לונדון 2012, אולימפיאדה. העיר מתכוננת, עוטה ורוד, מסדרת את העניבה ומיישרת את הכובע. גם המוזיאונים והגלריות בעיר התאימו עצמם למאורע והציגו תערוכות שנאצרו באופן מיוחד לתקופה זו. כמנהלת הפקה במוזיאון, מעניין אותי במיוחד לבחון איך עיצוב התערוכה והחלל בו היא מוצגת משפיעים על חווית המבקר.
בביקור הזה בלונדון הספקתי לבקר בשלוש תערוכות – עיצוב בריטי מ-1948 עד 2012 ב-V&A, ב-Damien Hirst המוצגת ב-Tate Modern ו-The Korean Eye בגלריה Saatchi.
התערוכה של עיצוב בריטי עוררה אצלי את הציפיות הגבוהות ביותר. המוזיאון רחב הידיים, המקיף כל כך הרבה תחומי התמחות תחת מטרייתו אצר תערוכה המשקפת חתך עיצוב מהשנה האחרונה בה התארחה האולימפיאדה בלונדון , 1948, ואיזו כברת דרך העיצוב הבריטי עבר מאז. זו תערוכה שהנושא שלה הוא בעייתי משני אופנים – דובר רבות על עיצוב כמשויך למדינה – האם יש דבר כזה? האם עיצוב בריטי או עיצוב מבריטניה? האופן השני הוא בכוונת האוצרים בהגדרת העיצוב – כמה תחומים ממשפחת העיצוב יציגו?
תשובות לשאלה השנייה קיבלנו מיד – העיצוב היה כמעט מכל התחומים. האוצרים החליטו ליצור מסלול כרונולוגי בזמן ועיצבו את החלל בהתאם. החלל הראשון, שהתחיל בתקופה שלאחר מלחה"ע השניה, הוליך את הצופה בתחנות כשהקשר ביניהן תקופתי בלבד אך מעבר לתחושת הנוסטלגיה לא היה ברור מה עוד מקשר בין העבודות. עיצוב גרפי הוצג באמצעות "ספר העיצוב" של הרכבות התחתיות המפורסמות של לונדון (Underground) לצד עיצוב טקסטיל ואופנה שהוצגו באמצעות טפטים או יריעות בד עם הדפסים פופולריים. איורים של הספר "ההוביט" ו"שר הטבעות" הוצגו לצד הסכו"ם הנפוץ ביותר בבריטניה. התחושה היתה שהאוצר מנסה להעביר לנו מסר של תהליכי עיצוב לצד אירועים היסטוריים או חידושים טכנולוגיים המתאימים לתקופה ההיא, כמו הצגת חדר אורחים אופייני משנות השישים וכדומה. אך המסר לא נקלט- לא הצלחנו לחבר בין הנקודות, והשלם לא עלה על סך חלקיו.
גם כשעברנו לחלקים המתקדמים יותר כמו שנות השבעים הפרועות של לונדון- תחושת הריחוק נשמרה והרגשנו בשיעור הסטוריה די משעמם. הנה בית הספר לאמנות החדש של לונדון נפתח, וכרזות מתוכו מוצגות, אך לצידן מוצגת גם המכונית הבריטית הקטנה. גם צילום, קולנוע וטלוויזיה נכנסו תחת ההגדרה הרחבה של עיצוב ובחלל מסוים ניתן היה לצפות בוידיאוקליפים של להקות בריטיות מצליחות, מכל הזמנים. התחושה החזקה שהותירה התערוכה היתה ניסיון לעורר גאוות יחידה בתוצר הלאומי. ניסיון מגוחך אחד, למשל, היה הצגת IMAC בלווית טקסט המסביר כי על אף היותו מעוצב ומיוצר בקליפורניה, המעצב במקורו בריטי. כמעט כמו זכייתו של דייויד בלאט עם נבחרת רוסיה – ניצחון שהפך לגאווה ישראלית. לצערנו התערוכה לא הצליחה לרתק ולרגש אותנו.
לשמחתנו – שתי התערוכות האחרות הצליחו ועוד איך.
