"במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו". משפט זה של יוסף טרומפלדור, שנאמר לפני יותר ממאה שנה, ביטא את מקומה המכונן של החקלאות בתקומת מדינת ישראל. הדמיון היהודי הגלותי ראה בארץ ישראל שממה המחכה לגאולה, וחזון "הגשמת הנוף", שהושפע מהאידיאליזציה הסובייטית של חיי הכפר ומהשאיפה להתחדשות לאומית, עיצב את דמות היהודי החדש – החקלאי והחלוץ.
עד שנות העשרים, מוקד הנוף האידיאלי של קק"ל היה אזור ירושלים והרי יהודה, כביטוי של פסטורליה תנ"כית. "ספר הזהב" משנת 1913 [1], שתיעד תרומות לתנועה הציונית ועוצב על ידי אמני בצלאל, נשא על כריכתו את דמות "החורש" – מוטיב שביטא את החלוציות דרך דימוי אוריינטלי של תימני החורש עם שוורים, מוקף בתבליטי חקלאים ונופים מקראיים.
לצד המחרשה, פיתחה התנועה הציונית את היער כייצוג נוף מכונן נוסף בארץ ישראל, וזאת חרף העובדה שהארץ מעולם לא הייתה מכוסה ביער עבות ואקלימה אינו מתאים לצמיחת עצים גבוהים ויערות צפופים. פעולת הייעור הייתה לאחד התהליכים הבולטים שעיצבו את נופה של ארץ ישראל במאה השנים האחרונות, אשר שימש לא רק כפרויקט סביבתי אלא גם ככלי פוליטי לאחיזה בקרקע ולעיצוב המרחב הלאומי.
[1] כריכת ספר הזהב השני, אוסף תצלומי ג'. אריק ואדית מטסון, מתוך ויקיפדיה
משנות העשרים עד שנות הארבעים, הפך העמק לתבנית נוף אולטימטיבית. בניגוד לדימוי התנ"כי המוקדם, העמק ייצג חלוציות מודרניסטית ויצרנית, והפך למודל חיקוי בכל רחבי הארץ דרך שלל פרסומי קק"ל [2]. דימויי העמק שיווקו לא רק את הצלחת הקולקטיביזם הקיבוצי, אלא חדרו גם לשפה המסחרית המתפתחת. בכירי הגרפיקאים, ובראשם אוטה וליש, שילבו את סמלי העמק – מגדל המים, השדה החרוש והגג האדום – בפרסומי חברות כמו תנובה ואסם [3]. המושג "תוצרת הארץ" הפך לחותם של הצלחת המפעל הציוני.
שילוב זה של ערכים קולקטיביסטיים עם שיווק מסחרי המשיך גם בשנות החמישים, כשבמקביל התפתחה שפה חזותית ממלכתית חדשה בתערוכות התעשייה הלאומיות – מהיד הירוקה האוחזת פרח בתערוכת "כיבוש השממה" [4] ועד לאגרוף המצמיח מנורה ועלה רך ב"תערוכת העשור" [5] .
[2] פרנץ קראוס, בול עמק יזרעאל, 1946, מתוך אוסף מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל
[3] מימין לשמאל: אוטה וליש, תנובת אדמתנו, שנה לא ידועה, מתוך אוסף מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל. אוטה וליש, שימורי ירקות תנובה, 1955
מימין לשמאל: [4] אברהם גיימס, בול תערוכת ״כיבוש השממה״, 1953, מתוך ויקיפדיה. [5] אברהם גיימס, מעטפה הנושאת את סמל ״תערוכת העשור״, 1958, מתוך ויקיפדיה.
במקביל לדימויי הטבע המתורבת, התפתח בארץ מוטיב ירוק מסוג אחר – הצבר. מכינוי גנאי הפך לייצוג של זהות ילידית. הצבר נתפס כצמח מקומי, עיקש ובלתי מבוית, והפך לסמל הישראלי המצוי: נועז, חצוף ובלתי מתורבת. דמות "הצבר" קיבלה את ביטויה האיקוני על דפי העיתונים, בקריקטורות של אריה נבון ודוש – נער בעל בלורית וכובע טמבל [6].
העיור של שנות החמישים והשישים שינה את הקשרו, והוא החל לשקף את משבר הזהות של החברה הישראלית. עם התפוררות הרעיון הקיבוצי, האמריקניזציה וההתפכחות מהאתוס הקולקטיבי, נזנחו המרחבים האידיאולוגיים של החזון הציוני המקורי לטובת הליברליזם והאינדיבידואליזם העירוני. בשדות העיצוב הפוליטי, שימש הצבר הקוצני להעברת ביקורת על מהות המפעל הציוני, על שאלות של שייכות ומקום.
