במאמר שהתפרסם בקטלוג התערוכה "איריס ואן הרפן" שהוצגה במוזיאון חרונינגר בהולנד, מספרת ואן הרפן שאנשים העירו לה שהם מרגישים פחד מול העיצובים שלה ותוהה למה הרגש שאותו הם מביעים הוא פחד, "הרי השמלה לא תתקוף אותם לעולם," היא אומרת.
אין ספק שבמובן זה היא צודקת, השמלות שלה לא יתקפו את המתבוננים, הן לא יצמיחו רגליים, יגדלו מוח או יחשפו שיניים. אבל שני דברים משמעותיים עומדים מאחורי הצמרמורת שחולפת בעמוד השדרה שלנו כשאנחנו מתבוננים בדגמים שיצרה, דגמים אשר נעים על הקוטביות שבין השראה ביולוגית טבעית לבין מלאכה עתידנית ומכאנית. האחד הוא התחושה שתהליך העיצוב של כל פריט לבוש הוא מתוחכם מבחינה טכנולוגית ולכן נדמה שהוא מסתורי ועתידני, והשני הוא המראה יוצא הדופן של הפריטים – כזה המדמה שלדים של יצורים מעולמות זרים או תקריבים של חרקים, המעוררים לרוב תחושה של אי נוחות. עם זאת, ולאור ההצלחה המסחררת שהיא זוכה לה, נראה שאנחנו נמשכים לעבודותיה של ואן הרפן למרות אי הנוחות שהן מעוררות ונשאלת השאלה מה גורם לסבך הרגשות האלה ואיך אנחנו בכל זאת מצליחים ליהנות מהם?
טכנופוביה מעוצבת
ואן הרפן מתייחסת בעבודתה לטכנולוגיה ולעולם הדיגיטלי מזוויות שונות. חלק מן העבודות מתבססות על השימוש בטכנולוגיה ליצירת הדגמים שלה, בין אם במדפסות תלת ממדיות ובין אם בתוכנות תלת ממדיות, ובחלק מן העבודות הטכנולוגיה והעולם הדיגיטלי באים לידי ביטוי בנושאי ההשראה שנמצאים בבסיסה של כל קולקציה חדשה.
בקולקציה "פלישת קרינה" (ספטמבר 2009), ואן הרפן מתמודדת עם המידע הדיגיטלי הסובב אותנו בעידן הטכנולוגי הרווי מיקרו-חלקיקים ואובייקטים בגדלי ננו. היא מתייחסת לעולם דיגיטלי שהמידע בו אינו פוסק לרגע, עולם נסתר מן העין בו דוגמאות מרצדות וחלקיקים רוטטים, יקום שנע כל הזמן לפי חוקים שאינם מובנים לאדם הפשוט. בקולקציה זו היא יצרה שמלה עשויה פייטים מאורכים מבריקים שמתנועעים עם הגוף, רוחשים כל הזמן כמו אותם חלקיקי מידע. בשמלות אחרות בקולקציה עשתה ואן הרפן שימוש בפיסות עור מסתחררות, חומר דומם הנראה בתנועה תמידית. את העור היא העבירה טיפולים שונים וחיברה אותו עם חומרים מעולמות אחרים כמו פורצלן, חומרים מטאליים מבריקים ושלדי נחשים המעלים תהיות אם אלו אכן חומרים ביולוגיים או שמא תחליפים מלאכותיים.
לעומת "פלישת קרינה", שעסקה בטכנולוגיה כנושא השראה, בקולקציה "קריסטליזציה" (יולי 2010) השתמשה ואן הרפן בטכנולוגיה לבניית הדגמים עצמם. קולקציה זו הקנתה לה את הפרסום העולמי שלו זכתה בעקבות הצגת פריט לבוש ראשון שהודפס כולו בטכנולוגיה תלת ממדית בשיתוף פעולה עם האדריכל דניאל ווידריג (Daniel Widrig) וחברת MGX. בין רגע הפכה ואן הרפן ממעצבת צעירה ואנונימית לאחת המעצבות שיושבות כיום בחוד החנית של האופנה העתידית. בעקבות קולקציה זו היא נשאלת לא פעם "לאן הולך עולם האופנה?" ו"האם המדפסת התלת ממדית תגרום למהפכה התעשייתית השנייה?"
