את סטפן לגנר פגשתי לראיון כמה שעות לפני פתיחת התערוכה "הישן החדש" במוזיאון. לגנר הוא לא רק אחד המעצבים המציגים בתערוכה, הוא גם יד ימינו של אוצר התערוכה, פולקר אלבוס והגיע לסייע לו בהקמה.
את סטפן לגנר אני פוגשת כמה שעות לפני פתיחת התערוכה "הישן החדש" במוזיאון. לגנר הוא לא רק אחד המעצבים המציגים בתערוכה, הוא יד ימינו של אוצר התערוכה, פולקר אלבוס והגיע לסייע לו בהקמה.
התערוכה, בוחנת את העיסוק העכשווי של מעצבים צעירים, רובם בני כ- 30 – 40 בעבודות העיצוב האיקוניות שהפכו לאבני דרך בתולדות העיצוב. לגנר לדוגמה, מתעסק בכסא הפלסטיק הקלאסי של האחים אימס (לחצו כאן לכסאות של האחים אימס), אותו כסא פלסטיק מוכר המככב במגזינים של עיצוב הבית במשך עשרות שנים.
סטפן לגנר בערב פתיחת התערוכה "הישן החדש" | צילום: נעה בן שלום
עבודתך בתערוכה היא מחווה לכסא הקלאסי של האחים אימס, בדרך כלל עיצובים איקוניים כמו זה, נשארים בגדר טאבו למעצבים, למה החלטת לעבוד דווקא עם השראה כזו?
האמת היא שהכסא נוצר בטעות. סוג של ניסוי וטעייה, במשך תקופה ארוכה שמתי לב שהמונובלוק עמד במרכז היצירה של הרבה מאוד מעצבים וההתעסקות איתו קיבלה לגיטימציה, זה לא היה משהו מוצהר, אלא יותר עניין של הרגשה. החלטתי לנסות ולעבוד איתו גם אני, התחלתי לשחק עם הצורה שלו במחשב, משנה אותו, צובט אותו, מוסיף לו חלקים וגורע ממנו, ניסיתי לראות לאן אני יכול לקחת את הצורה שלו כך שעדיין יהיה מזוהה אך יקבל זווית שונה ועכשווית.
כשניגשת לעצב את הכסא, מה היה לך חשוב לשמר מהכסא המקורי?
היה לי חשוב שיהיו נקודות השקה מבחינה חיצונית – צורנית. רציתי לשמר את המראה הרך של הכסא הקלאסי. חוץ מזה, בגרמניה הכסא הזול ביותר והנמכר ביותר הוא הכסא הפשוט בצבע הלבן – בגלל שהוא לא דורש מאמץ נוסף של צביעה אין לו עלויות נוספות, לכן החלטתי גם אני לדבוק בצבע הניטראלי של הפלסטיק. האלמנט הזה של הכסא הפשוט הזה זה מול הכסא של אימס שהוא אחד היקרים הוא סוג של דיון שמתקיים היום בעולם העיצוב.
האם עיצבת את כסא ה"מונוצ'ייס" במיוחד לתערוכה?
כחלק מהעבודה הצמודה עם פולקר, אנחנו מנהלים בינינו דיונים ממושכים על עבודות עיצוב, כיוונים חדשים וזרמים עכשווים. הדיון והשיחות על מה שלבסוף הפכו להיות התערוכה "הישן החדש" היו ארוכים מאוד, ובמהלכם יצרתי את הכסא. כשיצרתי אותו, לא ידענו עוד שניצור תערוכה בנושא, אך אין ספק שאחד מהטריגרים ליצירה הגיע מאותן שיחות שהובילו לתערוכה.
Stefan Legner, Monochaise, 2010 | photo: Fred Bush
למרות שאתה מציג עבודת עיצוב שלך בתערוכה, אתה שם דגש מאוד גדול על היותך מנחה ומלמד. האם אתה מעדיף להיות מוכר יותר כמנחה ופחות כמעצב בפועל?
