מעין ברגי'ק היא האמא של עמוד האינסטגרם הפופולרי "את בסדר", שנולד לו אי שם בקורונה. כבר אז, ברג'יק מזכירה לנו שזה בסדר להיות הכל כשמסביב כל כך לא בסדר, מסר שתקף ביתר שאת בתקופה הנוכחית. עם פוסטים שהם לא רק ביקורתיים ושנונים אלא מכילים גם חמלה – היא מנרמלת עבורנו את כל ציר התחושות. היום, כשכל כך צריך את המסרים האלה, היא יצרה קבצים מוכנים להדפסה שאפשר לתלות במרחב הציבורי. כך החמלה יוצאת מהמסך ומתחילה להתפזר במרחב הפיסי.
ספרי לי על ההתחלה של #את בסדר – איך זה התחיל? מאיפה המוטיבציה?
#אתבסדר התחיל בכלל כבלוג אי שם באמצע 2019. היו שם בדיוק שישה פוסטים, כולם על חוויית אימהוּת קרייריסטית והניסיונות לג'נגל בין השניים. את הפוסט השביעי כבר לא הצלחתי להעלות בגלל בעיה טכנית ואחרי שתלשתי חצי מהשיער, התייאשתי וזנחתי את האתר לטובת פייסבוק, שם כבר מצאתי בית הרבה יותר מגוון. חוויית האימהוּת התרחבה לחוויית הנשיוּת בכלל והחיים כאישה בישראל בפרט. ואז הגיעה הקורונה והסגרים הארורים. ואני? אני לא הצלחתי למצוא את עצמי. הקורונה שברה אותי. היא שברה את הזהות המקצועית שלי, ההורית שלי, ויותר מהכול, היא שברה את הזהות האישית שלי. שנתיים של תהומות חשוכים בהן כמעט ולא כתבתי או יצרתי.
זה קרה לרבות ולרבים מאיתנו, את בסדר. ואז מה קרה?
בערב שבועות 2021, העליתי את הפוסט ה"ראשון" לאחר המשבר הגדול, וזה כבר היה באינסטגרם. נשארתי לבד בבית, האיש שלי והטף נשלחו לארוחת חג אי שם בצפון ואני הרגשתי הכל חוץ מאווירת חג. כתבתי על נעמי, רות ועורפה ואיך אני רואה את עצמי בכל אחת מהן. למרות שהרגשתי הכי לבד, ידעתי שאני לא באמת לבד. והתגובות לפוסט הוכיחו את זה. הבנתי שכמוני, עוד המון נשים מסתובבות עם שברי חתיכות של זהות. מנסות בכל כוחן להדביק אותם חזרה, ומפחדות במקביל להודות בכך שאולי, השבר גדול מדי.
ומאותו פוסט אני שם, במרחב הדיגיטלי הקטן והמנצנץ שיצרתי לי באינסטגרם. אני כותבת שם בעיקר על מה שמטריד אותי במציאות שלנו כנשים. לצד המורכבויות אני גם מנסה למצוא ולייצר נקודות קטנות של אור, ואם אפשר גם קצת לצחוק על הדרך מה טוב, ובעיקר, לספר את שעל ליבי החוצה אל העולם, בתקווה שעוד מישהי תמצא את מילותיי, תרגיש קצת פחות לבד ושאוכל לומר לה – שומעת? את בסדר. מכאן, אני לא בטוחה שמוטיבציה היא המילה הנכונה. אולי צורך. לומר לעצמי וגם לאחרות – את בסדר.
זה מאוד חשוף ואמיץ. דיברנו קצת לפני כן על זהות מקצועית. את מעצבת או שמגדירה את עצמך קודם כל כיוצרת תוכן? יש הבדל בעיניך?
אני מגדירה את עצמי כיוצרת תוכן, סטוריטלרית ומעצבת מצגות. יש לי את Moosh – הדיי ג'וב שלי שכולל כתיבת תוכן ועיצוב מצגות למגזר העסקי, ויש לי את #אתבסדר, הנייט ג'וב שלי, שם אני כותבת את עצמי ואותך ואותנו ואת כולנו. בשניהם, הפלטפורמה העיקרית שלי היא פאוור פוינט (שאפשר לעשות איתה קסמים!), שם אני יוצרת את הכל.