"אסקפיזם" (ינואר 2011) היא קולקציה המתבססת על רעיון הבריחה של האדם מהתמודדות עם המציאות אל העולם הדיגיטלי. מיעוט התקשורת, הצורך התמידי בבידור, החזרתיות והמציאות המעוותת שבעולם האלטרנטיבי הדיגיטלי הביאו את ואן הרפן ליצור דגמים המעוותים את הגוף על ידי הישנות אלמנטים זהים. בקולקציה זו היא שילבה את ההדפסה התלת ממדית במעין תחרה, כשהיא נותנת פרשנות אלטרנטיבית, טכנולוגית ומודרנית למסורת העתיקה ולהעלמות מלאכות היד הישנות.
בקולקציה האחרונה שיצרה "ביופיראטי" (מרץ 2014), הציגה ואן הרפן לצד הדוגמניות המהלכות על המסלול מיצג בו הוחזקו דוגמניות בתוך אריזות פלסטיק מהן נשאב האוויר בוואקום. כשבערך שליש מהגנום האנושי כבר ממופה, ואן הרפן העלתה דרך המיצג שלה את התהייה המטרידה על העתקי אדם ושכפולים אנושיים ונתנה לצופים הצצה לעולם בו אדם יהיה מצרך שניתן לקנותו.
אין ספק שפריטי הלבוש הייחודיים של ואן הרפן מגרים את קשת הרגשות האנושיים, וכמו מול יצירות אחרות, אפשר להרגיש מולם הרגשת אי נוחות, בלבול או תמיהה ואפשר לחוש מולם פליאה והשתאות. כל אלה רגשות שהמתבונן בעבודות עיצוב ואמנות רגיל בהם. אך הפחד, אותו ואן הרפן מזכירה, הוא רגש שנתפס כשלילי ונדירים המקרים בהם רגש כזה נקשר עם פריטי לבוש, שזוכים לרוב לתיאורים מעולם הרוך, השמחה, ההנאה והגנדרנות. אם כך, מדוע פרטי הלבוש של ואן הרפן יוצאים מן הכלל? ומה מקורו של רגש זה בהתבוננות בפריטים שלה?
נראה שמקורו של רגש זה טמון בהבדל העיקרי בין יצירותיה של ואן הרפן לבין בגדים ואופנה רגילה – החומרים והטכנולוגיות בהם היא משתמשת. ואן הרפן, שפרצה לתודעה בעיקר בזכות העליונית שיצרה בהדפסה תלת מימדית, נשענת ביצירתה על התפתחויות טכנולוגיות חדשניות. היא נעזרת באנשי מקצוע רלוונטיים כדי לממש את חזונה בעזרת מכשירים מורכבים, מקוריים ולעיתים אף ניסיוניים. העובדה שהיא עובדת עם תוכנות המחשב החדשניות ביותר כדי ליצור את בגדיה גורמת לחוט ולמחט להראות רחוקים מרחק שנות אור, ואיתם האופן המסורתי והאנושי לתפירת ויצירת בגדים.
כיום, עם התפתחות הטכנולוגיה שמשתלטת כמעט על כל תחום בחיינו, לא מעטים הם האנשים המביעים בגלוי פחד מטכנולוגיה. אך זו לא הייתה תמיד מאיימת. במהלך המאה ה-18, נבנו רובוטים המסוגלים לחקות פעולות אנושיות כמו הליכה, שירה, נגינה וריקוד. הם הוצגו בציבור ולא נתפסו כאיום טכנולוגי על האדם. אך עם תחילת המהפכה התעשייתית במאה ה-19 וכניסתן של מכונות ענק שהחליפו עובדים אנושיים במפעלים, החלו להתייחס אליה אחרת. בשנים האחרונות אף התפתח מושג הבא לתת שם לפחד זה.
