ראיון עם היזמית, האוצרת והמעצבת ילידת פולין, מטילדה קז'יקובסקי, שעבודתה המוצגת בתערוכה "שורשים משותפים", נראית אמנם לא מהוקצעת אבל משקפת עולם שלם של זכרונות ילדות.
"אבא היה גאה" היא סדרה של כלי עבודה מפוסלים בעץ המוטלים בערבוביה בתוך תיבת עץ פשוטה ונראים כאילו פוסלו ביד לא אמונה, כמו נחצבו מתוך זכרונו הרחוק של ילד. העבודה משתייכת בתערוכה לקטגוריה "אומנויות ומלאכות יד", העוסקת באומנויות, כמו נגרות, קליעה או אריגה, שעברו במשך הדורות מאב לבן ומאם לבת (במקרה זה מאב לבת). אומנויות אלה גוועות כיום אפילו במרכז אירופה בגין חוסר העניין שמגלה בהם הדור הצעיר. דווקא מעצבים עכשוויים, פוסט תעשייתיים, רואים בהם מקור השראה ומשמרים מיומנויות מסורתיות שאינן זוכות עוד להערכה. מטילדה קז'יקובסקי היא אחד המעצבים האלה, אך היא אינה רק משמרת מיומנות נכחדת של פיסול בעץ, היא כמו חוצבת מזיכרונה את כלי העבודה של אביה, זיכרון מוקדם שקושר אותה לארץ רחוקה.
למה דווקא כלי עבודה?
העבודה הזו בתערוכה היא עבודה מאוד אישית. אפשר לראות בה את מגבלות הקראפט אבל אלה המגבלות שלי. כשפנו אלי לפני התערוכה במילנו 2011 וביקשו ממני ליצור משהו מוגבל בגודלו שאפשר יהיה לשנע חשבתי על עבודת עץ. באותה תקופה ביקרתי מורה שלי וראיתי אטבי עץ שהיו בני 30 שנה בערך. כל זה התחבר לזיכרון שהיה לי מביקורי מולדת בפולין. כשהייתי קטנה ונסעתי לבקר בפולין אהבתי להתבונן באנשי המלאכה בשוק שיצרו צעצועים מעץ והתקיימו מזה. העבודה הזאת היא מחווה גם להם.
רוב חייך חיית במקומות אחרים, אבל נראה שאת חולמת בפולנית?
כן, הרגש החזק ביותר שלי הוא לפולין, הרבה יותר מאשר לגרמניה ולהולנד. גם כאן בישראל אני פוגשת אנשים שקשורים למקומות שמהם באו. כשאני חושבת על מה זה בית. הרגשות הרומנטיים שלי הם פולניים. קראתי לעבודה "אבא היה גאה" כי אבא שלי אהב את העיסוק במלאכה. יש בעבודה הזאת הרבה חוסר מושלמות, ואני יודעת שמי שיכול להיות גאה בעבודה לא מושלמת של ילד הוא הורה. חשבתי שבעתיד אצור סדרה נוספת ב-CNC – סדרה שנייה של "אבא היה גאה". אבל הפעם סדרה מושלמת.
אם היית נשארת לגור בפולין, הקריירה שלך היתה אחרת?
אולי העובדה שאני זזה כל כך הרבה נובעת ממשבר זהות. כשאתה גדל כך אתה תמיד שואל את עצמך מה זה בית. אני זרה בכל מקום. אולי זה בא לידי ביטוי בעובדה שאני מתעניינת לא רק בעבודתי אלא גם בעבודה של אחרים. כבר בלימודים שלי התעניינתי בעבודות של אחרים. אהבתי לתת פידבק לאחרים בכיתה שלי, לכוון אותם.
השאלה מה הוא בית מעסיקה אותי. לפני כמה ימים סיימתי את ההרצאה בבצלאל עם דימוי של מסעדה בפולין הנקראת רסטורציה אירופה – כל דבר יכול להיות בית.
