בעידן של הצפה בטכנולוגיות חדשניות לחיים נוחים יותר, נעים להיזכר, שעד לא מזמן היה אובייקט חביב וחיוני שקראו לו "דחליל", ושהורינו נהגו לשמוע מדי ערב תקליטים במכשיר הפטיפון. עוד יותר נחמד, לשוב ולהשתמש בדרך חדשה בחפצים אלו ולהאט במעט את מרוץ הטכנולוגיה, שלעיתים רומס את הערכים הנוספים שהיו בחפצים שאבד עליהם הקלח.
הם מזכירים לנו את בית סבתא, ימים של חופשת קיץ בבית הספר היסודי ומעלים בנו נוסטלגיה וריח של "וינטאג'". זילותה של המילה בשנים האחרונות מעלה אי אלו ספקות לגבי משמעותה ואיפה מעצבי המוצר בתוך כל האופנה הזו. האם כל חפץ מן העבר הוא בבחינת "וינטאג'"? ומה קורה לו אם מחדשים אותו? מעצבים אותו מחדש?
אין בידי תשובות לשאלות אלה. התחביב להתבשם בניחוחות של חפצים ישנים סביבנו הוא טוב ויפה אם כי לא תמיד אנחנו באמת עושים בהם שימוש שכן הם לא בהכרח מתאימים לאורח החיים שלנו כיום. אז במקום להשאירם בבחינת אוסף להתהדר בו, ולחוש בהם רק כשאנו מנקים אבק לפני החגים, החליטו כמה בוגרים מהמחלקות השונות לעיצוב תעשייתי להחזיר כמה חפצים מוכרים אל התודעה שלנו. הם עשו זאת ברגישות רבה תוך כדי התאמתם, טכנולוגית ומורפולוגית, למציאות העכשווית. כך שניתן יהיה גם להשתמש בהם.
בעידן של הצפה בטכנולוגיה (נושא נוסף שהיה בולט במיוחד בתערוכות הבוגרים השנה) נעים היה להיזכר, שעד לא מזמן היה אובייקט חביב וחיוני שקראו לו "דחליל", ושהורינו נהגו לשמוע מדי ערב תקליטים במכשיר הפטיפון. עוד יותר נחמד, לשוב ולהשתמש בחפצים אלו ולהאט במעט את מרוץ הטכנולוגיה, שלעיתים רומס את הערכים הנוספים שהיו באותם החפצים שאבד עליהם הכלח. נדמה שכדאי להשאיר מקום לפעולה ידנית פשוטה, לחומר חם ולויזואליזציה של החפץ בסביבתנו.
פרויקט הדחלילים של דנה סתרי בוחן את הדחליל כאייקון תוך העמקה בהקשרים תרבותיים והיסטוריים ובמשמעתו של הדחליל בחברה כיום. באמצעות הפשטה וזיכוך צורני נוצרה סדרת דחלילים הזזים ברוח ומרתיעים ציפורים באמצעות סנוור. הדחליל, שמוכר יותר כחפץ מאולתר הפך למוצר של ממש תוך שהוא לא רק מחייה את האייקון אלא גם מסורות טכנולוגיות כמו לחצנות וחריטה שכמעט נעלמו אף הן מהעולם.
יקיר בוארון סובר כי השימוש בפטיפון מלווה במחוות טקסיות ייחודיות: החל מהוצאת התקליט מהעטיפה, דרך ניגובו מאבק ועד הנחת זרוע המחט עליו. בעוד שמערכות שמע מודרניות מסתירות מעיני המשתמש את המתרחש בתוכן, הפטיפון חושף את דרך פעולתו. הפטיפון העדכני שעיצב יקיר תוך תשומת לב מאוד גבוהה לפרטים הקטנים שם דגש תנועה ליניארית: החיבור בין זרוע המחט הישרה לתקליט המסתובב יוצר את הקשר בין המוזיקה לתנועה.
סוס מסיפור אחר, של עופרי דרור, הוא פרוייקט שעוסק במחקר צורני של סוס הנדנדה האייקוני, במהלכו נעשתה בחינה של גבולות הפרוייקט ע"י פירוקו למרכיביו השונים ובנייתו מחדש תוך התייחסות שונה לצורה ושימוש.
הפרויקט של דנה רגב, מעט שונה מאלו שכן במהלכו היא עיצבה חפצים חדשים לפעולות שנעשו בעבר. לזכרונות. היא מבקשת מאיתנו לנסות ולהיזכר בתקופת הילדות אז חיפשנו תירוץ לצאת לטבע ולשהות בו כמה שיותר. התבוננו בו, ליקטנו ממנו ונהנינו מפירותיו. פעולות בסיסיות שכבר כמעט ואינן נעשות על ידי ילדים כיום.
הסדרה כוללת ארבעה כלים פונקציונליים החבויים בתוך תכשיטים ומספרים את סיפורם של חוויות ילדותה של דנה בארבע עונות השנה: קיץ – כלי לקטיף סברס; סתיו – כלי לפיצוח אגוזי מקדמיה; חורף – כלי הזדהות; אביב – כלי לקטיף פרחים. לרוב, כלים שאיננו מכירים גורמים לנו לתהות לגבי שימושם, למי היו מיועדים? באיזו תקופה, ומדוע? כדי לענות על השאלות הללו צריך להפוך, לפרק, לנסות, לסובב ולכופף אותם כדי להבין את שימושם המלא.
גם פרויקט זה בדומה לאחרים שצויינו, עוסק בעבר אך לא בהחזרת חפצים מפעם אלא ביצירת חפצים חדשים כהומא'ז לזכרונות אישיים-קולקטיביים. פרויקטים מיוחדים מהסוג הזה, מעוררים תחושה נעימה של משהו מוכר-חדש ומן חיוך רחב שמאחוריו הד מן העבר.