הטכנופוביה, בניגוד להשערות הראשוניות, הולכת ומחמירה ככל שהטכנולוגיה ממשיכה להתפתח. בעצימותה הנמוכה ביותר, הטכנופוביה באה לידי ביטוי בתגובה ויחס שלילי חסר היגיון לטכנולוגיה מתקדמת. אפשר לראות דוגמאות לטכנופוביה גם ביצירות אמנות כמו הספר "פרנקשטיין" של מרי שלי, הסרטים "מטרופוליס" של פריץ לאנג ו"זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'אפלין. דוגמאות אלה עוסקות בנקודות מהותיות העומדות בבסיס הטכנופוביה, ובהן גם נוגעת ואן הרפן ברמה הקונספטואלית ומציגה אותן באופן ויזואלי דרך הקולקציות פורצות הדרך שלה: כיצד להפריד בין חיים אורגניים לתעשייתיות מנוכרת, כיצד להתייחס להנדסה גנטית ויצירת חיים מלאכותיים, איך להימנע משעבוד מכאני רובוטי היוצא משליטת האדם וכיצד להתייחס לשטף המידע שעוטף אותנו אך נותר נסתר מעיננו והבנתנו.
קוגניציה, אמנות אימה ומדע בדיוני
בנושאי ההשראה שלה, חוזרת ואן הרפן באופן עקבי לעולם החי ולעולם המיקרוסקופי, בוחנת וחוקרת את הצורך האנושי בשליטה. השליטה של ואן הרפן לא חלה רק על הידע ועולם החי אלא באה לידי ביטוי גם ברצון שלה לאלף ולשעבד תופעות טבע, נוזלים או גזים לטובת עשיית בגדים. היא בודקת את הניסיון האנושי להבין בצורה מקסימלית את האורגניזמים סביבנו ולהשליך מהמסקנות המתקבלות על האופן שבו אנחנו מתנהגים. הצורך שלה בבחינה חוזרת ונשנית של תופעות ובשבירה מתמדת של גבולות יכול להיות אחד מההסברים להרגשת הפחד שמרגישים הצופים מול בגדיה.
לפי מאמרו של פילוסוף האמנות נואל קרול ("Noël Carroll, "The Nature of Horror), שבירת גבולות תרבותיים מקובלים היא פעולה הגורמת לצופה להרגשת חוסר נוחות ופחד. במהלך השנים האחרונות ז'אנר האמנות-אימה (Art-Horror) התפתח והפך למקור מרכזי של גירוי אסתטי להמונים. רומני אימה הפכו שכיחים יותר ויותר וסופרים דוגמת סטיבן קינג הפכו שם מוכר בכל בית. לצד אלה מככבים ברשימות הסרטים הנצפים ביותר סרטי אימה, וסדרות דוגמת "American Horror Story" הפכו לפופולריות לא רק אצל חובבי הז'אנר המושבעים. לצד העלייה בפופולאריות של ערפדים, זומבים ויתר מפלצות יצירות הדמיון, אפשר למצוא את הנטייה לאמנות-אימה גם באמנות פלסטית דוגמת ציוריו של פרנסיס בייקון או איוריו הביו-מכאניים המפורטים של ה. ר. גייגר.
בעבודות אמנות-אימה הצופים מתייחסים ליצורים אותם הם פוגשים כחריגים, כסטייה של הטבע. במפגש עם יצור על-טבעי בקולנוע וספרות ישקף הצופה או הקורא את תגובות הגיבור: אם הגיבור יפגין גועל או פחד מהיצור, כך ינהג גם הצופה. אך, אם הגיבור יקבל אותו כחלק מטבעו של העולם הבדיוני (דוגמת המפלצת צ'ובקה בסדרה מלחמת הכוכבים או פיות בסרטי האגדות) גם הצופה לא יפגין רגשות אימה או פחד ואף יפתח רגשות חיבה כלפיהם. בניגוד ליצורים הדמיוניים שיזכו באהדת הצופה, המפלצות השליליות שפוגשים בנראטיב הקולנועי, אמנותי או ספרותי יזוהו כמלוכלכות וטמאות. לא פעם הן יורכבו מחלקי גופות, מפסולת כימית המזוהה עם מחלות או מיצורים זוחלים שיעוררו בצופים תחושות מעורבות של אימה וגועל.
