משהו מעניין קורה בגלריית וויטרינה של הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון שם מוצגת התערוכה "חלקיקים מעשיים" – תערוכת יחיד לאמן הגרפי והטיפוגרף, עודד עזר.
עזר, מרצה בכיר במחלקה לעיצוב גרפי במכון, הציג בעבר את עבודותיו במיטב המוזיאונים בעולם. עבור תערוכה זו הוא יצר ארבע עבודות חדשות העוסקות בטיפוגרפיה, דימויים תרבותיים ובמתח שבין אקראיות למבניות מתוכננת. התערוכה המכילה שלושה מיצגי וידאו המתמקדים בדימויים עכשוויים ומיצג וידאו נוסף המתמקד ביצירות אמנות קלאסיות, מסמנת מבחינתו של עזר את השיבה ליצירה. בפתיחת התערוכה הוא סיפר שכשהתקשרה אליו דנה אריאלי (דיקן הפקולטה לעיצוב, מכון טכנולוגי חולון) והציעה לו תערוכת יחיד, היה בעיצומו של מחסום עיצוב. כל עבודה שהחל, זרק, כל יצירה שעבד עליה, ביטל. הוא קיבל את הצעתה של אריאלי ומאותו הרגע השתחרר והחל ליצור בקדחתנות.
על אוצרות ועיצוב התערוכה היה אחראי ראובן גבעתי, שלצורך התערוכה הפך את חלל הגלריה הריבועי למעוגל. במקום חלון הזכוכית החיצוני הגדול ("וויטרינה"), בנה גבעתי חזית עגולה ומיקם בה מסך טלוויזיה המקרין את המתרחש בתוך הגלריה, כלפי חוץ. ההקרנה של הפנים במעגל סגור אל החוץ ממשיכה את הקו הנראה לאורך עבודותיו של עזר – הלופ. העבודות, מוקרנות ללא התחלה וללא סוף בלופ אינסופי.
רגע לפני פתיחת התערוכה הסביר לנו עזר על העבודות בחלל. בעקבות ההדרכה וככל שהזמן עבר והתערוכה שקעה בתודעה, התעוררו אצלי שאלות נוספות על העבודות השונות. שאלות אלו הולידו ראיון.
בעבודות שלך אתה משתמש מצד אחד ביצירות אמנות קלאסיות ומצד שני בדימויים עכשוויים מיו טיוב או קטעי קאלט מודרניים, מה היחסים ביניהם?
מבחינתי הם חומרי גלם שווים בערכם. אלה דימויים שטבועים במחשבה הקולקטיבית המערבית, הם הוטמעו כל כך עמוק עד שהם מרגישים כמעט משפחתיים מרוב שהם מוכרים. היחס שלי כלפיהן הוא של אדם מערבי שמרגיש כשטוף מוח על ידי הדימויים האלה וזו הדרך שלי להגיד 'וואו, רגע, עכשיו מה אני עושה איתם? זה כמו להחזיר כדור שמישהו זורק אליך, אתה מקבל אותו בלי ברירה אבל ההחלטה מה לעשות איתו, איך ואם להחזיר אותו, היא שלך.
העבודה Art vs. Design מכילה על גבי יצירות מופת המוכרות מתולדות האמנות הקלאסית, שכפולים של מוטיב מסוים מתוך אותו הציור לכדי אות לועזית. איך בחרת את יצירות האמנות שעליהן ביססת את העבודה?
כל היצירות נבחרו על ידי מידת הפופולריות שלהן. השימוש ביצירות פופולריות הוא אלמנט חוזר בעבודות שלי. אני נעזר במוכרות של העבודות כדי ליצר אמירה חדשה, אני משתמש בשפה קיימת כדי להגיד משהו חדש. אני מנצל את הפופולריות שלהן כדי להעביר את הרעיון שלי בצורה ישירה יותר. אין סיבה שאנשים יתעכבו על דימוי שהם לא מכירים במקום על הרעיון שמאחורי העבודה.
בעבודה Art Vs. Design אתה יוצר אותיות על ידי הכפלה של אלמנט מסוים מתוך אותה היצירה. האם יש קשר בין כל יצירה לאות שהיא מייצגת?
לא. בכוונה אין קשר ביניהן. רוח האינטרנט שורה על כל התערוכה והעקרונות הבולטים של האינטרנט הם אקלקטיות וחוסר דידקטיות. לכן אסרתי על עצמי להיות דידקטי בכל מובן. בחרתי להתרחק מהמובן מאליו. לכל יצירה יש את האלמנט המובהק שמייצג אותה, לדוגמה הפנינה ב"נערה עם עגיל פנינה", בחרתי בכוונה להתרחק ממנו. האלמנט ממנו בניתי את האות הוא תוצאה של אקראיות – לא החיוך של המונה ליזה אלא האצבעות שלה. אני כטיפוגרף רציתי לדרוך בטריטוריה חדשה ליצור אייקון חדש, מול אייקונים מוכרים בתרבות.
העבודה We Are Family היא עבודה אינטראקטיבית בה יצר עזר את אותיות ה-ABC באמצעות דימויים אותם שאב מסרטונים פופולריים ביו-טיוב. הצופה שניגש לעבודה, יכול בעזרת מקלדת, לכתוב מה שהוא רוצה ולשנות את הכתוב על הקיר מולו. כשראיתי את שם העבודה We Are Family, ישר התחלתי לזמזם את השיר, למה בחרת דווקא את המשפט הזה?
רציתי שאנשים אוטומטית ישירו לעצמם. התערוכה עצמה כמעט ללא סאונד חיצוני, רציתי שהפס קול יהיה פנימי. כל אחד יוצר לעצמו את הסאונד שלו אני מאמין שהמוח שלנו רועש יותר מכל פסקול.
