האות, יצירת אמנות קטנת ממדים, בעלת משמעות רחבה, היא סימן מובן מאליו עבורנו. היטיב לתאר זאת הנרי פרידלנדר כשכתב כי "סימן היכר מובהק לאופי תרבות ימינו הוא גישתנו ודרך שימושינו היום יומי בחפצים, אשר את מהותם איננו יודעים, כגון חשמל, רדיו, דיזל או אותיות; ובאלה האחרונות נעסוק כאן בפרוטרוט. כולנו יודעים לקרוא אותן ואף לכתוב בצורה זו או אחרת; אולם מי מאתנו מכיר את חוקיותן הפנימית?"[1]
לצורת עיצוב הפונט ישנה חשיבות מיוחדת בשפה העברית. האות העברית מטבעה אינה נוחה לקריאה, מעטים הם ההבדלים בין האותיות ופעמים רבות הקורא מזהה את האות לאחר שקרא את המילה כולה. אחת הסיבות העיקריות לכך, נובעת מצורתו המרובעת של הפונט. רק האות ל' חורגת מן השורה כלפי מעלה ואותיות ק', ך', ן', ף', ץ' חורגות כלפי מטה. הקורא רואה לפניו גוש של ריבועים, שקשה להבחין ביניהם. הקושי נובע גם בשל העובדה שכשני שלישים מן האותיות העבריות דומות לאותיות אחיות ה-ח, ב-כ, ד-ר, ג-נ, ו-ז, ס-ם ועוד.[2] מחקר שבוצע באוניברסיטת חיפה שעסק במידת קריאות האותיות העבריות ואנגליות, מצא כי האנגליות קלות יותר לזיהוי, משום שקשת הצורות בהן מגוונת יותר.[3] הצלחת טיפוס אות עברית, אם כך, מותנת רבות ביכולת המעצב ליצור את ההבחנה בין אותיות.
 |  | |
רפאל פרנק | ר.פרנק, "אותיות דפוס וגופנים", תורגם על ידי פרופ' משה ירדן, מובא באתר של סיון טולדו
|
אותיות טקסט במידות גדולות – מרים, דוד, פרנק ריהל (מלמעלה למטה) | צ. נרקיס, "עיקרי טיפוגרפיה וטיפוגרפיה עברית" ספר הדפוס, ארהרדט ד' שטיבנר (עורך), ת"א, 1992, ע"מ 59 |
ספק אם מישהו מכיר את רפאל פרנק, אך דוגמא לטיפוס אות שצלח מכשול זה ויצר בידול בין האותיות, שאפשר קריאה נוחה ורציפה הוא הפרנק ריהל, אותו עיצב.[4] טיפוס האות עוצב ע"י החזן והסופר רפאל פרנק בשיתוף החקק ריהל. האותיות נוצקו בבית היציקה של ריהל ומציגות השפעות עיצוביות לועזיות.[5] מלאכת עיצוב האות בראשית המאה ה-20 בגרמניה, נעשתה באופן נקי, חסר עיוותים, מאוזן, ברוח עדינה של האר נובו, עם סימני היכר מובחנים אשר מוקמו בקפידה בראש כל אות.[6] מאפייניה הפכו אותה לטיפוס האות הנפוץ בדפוס מאז הוצאתה לאור ועד ימינו. דורות של דוברי עברית הם קוראי פרנק ריהל מלידה, בספרות, בעיתונות ובחיי היומיום ובמהלך למעלה ממאה שנה בהן האות קיימת, היא נקלטה כפונט האולטימטיבי שחצה ללא פגע את כל המהפכות הטכנולוגיות ועודנה משמשת ברירת המחדל של הדפוס העברי.[7] כיום השימוש התדיר בפרנק ריהל נובע, כך טוענים בתסכול מעצבים גרפיים, משמרנות יתר ומהיצמדות להרגלי הקריאה הקיימים.[8]
הפרנק ריהל מציג לנו דוגמא מובהקת ליכולת ההבחנה של קהל הקוראים בפונט אותו הוא קורא. במהלך השנים נעשה רק ניסיון נועז אחד לשבור את המונופול של פרנק ריהל כאות הקריאה בעיתון. בשנת 1987 ביקשו עורך "מעריב" עידו דיסנצ'יק והמעצב שמעון זנדהאוס לחולל מהפכה עיצובית בעיתון. העיצוב החדש כלל מרכיב דרמטי: אות קריאה חדשה "כסלו" שעיצב מי שנחשב לאחד מגדולי הטיפוגרפים ומעצבי האותיות של המאה ה-20, צבי נרקיס.[9] אלו חששו לגעת בכותרות ושינו רק את אותיות הטקסט. התגובה למהלך הייתה חריפה ותפוצת העיתונים שהייתה בירידה בין כה וכה, ירדה באופן תלול. הקוראים השמרנים דחו בהמוניהם והצביעו ברגליהם למול העיצוב החדש. כעבור שנתיים וחצי, נאלץ דיסנצ'יק להחזיר את הטקסט של "מעריב" לפרנק ריהל, אך הנזק היה בלתי הפיך. יש הטוענים שמהלך זה סלל את הדרך להשתלטות מקסוול ואחר כך נמרודי, על העיתון.[10] ייתכן שעבור הקורא המצוי, סיפור זה נשמע מעט מופרך והוא יחפש לתלות את כישלונו של העיתון בענפים אחרים. אך מופרך ככל שזה נשמע, מעצבי אותיות ממשיכים לחדש את האות הזו גם כיום בעבור עיתוני ישראל ובעבור יתר הטקסטים העבריים הכתובים. יתרה מזאת, נראה כי מן האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני מעצב אותיות עבריות כיום, הוא עיצוב טיפוס אות הטקסט הפונקציונאלית האולטימטיבית. זה שיצליח להחליף את הפרנק-ריהל.
[1] ה. פרידלנדר, "קווי יסוד ההתפתחות של הכתב העברי והכתב הלטיני", הד דפוס, 1955, תל אביב.
[2] ז. גלילי, "גופנים, שורות, גרפיקה וקריאה", אתר היגיון בשיגעון – הטור המכוון של זאב גלילי, 16.6.2009
[3] ש. לב-ארי, "לא נמוכה מדי, לא גבוהה מדי, ועם פרופורציות נכונות", הארץ, 8.10.2000
[4] א. תמרי, "נקודת ציון בהתפתחות האות העברית", אות עברית חדשה, אתי תמרי (אוצר), ירושלים, 1985, ע"מ 9.
[5] צ. נרקיס, "ציוני דרך בטיפוגרפיה העברית", ספר הדפוס, ארהרדט ד' שטיבנר (עורך), ת"א, 1992, ע"מ 82
[6] א. תמרי, "נקודת ציון בהתפתחות האות העברית", אות עברית חדשה, אתי תמרי (אוצר), ירושלים, 1985, ע"מ 9.
[7] ח. מרמרי, "הגמיש, הפטיש ובת הים הקטנה", אתר העין השביעית, 1.1.2007.
[8] ש. לב-ארי, "לא נמוכה מדי, לא גבוהה מדי, ועם פרופורציות נכונות", הארץ, 8.10.2000
[9] ח. מרמרי, "הגמיש, הפטיש ובת הים הקטנה", אתר העין השביעית, 1.1.2007.
[10] ז. גלילי, "גופנים, שורות, גרפיקה וקריאה", אתר היגיון בשיגעון – הטור המכוון של זאב גלילי, 16.6.2009
המאמר נכתב כנגזרת מעבודת גמר בחוג לאוצרות ומוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית מאירה יגיד יחימוביץ'