אין מאחורי גוף עבודה מסיבי. אני אמנם עובד על פרויקטים משלי, אבל לא תמיד יש לי זמן להתרכז בעיצובים הפרטיים שלי כמו שהייתי רוצה. אני מאוד אוהב את השילוב של השניים. האוניברסיטה (The Karlsruhe University of Arts and Design) נותנת לי סביבה עיצובית מעניינת ומשתנה ללא הרף, שם אני מרגיש שאפשר ליצור סביבת עיצוב גם אם אני לא מעצב בפועל כל יום. בגלל שהתחלתי לעבוד עם פוקלר על תערוכות, זה נותן לי הזדמנויות אחרות ושונות ממה שחשבתי שיהיו לי כשסיימתי את לימודי, יוצא מכך שלפעמים העשייה הפרטית שלי נדחקת הצידה בגלל זה.
אתה עובד צמוד לפולקר ויחד הקמתם את 'kkaarrlls', האם תוכל להסביר לי מהו הפרויקט?
Kaarrllls היא תצוגה של אסופת עבודות (showcase collection) שהולכת וגדלה. זוהי תצוגה של פריטים שהם אבות-טיפוס, או מיוצרים במהדורה מוגבלת ומיועדים בין היתר למכירה. בין העבודות אפשר למצוא עבודות סטודנטים שנעשו בבית הספר במהלך שנות לימודי העיצוב. השנה הצגנו את התערוכה השלישית שלנו במילאנו. באופן כללי נקודות המפתח שלנו היא העיסוק עם חומרים חדשים והתנהגויות שונות וחדשות של המוצר, של המעצב או של המשתמש בו. זוהי פלטפורמה נהדרת שעוזרת לקדם את בית הספר, את הסטודנטים ואת הבוגרים ומתפקדת כחלון לעולם העיצוב הבינלאומי. העובדה שהתערוכה מציגה אוסף עבודות במקום מרכזי כמו מילאנו, עוזרת לסטודנטים להציג את העבודות שלהם ולבסס את שמם. זה היה נראה לנו מאוד חשוב בגלל שלסטודנטים בוגרים בדרך כלל אין גוף עבודות להראות ולכן לוקח זמן עד שהם מגיעים להציג, זה סוג של פיתרון.
Katrin Sonnleitner, PuzzlePerser, 2007-2009, kkaarrlls Edition
הבנתי שלפני שהצטרפת לסגל המנחים, היית סטודנט בעצמך בבית הספר, איך היה המעבר?
כשהתחלתי ללמוד בית הספר היה מאוד חדש אבל פולקר כבר היה שם. הוא נתן למחלקה את האופי והמקצועיות שלה. המחלקה הייתה מאוד קטנה ומצומצמת ולכן היה המון יחס אישי. במהלך הלימודים התנסיתי במספר התמחויות אצל מעצבים שונים וגם עבדתי עצמאית בתור פרילנסר. אחרי שסיימתי ללמוד היו לי מספר אפשרויות המשך אבל החזרה לבית הספר שבתה אותי. החזרה לשם הייתה כמו חזרה הביתה, הכרתי את כולם וידעתי שמעניין אותי לשבת ולעבוד איתם. הרגשתי שהעבודה הזו עדיפה מבחינתי, היא נתנה לי את הזמן לעשות קצת דברים שלי ונתנה לי את העניין והערך מוסף שבלראות תלמידי עיצוב מתפתחים.
ד"ר פטר סלוטרדיק (Dr. Peter Sloterdik) העומד בראשו של בית הספר הוא פילוסוף, אין זה שכיח למצוא אנשים שלא מתחום העיצוב עומדים בראש בית ספר שכזה. האם אתה מרגיש הבדל בין בית הספר הזה לאחרים בשל העובדה הזו?
בטח. העובדה שהוא פילוסוף מרחיבה את האופקים. מרתק להקשיב לו, הוא מאוד ברור וכריזמטי. הוא חושב בצורה מאוד לא קונבנציונלית ונותן רוח של חדשנות. ההתפתחות של דרך המחשבה היא ברמה התיאורטית של העיצוב ומביאה את הסטודנטים למקומות חדשים ואחרים. הדיון התיאורטי בכל המחלקות הוא מאוד רחב ומתפרס אפילו למבחני הכניסה לבית הספר. מועמדים למחלקות התיאוריה נדרשים להביא ציורים למבחני הקבלה בעוד המועמדים של עיצוב פרקטי נדרשים לכתוב משהו, זה לא חייב להיות קשור לתיאוריה של עיצוב, מעודדים אותם ללכת ולחקור ולשמוע תחומים נוספים.