בעיני יש הבדל – כל מעצבת היא בהכרח יוצרת תוכן, אך לא כל יוצרת תוכן היא בהכרח מעצבת, או אפילו בעלת זיקה לעיצוב. למילים ולשפה חזותית יש כוח. הן יכולות לשנות את התפיסות שלנו לגבי העולם וזה נכון שבעתיים בזמן מלחמה או משבר. אני חושבת שבעמוד האינסטגרם אני מצליחה לשלב את שני העולמות – מסרים מורכבים שחשוב לי להדהד משולבים בעיצוב תומך ומחזק. התוכן שלי הוא בעיקר בעולמות טיפוגרפיים.
תרשי לי להוסיף שאת לא סתם מהדהדת אלא מנגישה ומתווכת מסרים מורכבים, שזה אחד מהכוחות של עיצוב. אז למה בחרת דווקא בצבע הוורוד כרקע כמעט אחיד לעמוד? הרי יש שיגידו שאת נופלת בדיוק לתבניות.
אכן מעבר להדהוד יש גם עניין ההנגשה. אנחנו חיים וחיות בעולם סופר מהיר, ונדמה שככל שהמציאות שלנו הופכת מורכבת יותר ויותר, כך הקשב שלנו, הסבלנות שלנו או אפילו היכולת שלנו לעצור רגע, להתעמק, להבין או לתהות מצטמצמת. ועיצוב הוא כלי מצוין ואפקטיבי לגישור על הפער. דימוי טוב יכול לספר סיפור שלם ויותר מזה, הוא יכול לספר אותו ברמה אוניברסלית, לגרום לנו לעצור את הגלילה האינסופית, ולהעביר לנו מסר ברור במבט אחד. גם כשתוכן שלי כולל בעיקר מלל, אני מבליטה את מה שחשוב לי לומר באמצעות גודל וצבעים.
ולגבי הוורוד – אני חושבת שחיפשתי את האנטיתזה למה שמתחולל אצלי בפנים, תמיד אני אומרת שיש לי נשמה שחורה. ב#אתבסדר היה חשוב לי דווקא לבחור בבסיס שהוא אופטימי, שמאפשר לראות גם את הטוב בין כל הרע. אני חושבת שזה גם מה שמייחד את הפרופיל, וכבר די מזוהה איתי בקרב מי שעוקבת. לגבי מגדר – אשמח לפגוש את מי שהחליט איזה צבע משויך לבנים ואיזה לבנות ולהסביר לו כמה דברים. עזבי אותי, אני אתן לטף להסביר.
אם כבר ורוד, שנדבר רגע על פמיניזם?
איך נכניס הכל ברגע? אנסה:)
מצד אחד, שנים רבות חלפו מאז המאה ה-18 ועידן הנאורות. בשנים הללו המאבק הפמיניסטי גבר והתפתח לעוד המון כיוונים וגישות, וגם זקף לזכותו לא מעט הישגים. ועדיין, גם אחרי כל השנים ולצד כל ההישגים – הדרך עודנה ארוכה. אפשר לראות בפמיניזם מילה נרדפת לשוויון, אך הוא הרבה יותר מזה, כי אנחנו כבר לא מסתפקות בשוויון. לא שוויון חברתי הוא השאיפה, אלא שבירת המבנה החברתי הקיים, הפטריארכלי בכללותו.
אך ללא שינוי מבני עמוק, תקרות הזכוכית והבטון עוד מעלינו, כמו גם רצפות הבוץ בהן מדשדשות רגלי אלו שכנראה לא יזכו בכלל לראות איזו תקרה מעליהן. הפער הזה זועק במיוחד בימים קשים אלה. כולם מדברים על קונספציות שנשברו, אבל הקונספציה של המנהיגות הגברית, זו שיודעת הכל – עומדת איתנה. כל סיפורי הגבורה הנשיים, מי בחזית ומי בעורף (ומה ההגדרה לעורף שהפך לחזית?), זורחים באור בוהק מתוך השבר הגדול. אור מסנוור כל כך שלא ניתן להתעלם ממנו. כמנהגו של אור, הוא מצליח להאיר גם את החלקים האפלים ביותר, והיעדרותן של נשים ממוקדי קבלת ההחלטות מסנוורת גם היא עד כאב.
