היום, 17/1/13, תפתח בגלריה פריסקופ התערוכה "הרומן שלי עם סנדי", בה מציג המעצב ירון אליאסי עבודות פלסטיק שפורצות מהמקום המאולף של עבודה בתבניות וסביב צורות גיאומטריות מדויקות וחושף שפה צורנית שמערבת את נפש היוצר ואת קו הרישום האישי שלו.
רגע לפני הכניסה לסטודיו של ירון אליאסי מבטי נעצר על קיר עצום של מה שנראה לי כמו לוחות מכוסים קורוזיה ולידו חלקי ברזלים חלודים שפורצים מתוך האדמה. כבר בתחילת שיחתנו הסתבר לי שהמראה האסתטי שנגלה אלי הוא תוצר של שריפה שכילתה מחסנים שעמדו על הרחבה בה נסעתי ושהיופי ששבה את ליבי הוא שרידיו של אסון. זהו המפגש השני של אליאסי עם כוחות הטבע והאש. לפני מספר שנים שריפת ענק כילתה את הסטודיו שלו בתל אביב ויחד איתה נמסו כל שנות עבודתו. הלקחים שהוא יישם בגין אותה שריפה הצילו את הסטודיו החדש אותו הוא בנה בעמל רב, אך השיח עם כוחותיו הבלתי נשלטים של הטבע והאסתטיקה של ההרס נוכחים בעבודותיו החדשות שנולדו אחרי השריפה.
אליאסי מאוהב בפלסטיק. כבר בשנתו הראשונה ללימודי העיצוב הוא ראה למול עיניו את העיסוק בחומר זה כנושא לפרויקט הגמר שלו והחל לאסוף פקקי פלסטיק כנקודת מוצא ליצירתו. ארבע שנים הוא אסף ומיין פקקים בשקים אותם שמר במחסן שכור, אך כשמשפחת מכרסמים עברה לגור ולמות בחלק מהם השליך בעל המחסן את השקים שהכילו קרוב לשניים וחצי מיליון פקקים ויחד איתם את פנטזיית פרויקט הגמר שהתעתד להתבסס עליהם. אליאסי לא ויתר. את פקקי הפלסטיק האבודים הוא המיר בשבבי פלסטיק ממוחזר. ניסיונות לשיתוף פעולה עם גורמים בתעשייה לצורך שימוש בטכנולוגיות קיימות זכו לתשובות שליליות ואילצו אותו לפתח כלים ומכונות בתנאים ביתיים. תהליכי מחקר ובחינה של יכולות העבודה עם חומר הגלם בתהליכי המסה ויציקה הניעו אותו לחפש שיטות עבודה והובילו אותו לפיתוח טכנולוגיה אותה הוא מכנה "יציקה חופשית". המכונות הפכו כלי הרישום שלו. פיות שונות דרכן הוא מזרים את חומר הגלם משמשות "סט מכחולים" בעזרתם הוא משנה עוביי קו וטקסטורה. בדו שיח בינו לבין המכונה הוא יוצר רישומים תלת מימדים על גבי צורות בסיס והופך את קווי הרישום עם הפלסטיק המומס לאובייקטים יחידניים בעבודת יד כאשר כל אחד מהם ייחודי בדרכו.
בספרו מיתולוגיות כותב רולאן בארת' על הפלסטיק: "יותר מאשר חומר, הפלסטיק הוא עצם הרעיון של הטרנספורמציה האינסופית שלו… חומר ניסי… הוא פחות אובייקט ויותר עקבות של תנועה… תנועה זו, שהופכת את הגבישים המקוריים לשפע של אובייקטים מפתיעים יותר ויותר, היא כמעט אין סופית"*. ה"נס" שקורה בפעולה הממירה את הגבישים הקטנים לאובייקט ומגוון האפשרויות שהחומר פותח מניעים את יצירתו של אליאסי. הוא רוקד עם החומר. מצבי הרוח שלו ניכרים בקווי הרישום. סוג המוסיקה אותו הוא שומע משליך על השפה הצורנית שנולדת. שנים רבות הוא אילף את החומר סביב צורות מוגדרות, אך השריפה שכילתה את חלל העבודה שלו ואת האובייקטים שהוא הכיל הטביעה בו חותם והשלכותיה נכנסו לתוך יצירתו. חוסר שקט ואיבוד סבלנות במהלך רישום של אובייקט על גבי תבנית בסיס הוביל להשתלטות החומר על העבודה ול"טעות" בייצור. אליאסי חש את הקסם של הרגע ושל האקראיות ובמקום לגרוס את האובייקט הלא מאולף, זיהה את האפשרות להפוך את החומר לשותף בתהליך העבודה. בעקבות ה"טעות" הוא פיתח שפה צורנית חדשה ואובייקטים בהם מתקיים שיח משולש בין היוצר, המכונה והחומר, כאשר המראה הסופי של האובייקט מהווה הפתעה גם עבורו. הצצה למהלך התפתחות השפה הרישומית של אליאסי ניתן לראות בתערוכה באובייקטים מתוך מיצב הגופים "ADHD" שם ניתן לזהות צורת גליל גיאומטרית הרשומה בטקסטורה מאולפת שמתחילה להתפרע, "לצאת מהקווים" ולהתנהל באופן בלתי נשלט.