עזרת לפולקר לעצב את התערוכה "הישן החדש" במוזיאון העיצוב, האם תוכל לספר לי קצת מה הנחה אתכם?
התערוכה היא תערוכה נודדת, וככזו, האתגר הכי גדול הוא איך להיות גמישים כך שהתצוגה תתאים לחללי תצוגה מאוד שונים. החלטנו לעבוד בעזרת פלטות עם קיר, הגענו לסוג של נוסחה שיצרה מצב בו יש שתי עבודות על הקיר ועבודה "יושבת", יצרנו סוג של ארכיטקטורה בסיסית. המשכנו וקיבצנו אובייקטים לסצנות מסוימות (לדוגמה סידור הדומה לסלון של בית) כך שאנשים יוכלו להרגיש קרבה למוצרים. עוד משהו שהיה לנו חשוב היה לשמור על עיצוב בסיסי ואל זמני כך שעיצוב התערוכה יוכל לשרוד שנים. החומר בו השתמשנו פשוט ובסיסי, קל לתקן אותו, להעביר אותו ולשנע אותו. הוא יתאים בכל מקום.
הכסא, מונוצ'ייס, של סטפן לגנר בתערוכה "הישן החדש", לפניו עבודה של ברטיאן פוט ומרסל וונדרס, כסא פחמן, 2004, מאחור על הקיר העבודה של קונסטנטין בוים, מבנים של אסון, 1998-2000
האם סידור האובייקטים יהיה בדיוק אותו דבר בכל נקודות ההמשך של התערוכה?
בעקרון הקבוצות משתנות מתערוכה לתערוכה והכל מאוד נזיל. בגלל שהמטרה היא שבכל תחנה של התערוכה יצטרפו אליה מעצבים מקומיים ניסינו לעצב אותה כך שלא תדבר על טרנדים עכשוויים אלא שתהיה כמה שיותר ניטראלית, כך יוכלו להכניס לתוכה עבודות מקומיות היכן שתהיה.
מה אתה חושב על העיצוב הישראלי שמופיע בתערוכה?
הופתעתי לראות את העבודות במציאות. הרבה מאוד מהעבודות כבר ראיתי לפני כן אבל ברחבי האינטרנט ובבלוגים שונים שמוקדשים לעיצוב. לא ידעתי שהם ישראלים, והופתעתי ושמחתי לגלות את זה. אני חושב שפולקר אמר את הדבר הכי נכון: "הנטייה האישית של הרבה מעצבים היא לעבוד עם הישן והמסורת של ההורים, אחר כך הם מגלים שיש רלוונטיות עולמית וכאן הישראלים משתלבים במדויק ובאיכות גבוהה. באופן כללי אני חושב שהעיצוב הישראלי מאוד מערבי ואני לא מרגיש שיש הבדל בין הישראלים לאירופאים.
לסיכום אני שואלת אותו מה הפריטים שהוא הכי אוהב בתערוכה, הוא מתלבט ולבסוף עונה:
בשל הפשטות הגאונית של הפרוייקט אני חייב לציין את העבודה "פלייווד" של סילביה קניפל (לחצו כאן לראיון עם סילביה)
אחת העבודות שאני חושב שהן על סף השלמות הוא האגרטל של פרונט (שנקנה עכשיו לאוסף ה- V&A)
והעבודה של יורגן ביי, "משרד בית מלאכה" שמדבר באופן אינטליגנטי ומעניין על העבודה המודרנית בקיוביקלז, על פרטיות בעבודה וכל זה בשימוש חומר עץ גולמי שיכול היה להיות הכל – הכי בסיסי אבל כל כך מורכב ומיוחד. (בתמונה למטה)
Studio Makkink & Bey Werkstadt-Kabinett, Ensemble, 2010
התערוכה הישן החדש – עיצוב בהווה מתמשך הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 26.05.2011 – 10.09.2011
