"רון גלעד. תלמיד של חנן דה לנגה. בוגר בצלאל. עשה את הסטודיו של דגנית שוקן. לשים לב." את הפתק הזה, שנכתב בשנת 1998, מצאתי בין ערימות ניירת, קטלוגים ותמונות, תוך כדי סידור ארכיון התערוכות של גלריה פריסקופ שקיבלתי לידי בגין עבודת מחקר שאני עושה. ככה, במילים ספורות, תמצתה שרי פארן, בעלת גלריה פריסקופ לעיצוב עכשווי, את תחושת הבטן שליוותה אותה אחרי פגישה עם עבודתו של גלעד.
בספטמבר 1999, שנה לאחר שהוא סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל הציגה פארן בגלריה שלה את תערוכת היחיד הראשונה של גלעד – "ניאו פוסט" – תערוכה מושגית שעסקה בדיון פילוסופי על עיצוב, על אובייקטים שימושיים ועל חווית הקיום במציאות עמוסת חפצים שימושיים. כבר בתערוכה זו, המסמנת את תחילת דרכו, גלעד בנה שפה חזותית המבוססת על תפיסה מינימאליסטית, תעתועים ואשליות ויזואליות, הכלאות בין חפצים וסימון רעיוני של אובייקטים. האנלוגיה לעולמה של עליסה בארץ הפלאות שנולדה בתערוכה זו – עולם תיאטרלי של תופעות המנותקות מהמציאות היומיומית ומתיחת המוכר למקומות לא צפויים – ממשיכה ומלווה את עבודותיו לאורך כל השנים.
בטקסט שכתב עזרי טרזי על "ניאו פוסט" והתפרסם במגזין סטודיו בשנת 2000 הוא מגדיר את עבודתו של גלעד כ"רדוקציה פנומנולוגית" ומסביר: "בחקירה הפנומנולוגית שלו הוא מתחיל בהכלאת הגדרות של אובייקטים לדוגמא שולחן-מנורה או שטיח-כורסא, ואז משמיט באופן של רדוקציה אכזרית כל פרט רכיב, תכונה או סימן, שאינם נחוצים לשימוש התפקודי והסימבולי של האובייקט החדש שנוצר מן ההכלאה. במקביל הוא מכוון את הווסתים של קנה המידה או הפרופורציה אל הקצוות כדי לבחון את גבולות המותר התודעתי…"
ב-14 השנים שחלפו מאז תערוכת היחיד הראשונה של גלעד בפריסקופ, הוא הספיק לעזוב את הארץ לניו יורק; לפתוח סטודיו מצליח; לעבוד עבור חברות מובילות דוגמת Moooi ,Molteni & C ו- Flos; להציג בתערוכות בגלריות מוערכות ובמוזיאונים; לזכות בפרסים ולהיות מוכתר כ"מעצב השנה" של מגאזיני העיצוב Elle Décor ו-Wallpaper. בתערוכת היחיד החדשה שלו – "הלוגי, האירוני והאבסורד" – שנפתחה במוזיאון תל אביב בשבוע שעבר הוא מציג אינטרפרטציות מרתקות לאובייקטים מוכרים, וניתן לראות כיצד השפה החזותית שאפיינה את עבודתו כבר בתערוכה הראשונה הפכה טביעת אצבע מזהה ליצירתו.
בטקסט התערוכה כותבת אוצרת התערוכה, מאירה יגיד יחימוביץ: "גוף העבודות של גלעד… תובע מהצופה להציב את הספקנות כערך ולבחון מחדש פעם אחר פעם את תקפותם של דברים הנראים מובנים מאליהם".
בכניסה לחלל, על גבי פודיום , ניצבים כסא טונט עליו יושבת השומרת לצד דגם מוקטן של אותו כסא. בקצה אחר של החלל ניצב כסא השומרת מתחת הילה פלורסנטית. השומרים, שמבינים שהפוזיציה שנקט גלעד הופכת אותם יצירה בתוך התערוכה המתעתעת בין קיים ללא קיים ובין אמנות לממשי, נאלצים להסתגל להפיכתם ל"אובייקטים אמנותיים".
גלעד מתעתע בצופיו. דוחק בהם לבחון את העבודות שוב ושוב ומותיר אותם עם שאלות על הנוכחות הפיזית של האובייקטים, על כוונות השימוש ועל האופן בו הוא יוצר "קסמים": כסאות "טונט" מזעריים הופכים רגליים לספה; פתיחת מסגרת תמונה מנכיחה "פתיחת תריס" של צילום המודפס וממוסגר בתוכה; עיוות צורני של דלתות כניסה מסרס את אופן השימוש המוכר; חורי מנעול גדולים ניצבים למול דלתות מזעריות; חוטים שקופים, נראים לא נראים, מטילים צללים עדינים על הקירות והופכים את הלא נראה לקיים.
ציור קנווס של מקרן על עדשתו מצוירת בקווי קונטור צורה תלת מימדית ניצב למול הקרנה של אותה צורה שמופיעה ונעלמת על הקיר – מניע את הצופה לנסות ולפצח את הקסם/מקור ההקרנה; מסגרת עם זכוכית שבורה נשענת אל הקיר מתחת חור מסמר ריק שנותר בקיר – מעוררת את המתבונן למחשבה אם התמונה נפלה או שזו הצבה מתוכננת.
התערוכה של גלעד אסתטית ומדוייקת. מינימליסטית ומעוררת למחשבה. עושה שימוש בשפה ובאובייקטים מתוך שדה העיצוב אך מתעתעת ומותחת את הגבולות. גלעד שכבר בתחילת דרכו הותיר את סוגיות השימוש מאחור ופירק את האובייקטים להכלאות רעיוניות מינימאליסטיות (בתערוכה בגלריה פריסקופ) ממשיך ומעמיק את עבודתו לתוך סוגיות פילוסופיות בהן הוא מתכתב עם המוכר אך מעורר להתבונן עליו מנקודות מבט חדשות. למול האפשרויות לסיורים וירטואליים ומפגש עם יצירות המתקיים לא אחת על גבי המחשב תערוכתו של גלעד מחייבת נוכחות פיזית בחלל ועדיף לא ביום עמוס קהל.
יש מי שיאמרו שתערוכתו של גלעד היא תערוכה ל"יודעי דבר", ואכן "מביני השפה" ייהנו מההתפלפלויות האינטליגנטיות שהוא מציג, אך האסתטיקה המוקפדת, האובייקטים המושלמים והנגיעה במושג הבית והחפצים בתוכו, הופכים את התערוכה "הלוגי, האירוני והאבסורד" לתערוכה פיוטית, שובת לב ומהנה גם עבור "הקהל הרחב".
רון גלעד: "הלוגי, האירוני והאבסורד" | אוצרת : מאירה יגיד חיימוביץ
מוזיאון תל אביב לאמנות, מ- 9.7.2013 עד 28.12.13
צילומים: מירב רהט
