אחד הטקסטים השמורים איתי מפתיחת המוזיאון עוסק בנושא תרבות ה"שמירה" והשימור. הטקסט שנכתב על ידי הסופר עמוס עוז בהקשר לנופי הארץ ותרבותה, מעורר מחשבה, רלוונטי ומרתק בהקשר לדיון על תפקידו של מוזיאון בכלל ומוזיאון לעיצוב בפרט, על הצורך לשמר מול ההכרח לשנות ולהתערב. "אני מתנגד לשמירת הטבע. עצם האידיאל של 'שמירה' אינו מקובל עליי… גם הטבע אינו מוזיאון. גם התרבות אינה מוזיאון, מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו." [מתוך המסה אהבת הארץ: נגד שמירת הטבע, (1981)]
תערוכות עיצוב ואדריכלות הן בדרך כלל תערוכות בהן נדרש המבקר ליכולת קריאה חומרית ומרחבית, ערנות ונכונות להשתמש בשפה חדשה. התערוכה ברוורס, היא ייחודית וחד פעמית, לא רק בזכות העובדה שבניין המוזיאון הוא החפץ הגדול ביותר בה, אלה גם בזכות היותה כנה, ישירה ויחד עם זאת מורכבת ורבת רבדי קריאה, המציגה את שלבי העבודה לצד החפצים השלמים. במרכזה של התערוכה מוצגות יצירותיו של ארד כשהן ממלאות את שתי הגלריות של המוזיאון אותו תיכנן. ליבה הפועם והפואטי, נמצא בטבורה של הגלריה העליונה. "פרחים מיובשים" הם נקראים בז'רגון המיילים בין חולון ללונדון. שש מכוניות פיאט ישנות שהפכו לדימוי של זיכרון, ואולי מבטאות באופן המושלם את המעבר הצפוי מן החוץ החי אל המוזיאון שבאופן מסורתי "אוסף, מקטלג ומשמר". פרחים מיובשים
הם זיכרון ילדות קולקטיבי מקומי מחד ואחת הדרכים בה מצאו את דרכם אל המוזיאונים הראשונים, צמחים, פרפרים, וחרקים מיובשים, משופדים בסיכות הפורסות אותם למצב מלאכותי אחיד מאידך.
נדמה שאין תערוכה בה לא שאלנו את עצמנו, האם על המוזיאון להציג את החפץ במצבו התפקודי, או שמא ניתן להציג אותו כשהוא מעובד והופך לדימוי של זיכרון. הצגתן של מכוניות פיאט משוטחות ומשומרות במרכזה של תערוכה זו, טוענת במשמעות חדשה את מערכת היחסים הנרקמת בין החפץ, המרחב המוזיאלי הממשי והמרחב התודעתי של המבקרים. בכדי להצליח לעשות זאת נדרשת האדריכלות להיות מוכרת על מנת להשרות ביטחון, מרתקת על מנת לפתוח את פקעות הסקרנות, חדשה על מנת לעורר התרגשות וציפייה ומדויקת בכדי שתוכל להכיל מבנים של רעיונות חדשים בכל פעם מחדש. מוזיאון העיצוב, אותו חפץ ייחודי בו אנו פועלים דרך קבע, עושה את כל אלה ועוד, הוא מעורר התרגשות של מפגש מחודש עם זיכרון מוכר.
רון ארד, אחד מהיוצרים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם העיצוב, האדריכלות והאמנות, מתהלך בטבעיות רבה, בעניין עצום ובסקרנות אין סופית כשהוא בוחן חומרים חדשים, ייצור, טכנולוגיות ותהליכי ביצוע. הוא נדמה כמלקט מתוך היום יום פיסות של מידע חושי, תוך שהוא נע בנוחות בין מכונות עצומות ומסכי מחשב עדינים, ואורג אותן לתוך מודעות חפצית חדשה. האופן הישיר בו הוא פועל במרחב הרעיוני והחומרי של שדה האמנות והעיצוב והחופש בו הוא יוצר, מייחדים אותו ואת הסטודיו בלונדון. השפעתו ועבודותיו הובילו וממשיכות להוביל את עולם העיצוב, למתוח ולהרחיב את גבולותיו. אני בטוחה כי תערוכה זו, ברוורס, בה יהפכו בניין המוזיאון המכיל והתערוכה המוכלת לאחד, תהיה עבור כולנו אבן דרך מרכזית במסע חשוב ומרתק זה.
