נרטיבים וסיפורים הם בראש ובראשונה מבנים של שפה. מחקרים מוכיחים שהיכולת לספר סיפור קיימת כבר אצל ילדים בני שנתיים וחצי. היא משמשת אותם לצורך ארגון העולם הסובב אותם, מסייעת להם להבינו ולהעניק לו משמעות. אין עוררין על כוחה של השפה לעצב את הדמיון. היא מאפשרת לנו לספר סיפורים העושים שימוש בחפצים שסביבנו, לדלות מתוכם פרשנויות שונות. אך נשאלת השאלה: איזה סיפורים מספרים לנו החפצים?
האם זה הסיפור שמספר המעצב המעיד על עולם ההקשרים, המשמעויות והסמלים שלו ועל יכולתו לחקור באמצעותם את העבר, להטיל ספק ולחתור תחת צורות מסורתיות. אולי זה הסיפור שמספר האוצר שמסמיך חפצים זה לזה ובונה לנו התרחשות חדשה המספרת את סיפור היחסים שבין החפצים לבין עצמם. ישנו גם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הניזון מאוסף החוויות, ההקשרים האסוציאטיביים והזיכרונות שצברנו לאורך השנים.
תפקידו של המעצב בעידן הפוסט מודרני והעכשווי מוגדר מחדש כמספר סיפור ואמצעים ספרותיים כמו הזרה, מטפורה ואוניברסאליות באים לידי ביטוי גם בסיפורים שמספרים האובייקטים.
שטיחים "מוזרים"
בספרות, הזרה פירושה הפיכת המוכר ל"זר". ישנם סוגים שונים של הזרה, אך זו הרלוונטית יותר לעיצוב היא זו המציגה תופעות שבמציאות – עצמים, דמויות, סיטואציות או אידיאות – באור חדש, באמצעות העמדתן בהקשר לא מקובל.
כך לדוגמה, פשישפש של חנוך לוין (מתוך הסיפור – שנאות קטנות מפוררות כמו קטניות*), המציץ לחדר שבו נמצאת מיטה אחת בלבד ועליה שוכבת אישה, ממיר את ההסבר הסיבתי הפשוט (האישה ענייה ולכן אין לה רהיטים אחרים) בהסבר פנטסטי משלו:
"אם זו אישה אשר יש בידה להקציב חדר שלם למיטה אחת, כנראה שיש לה חדרים נוספים, חדר לכל רהיט, חדר לכיסא, חדר לשולחן, חדר לארון, חדר לרדיו, שורה של חדרים קטנים ונעימים לבגדים, חדר לשמלה, חדר לתחתונים, חדר לממחטה ומאחוריהם שוב מערכת חדרים זעירים וחמימים, חדר לצלחת, חדר למזלג, חדר לקוביית סוכר." הוא ממשיך ומתאר ממלכה שלמה של חדרים שמנהלת האשה הזו – מחסן מסודר עם המון חדרים ובכל חדר חפץ אחד בלבד.
על ידי הפיכת אובייקטים רגילים ומוכרים למיוחדים וזרים, רבים מן המעצבים מזמינים אותנו לבחון באור חדש את תפיסות העולם המקובעות שלנו לגבי כל מה שהוא נורמאלי ומקובל.
בתערוכה "הישן החדש" מעצבים צעירים משתמשים במודלים סגנוניים של העבר ובוראים מהם חפצים חדשים עכשוויים. לאורך ההיסטוריה של העיצוב מעצבים צעירים הציגו תמיד פרשנות חדשה לסגנון הבורגני של הוריהם. פרשנות שלעתים קרובות כללה מבט ביקורתי ולגלגני. לשם כך הם עשו שימוש בהזרה, הסתכלות על האובייקטים בעין זרה. בתערוכה, ניתן לראות את מגוון השטיחים "הפרסיים" העכשוויים השואבים השראה מן המודלים הקלאסיים אך מעניקים להם פרשנות רעננה לחלוטין.
באובייקט "מסר בתיבה" של ונדי פלומפ, היא מציעה אריזות למשלוח סחורות שלהן היא מעניקה משמעות חדשה לגמרי: באמצעות העיטורים בדוגמת שטיח פרסי שבחלקן הפנימי של האריזות, היא הופכת מוצר צריכה יומיומי לשטיחים קטנים המיועדים לשימוש זמני ומפקיעה את השניים מן ההקשר השגור שלהם.