דמיאן הירסט הוא ללא ספק בריטי, והצלחתו הפנומנלית העירה את שוק האמנות הבריטי ותרמה לקידומו – ממש מפעל של איש אחד. האמן זכה לתערוכת רטרוספקטיבה אדירה. קומה שלמה הוקדשה לעבודותיו. המדריך הקולי של הטייט מופלא ממש ולקח אותנו לסיור כרונולוגי, והפעם מוצלח. אפשר היה לראות את ההתפתחות של עבודתו, איך התחיל ואיך דבר הוביל לדבר. קטעי הוידיאו המציגים ניתוחים של האוצרים, מבקרי האמנות, החברים וגם שיחות עם דמיאן עצמו היו ערוכים בקפידה והסבירו גם להדיוטות את מהות העבודות שראינו מולנו.
החללים חולקו לפי סדר כרונולוגי של העבודות, אך גם לאזורים המחולקים לפי קטגוריה: נקודות, ויטרינות, פרפרים, שחור-לבן, מוות ועוד. החלל הראשון מציג עבודות ראשונות של הירסט כסטודנט, (לדוגמה העבודה הראשונה היא מ-1980) שרק במבט לאחור, הצופה מבין כי הן טעימה מקדימה לכל חלל ולכיוונים שפיתח הירסט במהלך הקריירה האמנותית שלו.
הצופה ממשיך ונחשף מולו חלל ששוטף את העין בכמות עבודות גדולה, ממגוון קטגוריות. התחושה היא של חנות ממתקים עצומה- העבודות של הירסט מרשימות כבודדות והצפייה בהן במשותף מעוררת ומסקרנת. נקודות צבעוניות מסודרות באסתטיקה מופתית, לצד ויטרינה המכילה ראש פרה, זבובים רוחשים סביבה מבלי לדעת כי מותם קרב – מעליהם תלוי קוטל יתושים. המוצגים אינם בחדרים סגורים, אלא בין החללים מעברים רחבי ידיים המאפשרים הצצה לעבודות בקטגוריה הבאה, ולכן למרות הסידור הכרונולוגי, מבליחות פה ושם עבודות מקטגוריות אחרות הזולגות ונותנות רמז להמשך.
אופן התצוגה והאסתטיקה הם חלק בלתי נפרד מהאמנות של הירסט. החללים הגדולים והלבנים משחקים תפקיד בתערוכה ממש כמו המוצגים. אחת העבודות שלו Pharmacy 1992 היא הפיכת חדר שלם להעתק של בית מרקחת: ארונות מקיר לקיר של תרופות, דלפק גדול ולבן, ומאחורי הדלפק גם הקפה שנשכח על ידי הרוקח הדמיוני. הכניסה לחדר מבלבלת ומעמידה את הצופה במבוכה. הלוא מדובר בבית מרקחת רגיל. הירסט משחק הרבה בהקשרים ובמדריך הקולי הוא מספר כי כוונתו היא שהמבקר יביט באמנות באותה הערצה שבה הוא מביט במדע ובתרופות.
חדר אחר, נטול חלונות מוקדש לעבודה In and Out of Love. פרפרים אקזוטיים שבוקעים מתוך הפקעות המודבקות על הקנבסים, טמפרטורת החדר והלחות מותאמת לרווחתם, שולחן עם קערת פירות מרקיבים משמשת למזונם ויריעות פלסטיק כפולות ושקופות מונעות מהם לצאת. הפרפרים רוחשים סביבנו ומדי פעם פרפר נוחת על ילד. הכניסה לחדר חד כיוונית, ואין אפשרות לחזור אל החדר הקודם, שבו מוצגים פרפרים מתים על גבי קנבסים בעבודה שנקראת Monument to the Living and the Dead 2006 .
העבודות של הירסט ידועות בתגובות החזקות שהן מעוררות בצופים והמעבר מקטגוריה לקטגוריה מפתיע ומוסיף עוד ועוד רבדים לקטגוריה שהצופה הותיר מאחוריו. העבודה The Acquired Inability to Escape 1991 היוצרת תחושת שקט מצמית וקיפאון בזמן, מוצגת לצד עבודות וידיאו רעשניות של שני ליצנים משוחחים בבר.
בחלל האחרון העוסק בשחור לבן, חיים מול מוות, דת מול כפירה- מוצגים ויטראז'ים עצומים עשויים בקפידה מאותם פרפרים אקזוטיים שפגשנו, It's Great to Be Alive, 2002, מול עיגול שחור עצום התלוי על הקיר שעשוי כולו מזבובים מתים Black sun 2004.
רק במבט לאחור הצלחתי להבין את המהלך המחוכם של התערוכה שמבנה מסע המהווה דו-שיח עם התפתחות האמן. מהלך זה מתאפשר בזכות הצצה לחללים הבאים, כמו רמז מטרים, המתבהר כשמגיעים לחלל עצמו.
