מה קורה כשחומר הוא חלק מתהליך העיצוב עצמו? המעבדה לעיצוב מארחת את האדריכלית איילת כרמון משנקר ופרופ' מטה רמסגד תומסון לפרויקט שבמסגרתו נוצרים משטחי טקסטיל חכמים. תהליך ייצור הסריגים גלוי למבקרים על ידי שימוש במכונת סריגה תעשייתית ממוחשבת בחלל המעבדה עצמו.
אחד ההיבטים המעניינים שקורים במהלך עבודה בחלל המעבדה הוא השיח שנוצר בין הצוות של הפרויקט לבין המבקרים במוזיאון. אנחנו עובדים במעבדה ואנשים נכנסים לחלל שהוא ספק "סטודיו" ספק חלל תצוגה, הבקשה הרווחת מהם היא "אנא ספרו לנו מה אתם עושים פה".
אז, ראשית, עצם חשיפת תהליך העבודה העיצובי למבקרים במוזיאון כבר לכשעצמו איננו סטנדרטי, ותגובת האנשים היא סקרנות מיידית. הצורך להנגיש את הרעיונות לקהל הרחב מצריך חשיבה וניסוח תמידי של הרעיונות, והתגובות שאנחנו מקבלים בחזרה מאתגרות ומקדמות.
אחד הנושאים הנפוצים שאנחנו נשאלים לגביו הוא עניין האינטראקציה. כאמור, אנחנו מפתחים משטח טקסטיל לאתר ספציפי (חלון המעבדה) שהדוגמא שלו נוצרת על ידי איסוף מידע משדה של חיישנים המשולבים באופן אינטגראלי בבד. כשקיבלנו את המעבדה החלטנו החלטה מודעת ואסטרטגית להתמקד בנושא של שימוש במידע המתקבל מהחיישנים ליצירת חומר, ולא בכדי לייצר תגובה אלקטרונית מיידית בבד. יחד עם זאת יצרנו חיווי וויזואלי באמצעות אנימציה (דיאגרמה דינאמית) במסך המחשב, שנעה בתגובה לקליטת המידע מהחיישנים. האנימציה משמשת אמצעי המחשה, כאשר במקביל משמש המידע לקביעת הדוגמה על ידי בניית קוד הסריגה עבור המכונה התעשייתית בה אנחנו משתמשים. לאחר צפייה בתגובת המסך רבים מהמבקרים שואלים האם הבד עצמו יכול להגיב באופן מיידי ופיזי לקרבה אנושית או לשינויים בסביבה. "האם הבד יכול להיווצר מול עינינו בזמן אמת?"
אין ספק שהפיתוי לעסוק בתגובה מיידית גדול, האפשרות שאובייקט "ידבר" אלינו באופן שמתקשר ישירות, ובזמן אמת, לפעולות שלנו הוא נושא עכשווי שנחקר רבות, למשל בתערוכה ב-MoMA ניו יורק בשנה שעברה שנקראה Talk to Me: Design and the Communication between People and Objects שאצרה פאולה אנטונלי.
אולם הדיון שאנחנו מנסים לקיים נוגע בשאלות הבסיסיות ביותר – עוד לפני עיצוב האינטראקציה. אנחנו שואלים מהם הנתונים המשפיעים על ההחלטות העיצוביות שלנו כמעצבים, וכיצד הנתונים האלה יכולים להוות מתווה ליצירת חומר וצורה. באיזה אופן יכולים תנאי הסביבה עצמם להיהפך למעצבים של הדוגמא, במובן שמאזכר את האופן שבו מתהווה וגדל אובייקט בטבע (כמו ענף של עץ או עלים על ענף).
בעניין השאלה של "זמן אמת" (באנגלית real time), קיים כרגע פער זמנים בין מועד הקריאה של נתוני החיישנים לבין זמן הסריגה. יש לכך כמה סיבות, שחלקן קשורות בטכנולוגיה שבה אנחנו משתמשים וחלקן בשיקולי תוכן.
מההיבט הטכנולוגי: מכונת הסריגה שבה אנחנו משתמשים היא מכונה תעשייתית משנות ה-90 עם מגבלת זיכרון, ללא חיבור לאינטרנט, כזו שלא תוכננה עבור הזרמת מידע בזמן אמת. שינויים מסוג זה אפשריים אך הם מעבר להיקף הפרויקט, בשלב זה לפחות.
מההיבט של תוכן: קריאת החיישנים משפיעה על מבנה הסריג באופן שבו המשטח כולו מחולק לתת-משטחים שכולם מושפעים באופן סימולטני מנתוני החיישנים. לעומת זאת, השפעה בזמן אמת היא ליניארית ומתקיימת לאורך ציר הזמן. לכן, בפרויקט נעשה עיבוד של כלל ההשפעות של כל החיישנים המשתתפים לאורך זמן על המשטח בכללותו ולא ההיפך. באופן כזה כלל ההתרחשויות אשר התחוללו בסביבת האובייקט לאורך תקופת הבדיקה משפיעות על היווצרותו, באופן שמתייחס למיקומם במרחב ולא למועד כזה או אחר בו הן התרחשו.
ביום חמישי ה-24 במאי נפתח את המעבדה לצפייה אחרונה בתוצרי העבודה שנעשתה בחמשת השבועות האחרונים. נשמח לראותכם ולהמשיך בדיאלוג.
לפוסט הקודם בבלוג המעבדה לעיצוב – טקסטילים חכמים >>
שותפים לפרויקט:
אנה גיטלסון-קאהן, מעצבת טקסטיל
גבי קרטיס, טכנאי סריגה
יניב ברנס, מעצב פנים, עיצוב, הפקה וצילום
ניר זאבי, מעצב פנים, עיצוב והפקה
עמיר מרקוביץ, אינטראקטיב ואלקטרוניקה
ד"ר אייל שפר, מהנדס טקסטיל, שנקר
הפרויקט מוקדש לזכרו של עמי צנג ז"ל
תודה לשנקר, בי"ס גבוה להנדסה ולעיצוב, על התמיכה במחקר והמימון בתמיכת "פרס רפפורט ליצירתיות וחדשנות".