ארון ספוגי
בספר זאב הערבה* של הרמן הסה מתוארת הדואליות של נפש האדם, המאבק הניטש בה בין החייתיות לבין הרוחניות. בעודו שואף לחיות כזאב חופשי ממוסכמות חי הגיבור כרווק בורגני. הוא יושב על המדרגות בין הקומה הראשונה לשנייה, נראה כשרוי בטראנס, ומזמין את האחיין של בעלת הבית לשבת לידו. הוא מצביע על הכניסה לדירה בקומה הראשונה – שם גרה אלמנה. בחלל הקטן שהיה מחופה בפרקט, בין החלונות ודלת הזכוכית עמד ארון מהגוני ופרזולי מתכת ולפניו שני עציצים גדולים. הצמחים היו יפים ונראו תמיד נקיים ללא רבב:
"אני לא יכול לעבור כאן ולא להשתהות לרגע. גם אצל דודתך, תמיד שולט בחדר ריח נפלא של ניקיון קיצוני, נקי מאבק ומבריק ובוהק. אני תמיד צריך לשאוף שאיפה עמוקה כשאני עובר כאן. אתה לא מריח את זה? ניחוח של נוזל הברקה לרצפות עם טרפנטין ומהגוני והעלים הרחוצים של הצמחים – תמצית הניקיון הבורגני, הסדר והדייקנות, של חובה ונאמנות המתגלה בפרטים הקטנים. אני לא יודע מי גר כאן אבל מבעד לדלת המזוגגת הזו מצוי ודאי גן עדן של ניקיון ובינוניות חסרת כתם, של דרכים סדורות, של התמסרות נוגעת ללב להרגלים ומשימות".
את ארון הבגדים בתערוכה עיצבה סילביה קנופל בהשראת סגנון ה"בארוק של גלזנקירכן", סגנון שהעיד תמיד על גאווה זעיר בורגנית. אלא שכאן במקום עץ כהה ומאסיבי עושה קנופל שימוש בגוש ענקי של קצף סינתטי, שרק החריצים שחרצה בו מבהירים כי הוא מיועד לאחסון חפצים. קנופל מציעה באופן לא קונבנציונלי להכניס בגדים, ספרים, וכל דבר אחר, לתוך חריצים מוכנים מראש. לדבריה, האחסון הזה יעיל יותר מאשר לדחוס את החפצים לתוך המגירות העמוקות של הארונות בסגנון גלזנקירכן.
כיסאות מעופפים
בספרו של מאיר שלו "הדבר היה ככה"* מתוארת "הכנסת האורחים" של סבתא טוניה, ומבעד לה מתואר יחסה המיוחד לחפצים בביתה.
בבית הפשוט וכמעט ריק מרהיטים, היו הרהיטים המעטים כלואים ועטופים בתכריכים ישנים:
"איש לא שזפם, פרט לעיניה של סבתא טוניה שנכנסה לשם כדי להעביר סמרטוט ולבדוק שאף אחד מהם לא התלכלך או ברח. אבל פעם אחת בשנה, לכבוד ליל הסדר, הוציאו משם את הכיסאות והעבירו אותם לחדר האוכל ובזכות זה נכנסתי גם אני אל הקודש.
אני זוכר היטב את היום ההוא. עמדתי מאחורי סבתא טוניה, מסוקרן ונרגש. היא נעצה את המפתח וסובבה אותו, פתחה את הדלת ואמרה: מותר לך להיכנס אבל אל תיגע בשום דבר."
שלו מתאר את הכניסה לחדר האפלולי – הסמרטוטים שמגנים על הידיות של החלונות והדלתות התפוררו מרוב שנים ונראו כמו תחרה זקנה:
"סבתא טוניה הסירה את הכיסוי מעל אחד הכיסאות שעמדו בפינה. הוא מצמץ בעיני העץ שלו, חשוף ומסונוור.
אתה יכול לקחת אותו לחדר האוכל? שאלה אותי
כן, אמרתי
בעצמך לבד?
כן
תרים אותו. אל תגרור לי אותו עם הרגליים על הרצפה הנקייה ואל תקרצרץ לי את הקיר.