בקולקציה "מיקרו" (ינואר 2012), הפכה ואן הרפן את המציאות הנסתרת לוויזואלית בעקבות הצילומים של סטיב גשמייסנר (Steve Gschmeissner) המציגים דימויים מוגדלים של יצורים מבעד למיקרוסקופ. מבנים תאיים, פלסמה, משושים, אורגניזמים, בליטות, שריונות וקשקשים מקבלים ביטוי אצל ואן הרפן דרך חומרים כמו פוליאמיד, פרספקס, עור, דפי מתכת, קשמיר ועוד. לקולקציה זו היא צירפה נעליים שעיצבה והודפסו בתלת ממד, נעליים אלה זכו לשם "ניבים" בעקבות צורתן שנעה בין דימוי טורף חייתי לבין הדימוי התרבותי של נשיכת הערפד.
לפי נואל קרול המצב הרגשי שאמנות-אימה גורמת לו הוא מצב קוגניטיבי בעיקרו שלעיתים גורר אחריו תופעות פיזיות. הבעת רגשות מערבת לא רק סטייה מהשגרתי אלא גם מחשבות וניתוחים קוגניטיביים שנשענים על מאפיינים של אובייקטים וסיטואציות. בספרה "טוהר וסכנה" (Purity and Danger), מקשרת האנתרופולוגית וחוקרת התרבות מרי דאגלס (Mary Douglas) תגובות שליליות כלפי דברים שניתן לזהות בעייתיות בשיוך שלהם לקטגוריות תרבותיות. לדוגמה, חרקים בעלי ארבע רגליים מעוררים מיאוס שכן ארבע רגליים הן מאפיין של חיות ההולכות על אדמה ואילו הם חרקים מעופפים, לכן הם סוג של טעות קטגוריאלית ומכאן, שהם טמאים ומעוררי רגשות שליליים. כמו כן, טוענת דאגלס, אובייקטים יכולים לעורר חשד גם אם אינם מציגים באופן שלם את הקטגוריה אליה הם שייכים או בהיותם חסרי צורה, כמו עפר או לכלוך.
בקולקציה "עשן מזוקק" (יולי 2008), ואן הרפן נוגעת בדיוק בזה, באלמנטים החמקמקים, הלא שלמים, אלה שקשה לנו להגדירם ולשבץ אותם תחת הגדרה. ההשראה שלה לעיצוב קולקציה זו הוא העשן – חמקמק, מעורפל ומתנועע. בתרבות הוא נתפס לעתים קרובות כמבשר רעות, מאיים ורעיל. בעזרת אריג מתכת, שנארג במיוחד בשבילה מחוטי מתכת דקיקים, יוצרת ואן הרפן שמלה המדמה את החומר המעורפל. החוטים בקולקציה זו עברו תהליך של שינוי חומרי נסתר מן העין, כך עם הזמן הם החלידו והשמלה שינתה את צבעה לחום-אדמדם. הניסיון לקטלג את האובייקטים של ואן הרפן תחת קטגוריות מקובלות נראה בקולקציה זו כאתגר ומדגיש את הצורך שלנו להביע רגש כלשהו הסוטה מהמוכר.
אם נקבל את התיאוריה של דאגלס, אנחנו יכולים להניח שאובייקט או ישות נחשבים לטמאים אם הם מולטי-קטגוריאליים או אם הם משתייכים לקטגוריות סותרות, בלתי שלמות או חסרות צורה. חוסר שלמות קטגוריאלית מאפיין הרבה יצירי אימה ביניהם רוחות, זומבים או שלדים הנמצאים במצב זה או אחר של ריקבון והתפוררות. יצירי דמיון רבים במדיה הוויזואלית כמו גם ברומנים ובספרות הכתובה נשענים על הביולוגיה חסרת הצורה של טמאות, דרך תיאורים מעורפלים של הביולוגיה הבסיסית של יצורים אלה, נותרים הצופים עם רושם חסר אחיזה במציאות המוכרת והמרגיעה של צורות שלמות ובטוחות. חלק מיצורים אלה, גם אם הם בעלי מאפיינים מושרשים וקטגוריאליים מבוססים, הינם הגדלה של חיות, חרקים וזוחלים שכבר נשפטו לטומאה ואימה בסיפורי העמים והאמנות של התרבויות השונות.