We Are Family היא העבודה היחידה שהיא אינטראקטיבית והקהל יכול להתערב בה. למה בחרת לתת לצופה את הכלי הזה?
האמת, זו פעם ראשונה שאני יוצר עבודה אינטראקטיבית. אני חושב שהשיתוף של הקהל בעבודה נובע מהעובדה שאני לא מרגיש שיש לי בעלות על העבודה – הדימויים מיו-טיוב הם קולקטיביים, אותיות הן סימנים קולקטיביים ולכן מבחינתי לקהל יש בעלות זהה על העבודה והוא יכול להצטרף. האמת שבהתחלה לא חשבתי בכלל לכיוון האינטראקטיבי, זה כיוון שעלה בשיחות עם ראובן גבעתי, אוצר ומעצב התערוכה, זו עבודה שצמחה מתוך עבודת צוות.
באופן אוטומטי כשאנשים מגיעים אל מקלדת, הם ישר מקלידים את השם שלהם. יש משהו קצת מרתיע בלכתוב את השם שלך ולקבל אותו עשוי מעשרות אברי מין חשופים, ממיילי סירוס ערומה על כדור או דאע"ש. רציתי להציג את התמודדות המורכבת של העצמי והקולקטיבי -"הם" בעצם מורכבים מדימויים מטרידים, האם זה "אני"? רציתי לעורר דיון סביב השאלה ממה אנחנו מורכבים, ממה מורכבת התודעה שלנו.
הלב של העבודה היא ההצהרה שכולנו שטופי מוח באותם דימויים, יש לי הרגשה שכמעט שאין היום מקום לנפש הפרטית. שטף הדימויים הברוטאליים הזה בא על חשבון הפרטי, הייחודי והמזוקק, כאילו התודעה שלנו היום מהונדסת על ידי התרבות הפופולרית.
עולם האינטרנט הוא גם זה שהוביל אותי לוותר על ההסברים הכתובים בתערוכה. באינטרנט אין הסברים, בקושי קרדיט יש, זה חלק בלתי נפרד מהאקלקטיות של הרשת. אני נותן לצופה את הדימויים הפופולריים, כדי שלפחות מולם תהיה לו הרגשה של מוכרות. מעבר לזה, אני רוצה לתת לצופה לפתח את מעט העומק והפרשנות האישית שחסרה היום. למה להאכיל אותו בכפית כשאני יכול לתת לו קצת מרווח למחשבה עצמאית?.
בעבודה Dot.Font יצרת סדרה של קטעי קאלט. על הסדרה הצבת פרשנות מינימלית למבנה האותיות המופיעות בקטעים השונים (לדוגמה קטע מהקליפ של השיר YMCA), לפי מה בחרת את הקטעים? האם נראה לך שבאמת הצלחת להגיע למינימום ההכרחי שבונה אות?
את הקטעים בחרתי לפי מידת המוכרות שלהם, אבל הפעם הם לא היו אקראיים מפני שהכוונה שלי הייתה קצת שונה. בחרתי קטעים מוכרים מאוד כדי שהם יתנגנו לצופה בראש גם מבלי שיצטרך לשמוע אותם. המטרה הייתה שילמדו את הצופה לקרוא את הפונט המינימאלי, מעין רחוב סומסום למבוגרים. מבחינה טיפוגרפית יכולתי לשבת עוד ולחדד, ולהתעמק ולעשות אותו טוב יותר, אלא שהמטרה שלי בעבודה הזו לא הייתה הדיון על האות כמו הדיון על הרידוד של השפה, של התרבות, על התמצות של הכול היום לרמה של אייקון בודד. זה לא נאמר בטון בכייני של דור קודם המתלונן על אובדן הערכים אלא במישור הפרקטי; לבדוק מה אפשר לעשות עם זה, לבחון איך אנחנו יכולים להיות פרודוקטיביים ביחס למצב הקיים.
חוץ מאשר לעבודה Breaking) The Crystal Goblet), לעבודות שלך בתערוכה אין התחלה וסוף, הן נעות במעין לופ אינסופי, בניגוד לאותיות שיש להן קו לינארי ברור שעובר בין א ל-ת או A ל B. מאיפה נבעה החלטה לוותר העל ההתחלה והסוף? מה היא מייצגת מבחינתך?
כאן אני מרגיש שאת טועה, גם בעבודה Breaking) The Crystal Goblet) יש כל הזמן חזרתיות. זו עבודה שהשורשים שלה הם תיאורטיים. היא מגיבה באופן אבסטרקטי למאמר מטאפורי, היא לא נשענת על דימוי קיים אלא נוצר דימוי במיוחד.
אגב, גם בנוגע לאותיות, אני לא חושב שיש קו לינארי. אני מתייחס לאותיות כמו אל אבני בניין, ללא התחלה וסוף, הכתב מבטא את זה היטב, גם הוא משתמש באותיות כאבני בניין, אנחנו הרי לא כותבים לפי סדר מסויים אלא באופן מודולרי.
החזרתיות של העבודות בסופו של דבר נובעת מהמדיום בו השתמשתי, ההחלטה הייתה להשתמש באנימייטד גיפ (Animated GIF) – פורמט שחוזר על עצמו. אחת הסיבות שהגיפים השתלטו על האינטרנט היא בדיוק בגלל שהם המתמצתים הגדולים של הרעיונות. אני מאמין שאם היו כותבים היום את התנ"ך, בטוח היו עושים אותו באנימייטד גיף.
את יודעת מה, זה רעיון טוב לעבודה.