דוד טרטקובר השתמש בצבר כמיתוס מקומי בכרזה "אמת מארץ תצמח" משנת 1985 [7], ליצירת רצף ביקורתי בין ארץ ישראל למדינת ישראל. בהתכתבות עם "דגל המדפיס מנשה בן ישראל" מהמאה השבע עשרה, הצבר הפך מסמל של גאווה לאומית לביטוי של ספק ואכזבה, נטען במשמעויות חדשות על העתיד לבוא על אדמת הארץ בצל הסכסוך הפוליטי.
מימין לשמאל: [6] קריאל גרדוש (דוש), "ישראל הקטן", קריקטורה מ"העולם הזה", 1951; [7] דוד טרטקובר, אמת מארץ תצמח, 1985, מתוך אוסף מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל
שנות השמונים והתשעים סימנו תפנית עם התגבשות מודעות סביבתית חדשה. למרות כישלון המאבקים הירוקים – מהניסיון להכניס מפלגה לכנסת ועד המחאה נגד כביש 6 – המתח בין פיתוח לשימור הפך למרכזי בשיח הציבורי. המעבר לאלף החדש חידד פרדוקס: ככל שהמדינה הפכה צפופה והמערכת האקולוגית הצטמצמה, הפך הירוק סמלי ומלאכותי יותר, עד שבעולם הנדל"ן העכשווי, הוא משמש כמילת קסם שיווקית, או מוצע בגרסה סטרילית וממושטרת בפארקים מגודרים.
בצל הדרישה לירוק עד, שדה העיצוב העכשווי מציע מבט חדש על הנוף המקומי. הפרויקט "ירוק לבן" של סאווסן מסארווה [8] מאתגר את הסמלים שנבחרו לייצג את הזהות הישראלית והבנו את זיקתנו לסביבה המקומית. דרך עיצוב מחדש של שטרות, בולים וזהות גרפית ממשלתית, הוא מציב במרכז צמחי מאכל מקומיים – עכוב, חוביזה, זעמטוט, לוף וזעתר – כחלופה לשבעת המינים שהפכו לסמל מרכזי בתודעה הלאומית. באופן דומה, הפרויקט "מגדיר קוצים ארץ־ישראלי" של ניצן מילגיר ונועה יצחקי [9] מציע מבט חדש על מה שנתפס כ"שממה", ומעניק הכרה ביופיים ובתפקידם האקולוגי של הקוצים ובמטענם הסמלי כייצוג למוות והתחדשות.
מימין לשמאל: [8] סאווסן מסארווה, "ירוק לבן", 2024, באדיבות היוצרת, איורים: שריץ עציץ; [9] ניצן מילגיר ונועה יצחקי, ״מגדיר קוצים ארץ־ישראלי", 2024.
מאז השבעה באוקטובר, הקיבוץ והחקלאות חזרו ללב השיח הציבורי בנסיבות טרגיות. פרויקט "ערוגת בארי", שיזמו המעצבת והאוצרת ניבי להבי ועפרי לוי צמח [10], שאיבדה את בעלה בקרב בקיבוץ, כולל מיצב ומגדיר המתעד את הצמחים שנאספו מבין ההריסות. המגדיר, המתכתב עם מסורת "ידיעת הארץ", משלב בין מידע בוטני, תצלומים וסיפורי המשפחות שטיפחו את הצמחים.
כיום, בעת מלחמה, כשרצועות הביטחון מתרחבות והחקלאים נסוגים משדותיהם, נדמה שפריצת הגבולות – פיזית, פוליטית ותודעתית – הגיעה לנקודת שיא. רבים מתושבי הדרום והצפון חוו פגיעה אנושה בבתיהם וקהילותיהם, והנוף החקלאי הפך סמל ותזכורת. גם מאה שנה לאחר טרומפלדור, ישראל נתפסת כמרחב בתהליך מתמיד של התהוות: להתיישב בו, להיאחז בו, לכבוש אותו, להתרחב ממנו. ובתוך כך, הכרה בערכו של הנוף המקומי על פצעיו וצלקותיו נדמית כהתנגדות לקמילה.
[10] מגדיר ערוגת בארי, עיצוב: דורון בדוח קרן, צילום: יאיר מיוחס.
- י' ויץ , ״הייעור בארץ ישראל״ (ב "ו שבט תרפ"א) שנשלח אל הלשכה הראשית בהאג, אצ"מ , 136 3 K
- תולדות בתי הספר החקלאיים בארץ ישראל, אסתי ינקלביץ, הוצאת ספרים אריאל
- ״תערוכת כבוש השממה״: התערוכה הבינלאומית הראשונה בירושלים, 1953 אופירה גראוויס קובלסקי ויוסי כץ
- בהקשר מקומי, גדעון עפרת, הקיבוץ המאוחד, רעננה, 2004
- Shacham, Chaya. / עץ הזית – סַמָּן אידיאולוגי לכל עת בספרות העברית והישראלית. In: מכאן. 2016 ; Vol. טז.
- מדיניות הייעור של התנועה הציונית בארץ־ישראל 1895-1948, מתוך קתדרה גיליון 80, נילי ליפשיץ, גדעון ביגר