בקולקציה "קפריולה" (יולי 2011) שהיוותה את הופעת הבכורה של ואן הרפן בשבוע ההוט קוטור, הציגה המעצבת שמלה שקיבלה את השם "שמלת הנחשים". השמלה, העשויה מיריעות אקריליות שחורות המתפתלות ונכרכות אחת סביב השנייה, באה לבטא באופן ויזואלי את המצב הנפשי של המעצבת רגע לפני קפיצה חופשית. עם זאת, יתר דגמי הקולקציה ובמיוחד הדגם בהדפסה תלת ממדית שנראה כמו עצמות חשופות של יצור פרי הדמיון האנושי, גורמות למחשבות לנדוד אל מחוזות האימה והטומאה שמייצגים הנחשים.
הדגש ששמה דאגלס על החלוקה לקטגוריות במחקר הטומאה מעיד על דרך בה אנחנו יכולים להצביע על יצורים "טמאים" ולתאר אותם כ-"על-טבעיים". הם קרובים לתפיסה תרבותית של הטבע אך לא מתאימים לה, אלא מפרים אותה. מכאן שיצורים אלה לא רק מאיימים באופן פיזי אלא גם באופן קוגניטיבי על הידע החברתי. בהקשר זה נשאלת השאלה למה אנשים חוששים מיצירי דמיון? לפי קרול ישנם כמה ניסיונות להסביר חשש זה, השניים הבולטים הם תיאוריית האשליה – לפיה אנשים מאמינים שישות זו אכן קיימת במציאות, ותיאוריית העמדת הפנים, לפיה אנשים מעמידים פנים שהם מאמינים שישות כזו אכן קיימת. אך שתי תיאוריות אלה לא מספיקות. צריכה להיות תיאורית ביניים, משהו שלא מכריח את הצופה להאמין בדרקולה אבל מאפשר לו לחוות רגש אמיתי.
אלטרנטיבה לתיאוריות אלה היא תיאוריית החשיבה. קרול טוען שכשאנחנו מפחדים מדרקולה, אנחנו בעצם מפחדים מהמחשבה על דרקולה אבל לא מתחייבים להאמין שהוא אכן קיים. באמנות-אימה אנחנו מפחדים מתוכן המחשבה, כלומר שיכול להיות סיכוי, ולו הקטן ביותר, שדרקולה – האיום הטמא שחוצה קטגוריות תרבותיות – יכול להיות מציאותי. כדי להדגיש מחשבה זו, ההתרחשות הגיאוגרפית של יצורי הדימיון, היא בדרך כלל לא ידועה ונמצאת מחוץ לגבולות קיימים ממש כמו השיוך הקטגוריאלי שלהם.
הגבול שבין אמונה למחשבה וגבולות מעורפלים באים לידי ביטוי בקולקציה "עורבים כימיים" (ינואר 2008) של ואן הרפן. ההשראה שעומדת בבסיס הקולקציה היא מאגיה שחורה ואלכימיה, הרצון לשלוט בחומרים קיימים, לשנות אותם ולהמיר אותם לפי רצון אישי. להעביר חומר מקטגוריה אחת לאחרת ולהאמין בכוחם של עורבים ובסיפורי מאגיה דמיוניים. ואן הרפן, שמשתמשת בקולקציה זו במוטות מתכת שמקורם במטריות ילדים לקחה חומר גלם פשוט וניסתה להפוך אותו לחלק ממערכת ביגוד יוקרתית, סוג של אלכימיה מודרנית.
