הבד הוא שחקן מרכזי בעבודותיו של המעצב יוז'י ימאמוטו. תשומת לב מיוחדת הוא מקדיש לייצור הבדים – לאריגה, לשטיפה ולעיבוד. סקירת טכניקות הצביעה והעיבוד השונות מגלה מעצב המפסל את הבד כמו היה חומר.
יוז'י ימאמוטו הוא דמות בעלת רבדים רבים – מצד אחד, אדם שנולד לתוך המציאות הקשה של טוקיו ההרוסה לאחר מלחה"ע ה-2, התייתם במהלכה ומעיד שהוא נושא עימו את צלקות הזיכרון הזה לנצח; מצד שני הוא מוכר כמעצב-על אוונגרדי שפרץ בשנות השמונים לסצנת העיצוב האירופית ונשאר שם במשך שלושה עשורים, אבל תמיד מקפיד להזכיר שהוא בנה של תופרת, שגדל בין הבדים והגזרות, מה שאולי הוביל לאהבה הגדולה שיש לו לבדים ולצורך לפסל בבד כחומר גלם בוירטואוזיות רבה.
"הבד הוא הכול… הקשיבו לחומר. מה הוא רוצה לומר? פשוט המתינו. יש סיכוי שהחומר יאמר לכם משהו" (יוז'י ימאמוטו)
חשיבותו של הבד מורגשת בכל פריט שיוצא תחת ידיו של ימאמוטו. כל הבדים של ימאמוטו מיוצרים ביפן על פי הוראות מדויקות שלו, מה שהופך אותם לייחודיים לעיצובים שלו. בשונה ממרבית המעצבים, ימאמוטו נוהג לבחון תחילה את הבדים ובעקבות זאת לעצב את הדגם הבא. הוא מעורב משלב ההחלטה על האיזון המדויק בין חוטי האורך והרוחב באריג (warp and weft) ועל מספר השטיפות שיעבור כדי להשיג את הגוון (hue) האידיאלי לבגד.
התערוכה "יוז'י ימאמוטו במוזיאון העיצוב חולון" המוצגת עד ה-20 באוקטובר, פורשת יריעה רחבה של דגמים מבדים שונים ומקולקציות שונות. בכתבה זו אסקור כמה משיטות הצביעה והעיבוד המיוחדות שבהן נעשה שימוש ביצירותיו ואתאר סדנה בהשראתן המתקיימת במוזיאון.
"אילו יכולתי ליצור קולקציה שתראה את הזמן החולף, הייתי מאוד שמח, כי בגדים ישנים תמיד מעוצבים מחדש. לעצב את הזמן זה החלום שלי." (יוז'י ימאמוטו)
לא פעם אמר ימאמוטו בראיונות שאינו מתפלא שאנשים נמשכים לבגדי וינטאג'. ימאמוטו מוצא השראה רבה בבגדים ישנים ויש לו אוסף נרחב של מעילים ומדי צבא ישנים המיוצרים מבדים חזקים ועמידים, שלא משמשים בדרך כלל בתפירת בגדים רגילים. בסרטו של וים ונדרס "רשימות על ערים ובגדים" (1989) בעת שהוא מעלעל בדפי ספר צילומים של הצלם אוגוסט סאנדר, מקור השראה בפני עצמו, הוא מסביר את קנאתו לבגדים ישנים: "במאה ה-19 אם נולדת במדינה לא עשירה, בחורף היית צריך מעיל עבה. זו המציאות… זה לא קשור לאופנה. המעיל היה יפהפה כי היה לך קר כל כך, אתה לא יכול לחיות בלי המעיל הזה, הוא כמו חבר, כמו משפחה..".
הרצון הזה של ימאמוטו לעצב בגדים שאנשים רואים בהם חלק מזהותם ונשארים בשימוש לתקופה ממושכת, מביא אותו לעצב דגמים חדשים שעקבות הזמן ניכרות בהם.
תהליך אחד שמקנה לבגדים של ימאמוטו מראה "משומש" הוא Fulling – תהליך הכולל סירוק (scouring) ועיבוי (milling) של אריג ולאחר מכן שטיפה וקיבוע, בדומה לתהליך של ליבוד. במקור, בוצע תהליך זה על ידי דריכה של בעל המלאכה ברגליו או בידיו על בד צמר, והעניק לו תכונות של חוזק ואטימות.
מאז ראשית דרכו ימאמוטו מגדיר עצמו כמעצב בינלאומי, עם זאת ניכרים בעבודתו סממנים מהתרבות בה גדל, והוא אף נשאר נאמן לתעשית הטקסטיל היפנית. כל הבדים מיוצרים במיוחד עבורו על פי הזמנה בקיוטו ביפן במפעל משפחתי שבעברו ייצר חלוקי קימונו טקסיים והגזירה נעשית בטוקיו. בעלי מקצוע נוספים לוקחים חלק בתהליך – צבעים, רוקמים ותופרים, פעמים רבות בעבודת נמלים ידנית ומדוקדקת לאחר תפירת הדגמים. כל העשייה הזו מחייה את האומנויות והמלאכות המסורתיות של ענף הטקסטיל היפני המסורתי.
