בימים אלה נפתח בפריז מועדון חברים בשם "סילנסיו". המעצבים הם הבמאי הנודע דיוויד לינץ' ורפאל נבות, מעצב ישראלי צעיר שהפרויקטים שהוא עוסק בהם מתגלגלים לידיו בדרכים מפתיעות.
היא לא לגמרי נוחה לו החשיפה לרפאל נבות. הוא עושה את חלקו כמובן, מספר על תהליך העשייה, מנדב עוד כמה פיסות מידע על מה שקדם לו, מנסה לסייע לעומדים מולו לתייג ולמקם אותו בשדה הרחב של הגדרות מדויקות לכאורה.
בעולם שבו מעצבים צעירים מצהירים לא פעם הצהרות בוטות וחד משמעיות כדי להיטיב ולהיצרב בתודעה, ממלאים את הרשת במידע על עצמם ומוודאים שהוא הגיע ליעדו ונקרא, רפאל נבות נראה כמו מי שמתהלך ומטשטש את עקבות נעליו.
שיטוט ברשת העלה עד לאחרונה מעט מאוד ראיונות אישיים (רובם לעיתונות הישראלית למרות שאינו מתגורר כאן רוב הזמן) ואתר לא מתוחזק. כל זאת למרות שהפרויקט הראשון שלו באקדמיה לעיצוב באיינדהובן עורר כל כך הרבה עניין שגרם למוריו להקפיץ אותו כיתה ופרויקט הגמר שלו "אגרטל/לא אגרטל" כיכב על השער של מגזין FRAME ועורר מחלוקת האם בכלל אפשר להגדיר אותו כעיצוב.
עם סיום לימודיו הוא החל בהתמחות בסטודיו לעיצוב של חברת פיליפס, במחלקה לחקר ההתנהגות האנושית ומאוחר יותר חבר לסטודיו של לי אדלקורט בפריז, שם שימש כעוזר לקטרינה ואן -איטוולדה, הארט דירקטורית של המגזין View on Color, שאותו ערכה אדלקורט.
הוא אינו רואה עצמו כמעצב בסמנטיקה המקובלת והרווחת של המילה ובוודאי לא מתייחס לעצמו כמעצב תעשייתי. הלימודים באקדמיה לעיצוב באינדהובן שבהם "לא לימדו אותנו איך לעצב או מה לעצב, אלא מאיפה לעצב", לדבריו, הם אלה שאפשרו לו לפתח את היכולת הזו לנוע בין תחומי עיצוב שונים: עיצוב פנים של חללים מסחריים (חנויות טולמנ'ס במוזיאון העיצוב ובמגדלי יו), אדריכלות (בניין ברחוב הירקון המשקיף על גן לונדון) גופי תאורה, תכשיטים ורהיטים.
"שם, (באקדמיה) כנראה, דבקה בי הגישה שמחקר ולימוד הם המפתח לכול, וכך אני גם תופס את העיצוב כמהות המבוססת עליהם ועל שאיפה להבין את האיזון בין צורה ופונקציה, על רבדיה השונים, אשר בהחלט יכולים להיות גם היבטים רגשיים. הבנת האיזון הזה היא לטעמי הכרחית לתהליך אשר סופו אמור 'לתפור' את שני המרכיבים לכדי ישות אחת, בין אם זה חלל, ובין אם זה אובייקט", הוא אומר למיה אור בראיון לבית ונוי (לחצו כאן לקריאת הכתבה המלאה). ומוסיף: "על המעצב מוטלת אחריות. העיצוב צריך להיות אחראי ומנומק, והיושרה היא הדבר חשוב ביותר. בכל עבודה אני בודק את עצמי שוב ושוב, ומשתף את הלקוח בתהליך על מנת לייצר דיאלוג שיבטיח את קיום הערכים האלה."
בארץ מקפיד נבות לבקר ולעבוד לעיתים קרובות. כאן פגשנו אותו כשהציג את האובייקט "המיספרה סגלגלה" בתערוכה "פוסט פוסיל" באפריל והרצה במסגרת שבוע העיצוב הישראלי בחודש מאי.
"גיליתי שעץ שנגדע בירח מלא הוא מלא מים ונסדק באופן הרבה יותר מעניין", הוא סיפר אז על תהליך העבודה על ה"המיספרה", "חיפשתי עץ טבעי, לקחתי את העיקרון של "מרקטרי", אמנות שהחלה במאה ה-16 והפכתי אותה לתלת מימדית ורנדומלית." את העץ שחיפש מצא בפולין ובעבודת טלאים מאוד ארוכה יצר מעין סירה מעין מעמד, אובייקט שצורתו מטילה בספק את השימוש.
"אישה אחת שביקרה בתערוכה "פוסט פוסיל" אמרה לי: אני מאוד אוהבת את האובייקט הזה, יפריע לך אם אשתמש בו כמעמד לעציצים? אני כמובן מברך על זה. בניגוד לאמרה הידוע של form follows function כאן הפונקציה הולכת אחרי הצורה. מבחינתי כל אדם יכול להפוך את האובייקט הזה למה שירצה", הוא אמר. לתערוכה יצר נבות כמה פרוטוטייפים, לא היה ברור לו אז אם האובייקט הזה יגיע לכלל ייצור. כמה שבועות אחר כך ביקר בתערוכה ג'וליו קפליני ושלא במפתיע בחר באובייקט הזה לייצור בחברה שלו. (לחצו כאן לשמוע את רפאל נבות מדבר על האובייקט)
בתערוכה "Talking Textiles" שאצרה לי אדלקורט במילנו הציג נבות את אחד הרהיטים שעיצב יחד עם הבמאי דיוויד לינץ למועדון Silencio בפריז. בשטח של כ-700 מ"ר הוקם שם מועדון חברים הכולל אולם קולנוע קטן (24 מושבים), חלל הופעות, ספרייה, מסעדה ולאונג'ים פרטיים.
המועדון שמתהדר בכך שהוא הוקם על חורבות בית הדפוס שהדפיס את חיבורו המפורסם של אמיל זולא – "אני מאשים" וששמו הוא מעין מחווה לשם המועדון בסרט מלהולנד דרייב (לינץ', 2001) אמור להחזיר לעיר פריז את ההילה שהיתה לה בשנות העשרים של המאה הקודמת. יחד עם לינץ' עיצב נבות בין השאר רהיטים בשם "ציפורים שחורות" – סדרה של שולחנות וכורסאות אסימטריים מעור שחור.
"כל הרהיטים מבוססים על השפה הצורנית של לינץ'", הוא אומר בראיון ליובל סער בראיון למוסף גלריה, "שכמו השפה הקולנועית יוצרים מין מחשבה אזוטרית… הכיסא לא לגמרי כיסא לשולחן אין תמיד ארבע רגליים. וזה המועדון: הוא לא לגמרי מאוזן".
המועדון שנפתח בימים אלה בפריז מוגדר כמועדון חברים לאנשים יצירתיים, רובנו מן הסתם לא נזכה לבקר בו, אבל אם נכתוב היום את שמו של רפאל נבות במנועי החיפוש יעלו מן הסתם עשרות אזכורים.
כל הצילומים ממועדון החברים "סילנסיו" צולמו על ידי: All photos of club Silencio are by: Alexandre Guirkinger
התערוכה פוסט פוסיל הוצגה במוזיאון העיצוב בתאריכים: 27.01.2011 – 30.04.2011