את מאמרו מסכם קרול בטענה שמחזור ההתעוררות הקודם של המשיכה לאמנות-האימה הקביל לתקופה שהיום ידועה כפוסטמודרניזם, ודוגלת בהתפרקות וטשטוש גבולות. במובן זה העלייה בז'אנר האימה בתרבות הפופולארית יכולה להיות הבעה של החרדה הגוברת מפירוק ההגדרות המסורתיות. שכן אמנות-האימה היא צורת יצירה שנשענת על תזוזה של קטגוריות תרבותיות דרך סתירות ועיוותים. ומכאן, לפי התיאוריה של קרול, אפשר לפרש את המחזור הנוכחי של אמנות-אימה כגרסה ויזואלית של ההיגיון הפוסטמודרני שהביא איתו יצירות קונספטואליות, שידועות בחוסר היציבות שלהן. בעבודותיה של ואן הרפן אפשר לזהות בבירור את טשטוש הגבולות שבין המכונה לאדם, בין חומרים מסורתיים לחדשניים, בין המקובל לעתידני.
המשיכה אל הפחד
אך, אם אכן ישנה לגיטימציה להרגשת אי הנוחות שאנחנו חווים דרך עבודותיה של ואן הרפן, מה בעצם גורם לנו להימשך לעבודותיה? "זה נראה תענוג מתמיה, זה שהצופים של מחזה כתוב היטב מקבלים מצער, טרור, חרדה ורגשות אחרים, שהם בפני עצמם לא נעימים ומטרידים," טען הפילוסוף דיוויד יום (David Hume) כשהתייחס למחזות הטרגדיה ופתח את הדיון המוכר לנו היום כ"פרדוקס הטרגדיה/אימה". הבחינה של פרדוקס זה התפתחה במיוחד בשנים האחרונות בעקבות ז'אנר סרטי האימה הפופולארי והיא רלוונטית גם לבחינת ההצלחה של ואן הרפן.
לפי חוקר הפילוסופיה של האסתטיקה בריז גאוט (Berys Gaut), במאמרו "The Paradox of Horror", שלוש נקודות המוצא של הדיון על פרדוקס האימה בקולנוע הן שישנם אנשים שנהנים מיצירות אימה, יצירות אלה מעוררות פחד אצל הצופים בהן ופחד הוא רגש לא נעים. במהלך המאמר מציג גאוט פרשנויות שונות שעלו במהלך התפתחות התיאוריה ואחת מהן היא שאנחנו לא נהנים מהרגשות השליליים, אלא מפן אחר של הסיטואציה, כמו הסקרנות שמתעוררת בנו ממה שעומד לקרות. אמנם הוא הפריח תיאוריה זו בכל הנוגע לקולנוע בטענה שז'אנר האימה מבוסס על תבניות נרטיביות קבועות ולכן הסוף ידוע מראש, אבל הוא רלוונטי לעבודותיה של ואן הרפן. עבודותיה, המתבססות על טכנולוגיות חדשניות, מפגינות שלל צורות וטכניקות שנחשבות לפורצות דרך. סקרנות יכולה להיות אחד מהגורמים הבולטים הדוחפים אותנו להתגבר על חוסר הנוחות ולהתקרב לפריטי הלבוש כדי לבחון אותם מכל הכיוונים. הצופים הסקרנים מתבוננים בחיבורים, מנסים לפענח את הגזרה, סוקרים את הצבעים ומדמיינים אותה בתנועה.
בהמשך המאמר טוען גאוט, שההסבר הפשוט ביותר לפרדוקס זה הוא שישנם אנשים שנהנים מהרגשת הפחד והאימה. אבל להכיר בזה מבסס את הבעיה הפרדוקסלית שאנחנו נהנים ממשהו לא נעים. פתרון ייתכן לבעיה זו היא הטענה שכשמדובר במשהו יציר הדמיון שלא מהווה איום ממשי ולכן קל לשלוט ברגש המתעורר באופן אינסטינקטיבי. שהרי לצופה ברור שהוא עומד מול אובייקט דומם, ולכן הוא יכול לשלוט ברגש הפחד ולנתב אותו להנאה שהוא מקבל מהסיטואציה.