עיטורי ריקמה מורכבים (Embroidery) בעבודה ידנית או חצי ידנית (בעזרת מכונת תפירה) מופיעים במיוחד בעיצובים של בגדי הגברים (קולקציית סתו/חורף 2006-7 ואביב/קיץ 2009 ו-2011). רקמה משמשת ביפן בטכניקות מסורתיות לעיטור בגדי קימונו, ואילו ימאמוטו עושה בהן שימוש עכשווי שמוסיף נדבך לניסיון שלו לערער את תפיסתם של אנשים לגבי הלבוש של גברים ושל נשים.
ימאמוטו משתמש בטכניקות צביעה מסורתיות, כמו יוזן שהיא צביעה אומנותית עם מכחול (Yuzen Dying) והדפסת Discharge Printing (או Extract Printing) – דרך לעצב דפוס לבן על בד כהה על ידי הדפסה של חומר מלבין, למשל כלור, על בדים דקים עשויים 100% ויסקוזה בתהליך דומה לדפוס רשת (שמקורו אמנם בסין, אך יפן אימצה אותו באלף הראשונה לאחר הספירה). שתי השיטות הללו שימשו לצביעת שמלות בהשראת קימונו של ימאמוטו בקולקצית הנשים סתו/חורף 1994-5 ואביב/קיץ 1995 ובקולקציית Y-3). בשני המקרים הצביעה מתבצעת באופן מתקדם שגם מייקר את התהליך – לאחר שהבגד גמור, כך שהמוטיב מעטר את הבגד בלי מגבלה של תפרים.
טכניקת צביעה יפנית מסורתית ומרתקת שאף היא נפוצה בקולקציית הקימונו של יוז'י ימאמוטו היא השיבורי (Shibori , במילעיל). שיבורי היא מונח יפני שמקורו בשורש "shiboru" והיא שימשה לתיאור פעולה הנעשית על בד, כמו סחיטה של מטלית רצפה. זוהי שיטת ייחודית לצביעת בדים. במונח קצר זה גלומות מגוון טכניקות שהתפתחו ליצירת הצביעה ורמת מומחיות וידע הדרושים בכדי לבצע אותן.
השיבורי משאיר זיכרון, חותם קבוע על הבד, בצורת דפוס או טקסטורה, כאשר הבד מתעד את אופן הלחיצה ואת מידת הלחץ שהופעלה עליו.
זו דרך להפוך פיסת בד דו מימדית לבעלת צורה תלת ממדית באמצעות שילובים שונים של סחיטה, קיפול, תיפורים, קשירה או פיתול של הבד הנדון, אטימה של אזורים מסוימים בבד לפני טבילתו בצבע, פעמים רבות באמצעות עצם מבודד כמו פיסת עץ או גרעין ומעטפת.
צביעה זו תועדה לראשונה ביפן בתקופת נארה (710-794 לספירה) ובהמשך הייתה לשם נרדף לשלום ולרוגע. בדי השיבורי שימשו בטקסים בודהיסטים, ולאחר מכן השתכללה ושולבה בטכניקות ציור מסורתיות וברקמות בבגדי אצולה. בתחילת המאה העשרים, שאופיינה בפתיחות רבה יותר של יפן למערב ובמקביל – התקדמות טכנולוגית ותחבורתית, נחשפה לראשונה אירופה לטקסטילים הללו. בארצות הברית השיבורי לא שימש בהקשרים המסורתיים של צביעת הטקסטיל אלא היווה ביטוי יצירתי וחופשי יותר של אומנות הסיב בשנות ה-60 וה-70 והשיטה זכתה לשם "Tie-dye" (קשירה וצביעה).
בסדנאות "בד במתנה" שמקיים אגף החינוך במוזיאון העיצוב חולון במהלך תערוכת יוז'י ימאמוטו מתנסים ילדים והורים ביצירת אריזות בד צבעוניות בהשראה יפנית.
הסדנה מחולקת לשניים:
בחלקה הראשון צובע כל אחד מן המשתתפים את פיסת הבד שלו באמצעות צבעי תה טבעיים.
הצביעה נעשית בטכניקת הקשירה, שבה מתקבלת דוגמא של עיגולים. בדומה ל"צביטות" השיבורי בשמלות הקימונו של ימאמוטו, חלק מהבד מוחזק באצבעות ומהודק בחוזקה, לעיתים אף סביב אבן או מקל, באמצעות חוט כותנה דק. כריכות החוט חייבות להיות צמודות, כדי להבטיח חסימה מלאה של הבד בפני הצבע.
לאחר מכן, טובלים את הבד בגוון אחד או יותר של צבע, ממתינים מעט לצורך קיבועו ואז פורשים את הבד ותולים לייבוש.
בחלקה השני של הסדנה יוצרים המשתתפים מן הבד שצבעו אריזות פורושקי (Furoshiki) מסורתיות, ובתרגום-"בד עטיפה ונשיאה" הנמצא בשימוש ביפן מאז ימי קדם. בשנים האחרונות, לאחר שנדחקו הצידה על ידי שקיות הפלסטיק, זוכות הפורושיקי לתחייה מחודשת הודות לעובדה שהן עשויות בד וניתן לעשות בהם שימוש חוזר.
התערוכה יוז'י ימאמוטו במוזיאון העיצוב חולון הוצגה בתאריכים: 05.07.2012 – 20.10.2012