אני מקווה שביום שאחרי, נזכור כיצד זרחנו מול החושך, כיצד אנחנו זורחות תמיד, נזכור כיצד בעשרת החודשים לפני השבת הנוראית קם כוח נשי אדיר, וסיפורי הגבורה והידיים השלובות יהפכו לנוכחות וייצוג בקבינט, בממשלה, בצמרת צה"ל, בחברות העסקיות ובכל מקום באשר הוא. אני מקווה שנמשיך להאיר קדימה, את הדרך הארוכה שעוד יש לפנינו.
אני רוצה לחזור רגע לקורונה שהולידה את עמוד האינסטגרם. מה בין הסיטואציה היום לבין הקורונה? כמה הצורך של נשים דומה וכמה השתנינו לדעתך מאז?
מצבי משבר, בטח ברמה הלאומית, תמיד מחריפים את הפערים החברתיים הקיימים ובהכרח את הפער המגדרי. תקופת הקורונה הייתה קשה לכולנו, אבל לרוב הנשים ובפרט לאימהות שבינינו – פי כמה, כי היא הצליחה להחזיר את חלקנו עשרות שנים אחורה. נשים לא רק פוטרו יותר מגברים, הן גם נשאבו חזרה הביתה, לטפל בבית ובילדות.ים. אם עד הקורונה נחשבה עבודת האימהות כעבודה שקופה, בקורונה היא הפכה שקופה יותר. עבודת "החוץ" שלנו פתאום התערבבה עם עבודת ה"אימהות" שלנו ואם בשגרה אנחנו מג'נגלות כמה כדורים באוויר, פתאום נוספו להם גם חרבות, לפידים בוערים וחוט דק ושברירי להלך עליו ולנסות לאזן את הכל. גם היום, כשחלק מהמסגרות עדיין סגורות, ומאות אלפי מילואימניקים ומילואימניקיות נקראו לדגל, רובם גברים, הנטל שוב נופל על כתפנו, רק שהמציאות הרבה יותר כואבת. אם בסגרי הקורונה מקרי האלימות במשפחה וכלפיי נשים עלו משמעותית, היום אני בעיקר מודאגת משימושם העתידי של כל הנשקים המחולקים.
ואי אפשר שלא לחזור לנושא הייצוג, שהוא שורש הבעיה – כשאין נשים במוקדי קבלת ההחלטות, המשמעות היא שקולנו לא נשמע, שהצרכים שלנו לא נענים ושאנחנו לא נספרות. הצוות הראשון שהקים המל"ל בקורונה אי שם באפריל 2020 כלל שורה של אנשי מקצוע והיו בו 29 גברים ורק שתי נשים. למרות לחץ של עשרות ארגוני נשים, רק עם תחילת הגל השני הוקם צוות רחב שכלל יותר נשים ואף עמדה בראשו אישה. בזמנו, התחייב ראש המל"ל לבדוק את היעדרן של נשים במוקדי קבלת החלטות בדגש על מצבי חירום, ואכן בשנה שעברה, פורסם דו"ח הממליץ כיצד ניתן להטמיע חשיבה מגדרית בעת גיבוש מדיניות לאומית במצבי חירום. מהדו"ח עלה כי בשנים האחרונות החשיבה המגדרית בתהליך קבלת ההחלטות, בעת חירום, כמעט ואינה קיימת וכי פעם אחר פעם, קיים תת ייצוג של נשים במוקדי קבלת ההחלטות נכללו לא מעט המלצות לקראת מקרה החירום הלאומי העתידי, ביניהן הסדרה בחוק של ייצוג הנשים בקבינט המדיני-ביטחוני, למינימום של 33% נשים. איפה אנחנו ואיפה 33%?