פתרון נוסף שגאוט מציג לבעיה הוא הפרדה בין רגש לתחושה. רגשות לא מוגדרים על ידי תחושות ולכן רגשות שונים יכולים להתבטא במגוון רב של תחושות המשתנות מאדם לאדם. אם נקבל את הרגשות כתופעה קוגניטיבית (אינטלקטואלית בניגוד לפיסית) נוכל להוסיף לרגש את ממד ההערכה – כשנכיר ברגש הפחד נוכל להעריך האם אלמנט זה מהווה סיכון או לא. פן נוסף בהפרדה זו היא היכולת שלנו להכיר ברגשות שליליים כשליליים לא בגלל שאנחנו מרגישים רע (באופן פיזי) אלא בגלל ההתניה התרבותית עליה גדלנו – אפשר להסביר רגש שלילי כתגובה להערכת האובייקט שנתפס תרבותית כשלילי (נחשים, עצמות, שלדים, מאגיה שחורה) ולא בהכרח לתחושה לא נעימה שמתעוררת מהאובייקט עצמו.
לפי תיאוריה זו, אפשר לומר שאנשים יכולים ליהנות מרגשות שליליים וזאת למרות שיש קשר קונספטואלי בין רגש זה לבין חוסר נוחות. היכולת להפריד בין אלמנטים המקובעים באופן תרבותי כמאיימים או טמאים, לבין החוויה האסתטית היא תהליך קוגניטיבי שעובר על הצופה אל מול הדגמים של ואן הרפן. גם אם נדמה לרגע ששמלת העצמות תקום לתחייה ותתחיל ללכת תוך שקשוק אגן, או ששמלת הנחשים תתחיל להתפתל ולהתפרק לערימת נחשים שחורים זוחלים, ההערכה האינטלקטואלית שעוברת בראש היא כי סיטואציה כזו היא לא אפשרית והסיבה שאנחנו מפחדים ממנה היא התניה תרבותית בלבד ומכאן, שניתן ליהנות מרגש הפחד מבלי להיכנס ללולאת פרדוקס האימה.
דרושה שמלה לאירוע סוף העולם
ואן הרפן היא כוכב עולה בשמי עולם העיצוב והמשיכה של הצופה אל פריטי הלבוש שלה היא אבסולוטית, כזו שלא נותנת לרגש הפחד לעצור אותה. היצירה הדוממת של ואן הרפן מצליחה לבנות אצל הצופה פחד הנובע מיצירה אסתטית. פחד זה הוא לא הפחד המקורי, אלא הדמיה אמנותית מסוגננת של מה שגולמי, לא ברור ולא נשלט בחיים, שבעקבותיו תגיע התוצאה בדמות תהליך חוויתי שאי אפשר לחזות מראש. הביולוגיה היא ההשראה, היא מציעה פתרונות אלגנטיים ויעילים לעולם המשתנה. כשהיא מזווגת עם טכנולוגיות דיגיטליות כמו הדפסה תלת ממדית, צורות ותהליכים טבעיים מציעים חזון אורבאני חדש ורדיקלי של אובייקטים שלא רק מעוצבים לפי הסביבה אלא גם מגיבים אליה.
ואן הרפן מצליחה ליצור דרך בגדיה התפרצות של רעיונות, מחשבות ושאיפות שלעיתים נדמה שהם על גבול הבלתי אפשרי. עם השילובים שנדמים כסותרים בין מלאכות יד לטכנולוגיה, ובין אמיתי למלאכותי, היא מצליחה לערער את הקרקע שעליה מושתת עולם האופנה. הבגדים שלה מציגים שילובים שבעבר נראו מופרכים: בדים המורכבים מסיבי משי בשילוב סיבי פלסטיק, אבני אופל מלאכותיות בוהקות דרך רקמה בטכניקה מסורתית, הדפסה תלת ממדית גמישה המגיבה לתנאי הסביבה, שלדי מטריות תפורים לתוך בדים ועוד. באתר האופנה Style.com כותבת ג'ו-אן פורניס (Jo-Ann Furniss) על עבודתה של ואן הרפן "שהרושם הכללי שעולה מהבגדים שלה הוא של בגדים לאירוע, והאירוע הוא ככל הנראה סוף העולם."
התערוכה קוטור חדש, איריס ואן הרפן הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 21.11.2014 – 06.03.2015