בזהירות, בלי לקרצרץ לה אפילו קראץ אחד, לקחתי לה את הכיסא לחדר האוכל והעמדתי לה אותו שם. הוא הביט סביבו נבוך מעירומו הפתאומי, מהחופש ומהאור החזק, כה חשוף וכה סמוך לכסאות הפשוטים שהגיעו מן המרפסת ומן המטבח. אלה היו מורגלים באור ובחברה ובמבט ובמגע וסיפרו זה לזה, כך טענה אמי, סיפורי רכיל עליזים על כל מיני ישבנים שהזדמן להם לפגוש. ואילו הוא, שמח ומרוצה היה מן היציאה למרחב ולחופש, אך יודע שמדובר בשחרור של ערב אחד בלבד, בפגישה עם ישבן אחד בלבד, ושאחרי ליל הסדר יוברש במברשת גדולה, ויימחה במי סבון וינוגב ביבש וייעטף בסדינו הישן ויוחזר לכלאו עד חג החירות הבא".
בתערוכה כולה יש 23 וריאציות על נושא כיסא. ביניהם כיסאות מרחפים באוויר בשם "הכה אותו". כיסאות אלה עשויים חומר מוקצף שמעניק להם מראה כאילו הם נמצאים בחדר הלבשה מפואר. בכיסאות אלה נעשה שימוש בחומר לא צפוי כדי לתת פרשנות לעיצוב קיים באמצעות החלפת עיקרון צורני אחד או חומר בחומר אחר. זוהי ללא ספק הזרה עיצובית.
כלים מטפוריים
בסיפורו של אתגר קרת – לשבור את החזיר* – ישנה מטפורה לחברה השבויה בצריכה מופרזת ואינה מקנה ערך לרגשות אנושיים:
"אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון. אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, אה?" אמר לאמא "למה שנקנה לו, הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום… ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים… אז במקום בובה של בארט סימפסון הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק."
באמצעות קופת החזיר הנמצאת במרכזו של הסיפור מנסה האב להקנות לבנו ערך לכסף, אבל, במקומו מפתח הילד הערכה לידידות ולאהבה ללא תנאי של קופת החזיר, שאין זה חשוב מה מכניסים לתוכה היא תמיד מחייכת. האב בסיפור מייצג את החברה המודרנית, החומרנית שבה לכסף יש ערך מרכזי, ואילו הילד מייצג את התמימות, את האנושיות ואת היכולת להתעלות מעל לשיקולים זרים.
במרכז הסיפור מתקיים מעין היפוך אירוני: במקום שאהבת ההורה תהיה אהבה ללא תנאי אהבתו של הילד היא כזו, ובמקום שהילד יתאהב בתכולה הוא מתאהב בקנקן דווקא. אחת המטפורות שנעשה בה שימוש בסיפור היא האנשה – השאלה של תכונות אנושיות לטבע, לעצמים דוממים ולבעלי חיים. בעזרת האנשה רואה הילד בחזיר יצור חי, נקשר אליו נפשית ועוזר לו לברוח.
האנשה קיימת גם בעבודתה של המעצבת נעם טבנקין – בית חולים לחפצים:
"הפרויקט החל מתוך רצון לעצב באופן אחראי כלפי הסביבה והחברה, מתוך רצון למצוא דרך אחרת להתבונן בה על חפצים ומתוך תחושה שיש כבר המון מוצרים בעולם ואולי אפשר להשתמש במה שיש לפני שעושים עוד משהו חדש", אומרת נעם טבנקין, מעצבת צעירה ושותפה בקבוצת העיצוב – ארבע וחמישה. נאמנה לגישה זו שניתן לשייכה למגמת העיצוב בן-הקיימא ולמגמת ה- redesign , יצרה נעם פרויקט שמטרתו להעניק חיים חדשים לרהיטים שנזרקו ונזנחו ויצאו משימוש. "רגל מעץ" הוא אחד המטופלים שיצאו זה עתה מ"בית החולים לחפצים".
הנרות בערו עד כלות
ב"סיפור פשוט"* של ש"י עגנון נאלץ הירשל להתחתן בנישואי תועלת עם מינה למרות שהוא מאוהב בבלומה, שאינה בת מעמדו.
אחד המוטיבים בסיפור הוא מוטיב הנרות – בחתונה של הירשל ומינה הנר כבה – וזה מסמל בעיניו את התגרשותו ממינה:
"נר שכבה תחת החופה סימן רע לזוג. מינה חיוורת כמו נר אבל הירשל לא מבחין בזה.