ועדיין, עם כל הדמיון המצער, המשבר הנוכחי הוא שונה. הקורונה היה נגיף קטן שאי אפשר אפילו לראות והיו כללים מאוד ברורים כיצד להגן על עצמנו. אבל היום? האיום הוא עצום ועם הרשתות החברתיות – גם מי שלא רוצה לראות לא מצליחה להתחמק. בקורונה א.נשים מתו בבתי חולים, מאחורי דלתות ומחלקות סגורות הרחק מיקיריהם, והיום? אנשים נרצחו בבתיהם שלהם, יחד ומול יקיריהם.
ולעומת הנגיף, אין חיסון לאובדן ביטחון או לאובדן התמימות. אין אמא שלא מסתכלת בלילה על ילדיה במיטה ובזמן שהיא מודה על הזכות, היא מלקה על האשמה ומוסיפה עוד פחדים וחרדות לתערובת. אין אישה שלא חושבת על הנשים, הנערות והילדות, שבזמן מלחמה גופן הופך לכלי מלחמה.
ספרי לי על היוזמה של הפתקים. למה דווקא כמו אלו של פעם?
זו אחת היוזמות הכי מרגשות ומשמעותיות שאני גאה לעמוד מאחוריהן. ברור לכולנו שתוכן דיגיטלי, טוב וויראלי ככל שיהיה, זמנו קצוב וגורלו בסופו של דבר להיעלם ברצף הגלילה האינסופית שלנו. אני חושבת שכשתוכן דיגיטלי מצליח לצאת למרחב הציבורי שם קורה הקסם האמיתי, וזה מה שקרה עם הפתקים.
מבוקר יום שבת הנורא תוכן הפיד שלי בסושיאל התחלק לכמה נושאים שלא מצאתי את עצמי בהם. מסיקור חדשותי, חיפוש נעדרים ונעדרות, הסברה ישראלית עם תוכן מחריד לייט או מחריד על מלא, עצות להתמודדות, שיתופים קורעי לב ונפש, חמ"לים ויוזמות אזרחיות מעוררות השראה, אסקפיזם, סולידריות, נונסנס, האשמות, גינוי ההאשמות וקונספירציות ועוד. מעבר להלם ולשיתוק שחוויתי (ועדיין חווה), לא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות באף "נישה"' למרות שהרגשתי שיש לי המון מה לומר, אבל לא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות. תחושה עמוקה של חוסר משמעות. אני כותבת לא מעט על המציאות הזו שאנחנו חיות וחיים בה. חוסר ההוגנות שבה ואיך היא משפיעה עלינו כבנות אדם, כאימהות, כנשים, ובוודאי כאלה שחיות בישראל. והנה מגיע אירוע שאי אפשר בכלל לתפוס, לדמיין. וידעתי שאני לא לבד.
הייתי זקוקה נואשות לאיזו נקודה של אור בתוך החושך, שמישהי תגיד לי שמה שאני חווה הוא נורמלי בתוך כל הלא נורמלי, ונזכרתי בפתקים של חמלה שכתבתי עוד בקורונה. אז החלטתי לייצר גרסה נוספת למלחמה – פתקים של חמלה לכל מי שצריכה. הדימוי שבחרתי לפוסט הוא של הפתקים של פעם שהיה אפשר לתלוש. בלילה שאלה אחת העוקבות אם אפשר להדפיס ולחלק לנשים אהובות כדי להציע להן מעט חמלה מחזקת. ישר נדלקה לי נורה בראש! ומשם הפוסט הפך לשלט כמו של פעם. כל אחת יכולה להדפיס בבית, לתלות במרחב הציבורי ולפזר חמלה למי שזקוקה. הפשטות של הרעיון היא לגמרי החוזק שלו. השלטים נתלו בכל מקום בארץ, בגינות שעשועים, בכניסות לבניינים, בבתי חולים, בבתי ספר, סתם ככה על ספסלים ברחוב, מועצות אזוריות וארגונים ביקשו אישור להוסיף את הלוגו שלהן ולהפיץ, ואני לא מפסיקה לקבל תמונות והודעות ותיוגים. זה כל כך מרגש. והתוצאה – מאות אלפי פתקים קטנים, עם מילים של חמלה, המחכים ליד התולשת שזקוקה להן.