ההפתעה האמיתית ציפתה לנו בגלריית SAATCHI בתערוכה The Korean Eye. שוב אנחנו עומדים מול השאלה האם ועד כמה ארץ המוצא משפיעה על עבודות היוצרים, כשבכותרת התערוכה טמונה התשובה, לפי האוצרים.
הגלריה, בעלת חללי התצוגה המרווחים, שאינם משתנים לצורך התערוכה, מקדישה את מרבית שטחה לתערוכה זו. עובדה זו מאפשרת הקצאת שטח נרחב לכל מוצג, כך שכל אחד מן המוצגים מקבל יחס ותשומת לב מיוחדים. בקומת הכניסה הפתח הצר חושף טפח מתוך עבודות מרשימות המחכות לנו בתוך הגלריה. גודל העבודות וההתקנה הפשוטה והישירה, שאינה גונבת את תשומת הלב של הצופה מהעבודות עצמן מעוררים בצופה תחושה של קדושה ויראת כבוד. למבקר ניתנת האפשרות להתבונן ולהתרשם מכל מוצג, להתקרב אליה באופן שלרוב אינו מתאפשר במוזיאונים ולהבחין בפרטים הקטנים.
שתי עבודות בלטו במיוחד באופן ההצגה שלהן:
הראשונה ,Shin Meekyoung, Translation-vase series, 2011, מעל ל-20 כדים במראה מסורתי, מונחים על ארגזי השילוח, מפוזרים בחלל. שוב נדמה כי התצוגה שמרנית אך כשמתקרבים מגלים שהכדים עשויים סבון. הם נעשים באמצעות תבניות סיליקון והצבע מתווסף לאחר שהסבון מתקשה לתוך החריצים שהאמנית חורצת בחזית הכדים. חלקם מונחים על ראי, חלקם על הארגז עצמו. לא ברור אם הכדים נשלחו ונשלפו מהארגזים עצמם, נדמה לנו שכן- כי גודל הארגז מותאם באופן יחסי לגודל הכד ברוב המקרים. הניגוד בין הכדים בעלי מראה החרסינה לבין ארגזי העץ המחוספסים מעניין. הארגזים נראים אותנטיים, כאלה שצברו קילומטרים במעבר בין מדינות, מעט אירוני בהשוואה לאותנטיות "המזויפת" של הכדים.
העבודה השניה, Cho duck Hyun, The Nora Collection, 2008 עושה שימוש ישיר בחלל התצוגה.
גם כאן אנחנו חוזים בתעתוע. קירות החדר מצופים טפט נוסטלגי, מסורתי, סגול ובעל נוכחות. העבודות נראות כמו צילומים ישנים של משפחות קוריאניות ממעמדות שונים, מהאיכרים ועד האצולה. כולם מצולמים בצילומים רשמיים, ביום חגם. מיסגור העבודות נע גם הוא בין המודרני למסורתי, מסגרות אלומיניום או מסגרות עץ מגולפות. חלקן לא ממסוגרות כלל והקנבס חשוף עד לרמת שאריות הבד שנותר בחלק האחורי של המסגרת. במבט מקרוב אנחנו מגלים כי התמונות הן בעצם רישומי עיפרון ופחם. כלה מצולמת בשמלתה מול כובסת מחזיקה בסדין, בשתיהן הבד חורג מגבולות הציור וממשיך לרצפה. חלק מהתמונות צמודות זו לזו אך הפוכות זו לזו, יוצרות תחושת סימטריה מבלבלת. חלק מקבלות תמונת ראי, חלקן מקבלות קנבס ריק. עבודה אחת צמודה למראה ממוסגרת, מפתיעה את המבקר שלפתע צופה בעצמו. כמה קנבסים מאוגדים יחד יוצרים תמונה משפחתית אך במרכז חסר קנבס ובו, אנחנו משערים, תמונת אם המשפחה.
אין ספק כי העומס הצבעוני מול העבודות המונוכרומטיות, האקלקטיות מול הסימטריה, המלא מול החסר, הזהות הקוריאנית המסורתית מול זו המחדשת, המקור מול ההעתק: כל אלה יחד משפיעים על חווית הצפייה, הופכים אותה לטוטאלית ובעיקר, יוצרים תחושה שבמקרה זה – השלם בהחלט עולה על סך חלקיו.
