרחב מבלי לשנות אותם לטובת העניין ועדיין מצליחים לחנך?
שאלות אלו הן רחבות ומן הסתם חוקרים ואוצרים ימשיכו ויעסקו בהן בשנים הקרובות כמו גם בשאלה האם הצורך להביא עוד ועוד מבקרים למוזיאונים הוא התשובה היחידה לקשר שבין המוזיאון לקהל ואולי דווקא תפקידם של המוזיאונים מתמצה עתה בהשקעת משאבים דווקא בפיזור השפעתם אל מעבר לחלל הפיסי המוחשי.
בכנס השנתי לדיגיטציה של מוסדות תרבות (The Jerusalem Conferance on the Digitisation of Cultural Haritage), שמתקיים מידי שנה בירושלים, עלו השנה כמה דוגמאות מעניינות בנושא הזה שמהוות נקודות למחשבה של ערכיהם של מוזיאונים ומוצגים מוזיאליים בעידן של מרחבים וירטואליים לא נגמרים. אחת הדוגמאות, היתה פרויקט Creative Museum שמטרתו לייצר שיח ושיתופי פעולה בין מוסדות תרבות לקהילות שונות סביב חדשנות טכנולוגית ופיתוח יצירתיות. על ידי סדנאות עבודה, אירועים וכנסים, המוזיאונים שלוקחים חלק בפרויקט ממתגים עצמם כמרחבים המהווים השראה ליצירה. דוגמא אחרת שעלתה בכנס ומייצגת את השינוי בגישת שיתוף הידע של מוזיאונים, היא אתר האינטרנט של מוזיאון הרייקס הידוע באמסטרדם (Rijks Museum). באתר החדש של המוזיאון, ניתנת האפשרות לא רק לחקור את האוסף אלא גם להוריד ישירות מן האתר דימויים ברזולוציה גבוהה ואף לערוך אותם. כל זה ללא תשלום.
נושא נוסף שעלה בכנס ועליו נדרשים עובדי מוזיאונים לתת את הדעת הם הטקסטים המלווים תערוכות. קירות מלאים במילים כתובות, גם אם התוכן מעניין, הם כבר פחות אטרקטיביים. בתערוכה The Mechanics of Wonder שאצרה אלנה וולצינגר במוסקבה, במרץ 2014, הוצגו אלמנטים טכניים מאירועי הפתיחה הפופולרי של אוליפיאדת החורף, בתוך האנגר ענק. לא רק שבמבט ראשון המוצגים לא נראים מעניינים במיוחד, גם הוצגו ללא טקסטים כלל לצידם. קהל המבקרים, שלנוכח נושא התערוכה היה מגוון במיוחד, יכל לבחור מאיזו פלטפורמה דיגיטלית לשאוב את התוכן: מסך מגע, אפליקציה, או סריקת QR קוד. הופעת הטקסט באמצעים דיגיטליים מגוונים שהיוותה סוג של ניסוי עבור האוצרת, העצימה את הביקור בתערוכה ואפשרה התאמה של אופן העברת התכנים לכל סוגי המבקרים בה, וללא כפייה.
לדעתי, קיים ניגוד בעייתי באינטרסים החדשים של המוזיאונים העכשוויים – זה בא על חשבון זה: ארכיטקטורה חדשנית מייצרת זרות המהווה מכשול בדרך לניסיון לתקשר את המוזיאון לקהילה המקומית ולהרחיב את קהל המבקרים על מנת להבטיח את המשך קיומם. מרחב מוזיאלי שונה "מדי" מהנוף המקומי מגלם גם ניכור, שעלול להתבטא בפועל, בתרומה מועטה לקהילה ובקהל של ביקור חד-פעמי. ייתכן, כי על המוזיאונים לנתב את המשאבים ליצירת מרחבים נוספים מעבר למבנה המוזיאון עצמו – מרחבים פיסיים מחוץ לגבולותיו, מרחבים אינטלקטואליים שעניינם לא רק הצגת תערוכות, ובעיקר – מרחבים וירטואליים שיתרונם הגדול הוא בהיותם חסרי גבולות ונגישותם לכלל הציבור.
[1] Sirefman, Susanna, Formed and Forming: Contemporary museum Architecture, Daedalus, Vol. 128, No. 3, American Academy of Arts & Sciences, 1999, p. 297
[2] Heumann Gurian, Elaine, Function Follows Form: How Mixed-Used Spaces in Museums Build Community, Curator 44/1, 2001 p.98-113
[3] ברדבורן , ג'יימס מ', עתיד המוזיאונים: ספקות והרהורים, גיליון מס' 12, פלטפורמה – כתב עת לחינוך מוזיאלי, אגף הנוער והחינוך לאמנות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2014
[4] פינקלפרל, טום, מעבר להושטת יד: מוזיאון ומחוייבות קהילתית, מוזיאון: ערך שימוש, תל אביב: רסלינג, 2015, עמ' 66-74