נזכר הירשל בשמועה ששמע, שיש כת בהודו שכשאיש ואישה מבקשים להתגרש הם נכנסים לחדר מיוחד ומדליקים שני נרות, נר לאיש ונר לאישה ועומדים כנגד הנרות וממתינים. כבה נרו של איש מיד הוא פורש ויוצא ומניח את הבית וכליו לאשתו ואינו חוזר לשם לעולם. כבה נרה של אישה מיד היא פורשת ויוצאת ומניחה את הבית ואת כליו לבעלה והולכת לה ואינה חוזרת לשם לעולם. הירשל הטה ראשו ונסתכל בנר שכבה. אלוקים שבשמים יודע נר של מי כבה"
בתערוכה זה לצד צד אפשר לראות פמוטים מסוגים שונים. מנורת הקנים של כריס קאבל מדמה את הפמוטים שרואים בסרטי ערפדים או בארמונות עתיקים אלא שכאן היא פשוטה ויומיומית ומשוללת, כל הקשר היסטורי או טקסי. היא תוצר של ראיית עולם עכשווית המקדשת מבצעים והנחות בחנויות לחומרי בניין ו"עשה זאת בעצמך".
בפמוטים שעיצב דויד האנאואר ישנה הפתעה לא צפויה ושוב באמצעות החלפת חומר אחד בחומר אחר. הפמוט העשוי סיליקון, נוטה הצידה כשמכניסים לתוכו את הנר, אך ככל שהנר נשרף הפמוט מתיישר. התנועה לכאורה אמורה להיות הפוכה – ולכן היא מושכת את תשומת ליבנו.
לגדול להיות ספר
בספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך"* מתאר עמוס עוז את דירת הקרקע הקטנה והפשוטה בה גדל:
"רק ספרים היו אצלנו בשפע, בלי חשבון, מקיר אל קיר, במסדרון ובמטבח ובכניסה ועל אדני החלונות ואיפה לא. אלפי ספרים בכל פינות הבית. היתה איזו הרגשה שבני אדם באים והולכים, נולדים ומתים, אבל הספרים בני אלמוות. כשהייתי קטן קיוויתי לגדול ולהיות ספר. לא סופר כי אם ספר…"
"כשהייתי בערך בן שש בא יום גדול בחיי: אבא פינה לי שטח קטן באחד מארונות הספרים והרשה לי להעביר לשם את הספרים שלי. אם לדייק, הוא הוריש לי כשלושים סנטימטרים שהיו בערך רבע משטחו של המדף התחתון ביותר. אני חיבקתי את הספרים שלי שעד אותו יום היו שכובים על שרפרף ליד מיטתי, נשאתי אותם בזרועותי אל ארון הספרים של אבא וסידרתי אותם בעמידה, כיאות, גבם אל העולם החיצון ופניהם אל הקיר."
עמוס הילד מרגיש שהוא עובר כאן טקס חניכה, כי אם עד היום הספרים שלו שכבו על השרפרף, עכשיו יכול היה להעמידם על מדף כלומר לא רק מדף ולא שרפרף אלא גם ספרים עומדים ולא שוכבים. הוא מסדר את הספרים שלו לפי הגובה ומאוד גאה בעצמו.
אבל כשאבא שלו חוזר מהעבודה ומגלה מה עשה הוא מביט בו בבוז, באכזבה מרה, יאוש גנטי גמור ומסנן מבין שפתיים קפוצות:
"אמור לי בבקשה, אתה השתגעת לגמרי? לפי גובה? מה? ספרים זה חיילים? ספרים זה משמר כבוד? זה מצעד של תזמורת מכבי האש?"
וזה מה שהאבא מגלה לבן:
ספרים אפשר לסדר על פי הכותרות, על פי האלף-בית של שמות המחברים, על פי סדרות ובתי הוצאה, על פי כרונולוגיה ויש ויש:
"בימים הבאים ביליתי שעות על שעות בסידור הספרייה הקטנה שלי, כך למדתי מן הספרים את אמנות הקומפוזיציה: לא ממה שהיה כתוב בהם אלא מהספרים עצמם; מישותם הפיזית של הספרים.