במיצב המרכזי בתערוכה – סדרת גופים שזכו לשם "סנדי", על שמה של סופת ההוריקן האחרונה שפקדה את ארה"ב וזכתה להדים בעולם כולו – מציג אליאסי אובייקטים בקו חופשי בהם תנועת הפלסטיק מתפרצת ומהדהדת את צורת המערבולת חסרת השליטה של הסופה. בזאת הוא הופך את האסתטיקה של רגעי האסון לאובייקטים של תשוקה ומציע נקודת מבט חדשה על החומר והאפשרויות שהוא פותח. אליאסי מצליח לקחת את הפלסטיק, שנחשב חומר קר ומנוכר, ובאמצעות תהליך הרישום החופשי שמתנהל תחת ידיו להפוך את החומר התעשייתי לאורגאני, חי, נושם ובתנועה מתמדת. האקראיות לה אליאסי נותן מקום כחלק מתהליך היצירה מטביעה באובייקטים התלת מימדיים חותם "טבעי" משלה. הבחירה בהכנסת אור לתוך האובייקטים מדגישה את קווי הרישום, מוסיפה אלמנט של נפילת צללים בחלל והופכת את המיצבים הסטטיים לרישום בתנועה. התכתבות אחרת עם הטבע ניתן לראות בסדרת העבודות "קקון" – סדרה מוקדמת יותר בה אליאסי מחקה צורות מן הטבע בקווי רישום רחבים – גם כאן הוא מצליח להביא את החומר לרמה פואטית ולהציג אובייקטים אורגאניים מהחומר שזכה שנים רבות לתדמית של חומר תעשייתי חסר נשמה.
את היחס הלא הוגן לפלסטיק אליאסי מסביר בכך שזהו חומר צעיר בלי היסטוריה תרבותית, שיטות עבודה או ערכי עבר של בעלי מקצוע שעבדו איתו באופן "מסורתי". תחת הכותרת "ניאו-קראפט" הוא מציע לחומר היסטוריה עתידית בה הטכנולוגיה הופכת שלוחה של היוצר, מהווה חלק ממיומנויות עבודת היד שלו ומאפשרת יצירת אובייקטים יחידניים וביטוי אישי עם הפלסטיק במגוון רחב של דרכים.
התבוננות על שדה העיצוב במאה העשרים ואחת מעוררת לא אחת למחשבה על גבולות התחום ועל מהות תפקידם של המעצבים בעידן הזה. אחת המגמות שהולכת ותופסת תאוצה בעשור האחרון מציגה מעבר של תפקיד המעצב מעיצוב צורות לעיצוב תהליכים שיוצרים צורות. תפיסה זו משתלבת בתוך מגמה של עיצוב אקספרימנטאלי משוחרר מחוקיות נוקשה, ששם את תהליכי העבודה בחזית, מפנה מקום לאקראיות כחלק מתהליך היצירה ומדגיש את הנגיעה האישית ביצירת אובייקטים. עבודות הפלסטיק של אליאסי, העשויות חומרי גלם ממוחזרים ומתמחזרים, פורצות מהמקום המאולף של עבודה בתבניות וסביב צורות גיאומטריות מדויקות ומציגות שפה חדשה שמערבת את נפש היוצר ואת קו הרישום האישי שלו. בעוד שהטכנולוגיה שפיתח אליאסי היא בעלת פוטנציאל להפוך לכלי ייצור של סדרות תעשייתיות, האובייקטים בתערוכה ממחישים את המקום הבלתי ניתן להחלפה של רוח האמן.
* רולאן בארת, מיתולוגיות (תרגם: עידו בסוק), תל אביב: בבל, 1998, עמ’ 210