למדת עיצוב אבל רוב הזמן את לא ממש מעצבת?
אני יזמית, אוהבת ליצור מקומות מעניינים. אני מגדירה את עצמי כיזמית. מי שהעיסוק שלה בעיצוב הוא בעיקר ככלי תקשורתי. כך זה בבלוג שאני כותבת שבו אני מזמינה מעצבים לראיונות מאוירים וכך זה עם Depot bazel שאני אחת ממקימיו. הרעיון שבו מתכנסת קבוצה של אנשים-מעצבים מתחומים שונים ויחד במשך פחות משלושה ימים יוצרים יחד בסיעור מוחות סדרה של חפצים, מאוד קסמה לי.
מה הרעיון שמאחורי Depot Bazel?
Depot Basel זה חלל זמני לאמנות עכשווית. הרעיון היה ליצור הכול בעצמנו ומותאם לחלל. החלל הוא נהדר – 800 מ"ר באחד האזורים המתפתחים של בזל, אסם תבואה שהוסב לחלל של אמנות. הזמנו 9 מעצבים שבסדנה בת חמישה ימים יצרו את כל הרהיטים בחלל. דרך הדיאלוג ביניהם עוצבו רהיטים שהותאמו במיוחד למקום. אחר כך פתחנו במקום תערוכה והרהיטים נותרו במקום לשימוש עתידי.
את אחת מן המייסדים, נכון?
כן, הצוות המייסד כולל מעצבים, עיתונאית, תיאורטיקן של עיצוב וכלכלן המשלבים יחד תיאוריה ופרקטיקה.
איך עלה הרעיון?
ייסדתי בלוג עוד כשהייתי סטודנטית וביקרתי הרבה מעצבים בסטודיו שלהם. רק ככה הרעיונות עולים. אני אוהבת לעבוד עם מעצבים מתחומים שונים. אני אוהבת את כוח החיבורים שיש בשיתופי פעולה. זה היופי שבעשייה. מקום כזה היה חסר מאוד בשוויץ, ארץ שאין בה כמעט מקומות שאינם תלויים, יש בה או גלריות או ירידים. היה צורך בחלל שהוא אחר.
היית גם מעורבת בתערוכה "המכונה", הנודדת עכשיו ברחבי אירופה.
כן, אני מנהלת את ההפקה. התערוכה עברה מבלגיה להולנד והרעיון היה בכל מקום שהתערוכה עוברת אליו לבחון את המעצבים המקומיים, כך משתנה הקונטקסט ממקום למקום. בהולנד היה פרויקט מעניין של YUYA של קרולינה ושל קריסטיאן פיביק.
האם את עדיין מעצבת, מדי פעם?
אני לא אוהבת את המילה עיצוב. אני אוהבת את המילה הגרמנית Geshtaltung – יצירה. זו מילה היכולה לתאר עיצוב תעשייתי או תרבות חזותית. לעיצוב יש קונוטציה רעה – למילה אין גבולות. גשטלטונג זו מילה חמה יותר. משהו שאתה יכול לעשות בעצמך.
אז אם את לא מעצבת, מה את, אוצרת?
בשנים האחרונות במילאנו מדברים על משבר גדול בתפקיד המעצב, אבל אף אחד לא מראה את זה. בכלל, אנשים הופכים את עצמם לחשובים מדי. הרבה מעצבים הופכים עצמם לאוצרים, לוקחים כמה חברים ויוצרים תערוכות קטנות כדי להציג את עבודתם. אבל אוצרות זה משהו אחר. לי, למשל, יש בעיה לומר שאני אוצרת. זה כמו לומר שאני עיתונאית אם יש לי בלוג. אני חושבת שאני בעיקר עוסקת בחינוך. לאנשים חסרות קבלות לעתים קרובות ואוצרות זה מושג שמשתמשים בו בקלות יתרה. אני חושבת שצריך להרוויח אותו.
התערוכה שורשים משותפים הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 15.11.2012 – 25.03.2013