אם התחלתי עם חוסר משמעות, הנה מצאתי קצת ממנה, ואני מקווה שגם הצלחתי להעביר אותה הלאה לכל מי שהדפיסה, וגזרה, ותלתה וחילקה, שהפיצה קצת אור בימים חשוכים ובטח למי שלקחה פתק ויודעת שהיא לא לבד.
הפוסט/ריל/סטורי האהוב ביותר בכל הזמנים?
אני מאוד אוהבת את הריל הזה שמדבר על התקן תוך רחמי. הוא חלק מסדרת סרטונים שיצרתי במסגרת יום האישה 2021 יחד מנהלות קהילת med.aboutyou, המבקש לשים זרקור וביקורת על המפגש שלנו הנשים עם מערכת הבריאות שבה רוב הצרכים שלנו, כנשים, הבסיסיים והמורכבים – פשוט שקופים. הוא גם הריל עם החשיפה הכי גבוהה אצלי בעמוד. הפוסט עם החשיפה הכי גבוהה הוא פוסט שהגיב לקמפיין האגרסיבי שהיה לקראת השקת הסרט "ברבי", לצד תהייה מה היה קורה אם לפגיעה בזכויות נשים היה קמפיין דומה עם קולקציית ברביות מקומית אפשרית בהחלט.
רעיון מבריק בעיני. מעניין אותי לשמוע מה מאפיין את הקהל שלך. אם לשפוט לפי העוקבות שלך שאני מכירה, הוא יחסית מגוון. כמה ממנו מתוך עולם העיצוב? ואי אפשר שלא לתהות כמה גברים יש?
הקהל שלי מורכב מרוב מוחץ של נשים. יש 3% גברים, אני גם מתכתבת איתם לא מעט 🙂 אגב, אחרי כמה ימים של פתקים של חמלה הגיעו כמה וכמה בקשות לכאלו שמתאימים גם לגברים אז הוצאתי גרסה ניטרלית מגדרית. הרי כולנו זקוקים לחמלה. כותבות לי נערות בגילאי 15 וגם אימהות וסבתות. יש גם לא מעט פרופילים פרטיים של נשים דתיות וחרדיות שאני כל כך שמחה לקיים עמן שיח וללמוד גם על עולמות שרחוקים ממני. אני לא בטוחה שהחשבון נחשב לחשבון של מעצבת, ובאמת קשה לי לומר על מעצבות או מעצבים שנמנים עם העוקבים שלי.
מעניין. אני נוטה לחשוב שה"לא מעצבת" זה דווקא אחד מהכוחות שלך. מתוך סקרנות, מה עמדתך לגבי צמד המילים האהוב "העצמה נשית"?
מה שנקרא, תודה. העצמתי כבר בבית. אנחנו לא צריכות שיעצימו אותנו, אנחנו צריכות שלא יעלימו אותנו, שישחררו אותנו מהבניות חברתיות ארכאיות שפוגעות גם בנו וגם בגברים. אנחנו צריכות שקולנו יישמע.
נסיים עם מסר לאומה?
זה בסדר להעמיד פנים שהכל בסדר כדי שכל השאר יהיה בסדר עד שיהיה בסדר. חייב להיות. זה בסדר להרגיש את כל הרגשות. ועדיין, בין הכואבים, לא לשכוח לתת מקום גם לחמלה, בעיקר עצמית. ולתקווה. כמה חשובה היא התקווה. גם אם את לא מוצאת אותה כרגע, זה בסדר. היא בסוף תבוא. היא חייבת.
מעיין, לסיום אני מציעה שלרגע נעמיד פנים שנורמלי פה ושלא כתבנו שאלות ותשובות במחשכים, אלא ממש נפגשנו לשיחת קפה אמיתית בבית קפה של ממש, מבלי להתעניין במידע אודות המרחב המוגן שבקרבתו. אז תודה על זה ותודה על מי שאת. הרבה הרבה יותר מבסדר.