השיעור הזה מלווה אותי כל השנים. כאשר הגעתי לאהבה, כבר לא הייתי טירון ירוק לגמר; כבר ידעתי שיש תפריטים שונים ויש אוטוסטראדה ויש כבישי נוף רבגוניים ויש משעולים נידחים ויש ויש".
בספרייה שעיצב וורנר אייסלינגר הספרים עצמם הופכים ללבני הבנייה המרכיבים אותה. הוא מודע לכך שזה יכול להיראות כמעשה ברברי בעיני אוהבי הספר אבל פותר בעיה מוכרת: מה עושים עם כל הספרים שגודלם כגודל שולחן קפה.
הוא הופך את הספרים לפריט ריהוט מועיל ומפתח מערכת מדפים – באמצעות רכיבי צלב, זוויות ומחברי T. מוצג כאן עיקרון קונסטרוקטיבי מפתיע בפשטותו, המצליח לפתור בעיה מוכרת ביעילות רבה.
קטיעה וחיבור, ארעיות ותלישות
כל המוצגים בתערוכה משחקים עם העבר, הם מפרקים את האובייקטים כדי להרכיבם מחדש.
במאמר של עמרי הרצוג "בוראים את העבר עם ההווה" המופיע בקטלוג התערוכה הוא מתאר כיצד המוצגים של המעצבים הישראלים בתערוכה משקפים געגוע, כמיהה או תחושת יתמות ביחס לרפרטואר סדור של מורשת אבות, ומביא כדוגמה את אגרטל מסיבת התה של אוטוטו והשולחן של דוד אמר. הקטיעה והחיבור, התחושה של גיבוב משוללת אחידות ועקביות באים לידי ביטוי בשידה של אריק בן שמחון, עדות למסורת שהיא לא לגמרי רציפה.
בספר המסות שלה "קרוא וכתוב"* מתארת הסופרת רונית מטלון את בית המשפחה ואת תחושת הארעיות והתלישות דרך החפצים ומיקומם:
"אמי ואחיה, הדוד רובֶּר, יושבים באחת-עשרה בבוקר במיטבחה הלא-גדול של אמי ושותים קפה […] הם מפטפטים על דא ועל הא. לפתע תוקעת אמי מבט חולמני בקיר מולה, זה שחוצץ בין המיטבח לחדר-השינה: מה אתה אומר, רובר, שנוריד את הקיר הזה, נפתח כאן קצת? היא שואלת בערגה. רעיון טוב מאוד, אומר הדוד רובר בלי להביט אפילו. תוך דקות היא עורמת לפניו את כלי העבודה הנחוצים: פטישים, מקדחות, משורים, ועוד כלי אחד רעשני במיוחד, שאני אוהבת את שמו מאוד: קוֹנגוֹ. הדוד רובר מפשיל שרוולים ומקעקע את הקיר. בתוך שעה אין קיר. אמא, קורנת כולה, אוספת את ההריסות […]
מעולם לא ידענו, אחי אחותי ואני, איזה בית נפגוש כשנחזור מבית-הספר או מהעבודה; החדרים והרהיטים התחלפו כמו במשחק כיסאות מוסיקליים. לילה אחד זכור לי במיוחד. אבי, שנהג להיעלם מהבית לחודשים ארוכים לרגל עיסוקיו הפוליטיים והאחרים, חזר לפתע לאחר היעלמות ארוכה כזו בשתיים לפנות-בוקר. הוא נכנס לבית על בהונותיו, בחשיכה גמורה, שלא להעיר אותנו, חשב להשתרע על הספה בחדר-האורחים, להתנמנם קצת עד הבוקר. התעוררנו באותו לילה לקולו של רעש מחריד: במקום שעמדה הספה ניצבו עכשיו מזנון הזכוכית הכבד, ולידו פינת-האוכל. אבא נחבל בראשו מאחד ממדפי הזכוכית, והיה שרוע על הרצפה, בין אחד הכיסאות לשולחן. […]
לצד כל זה […] גילגל אחי שנים את ההזיה על בית חלומותיו: בבית חלומותיו, טען, יהיו הרהיטים מוברגים לרצפה, מודבקים במלט וטיט. מה שהיה הוא שיהיה. אמא הביטה בו באי-אמון גמור: זה לא בית מה שאתה רוצה, אמרה, זה בית- קברות. שם באמת רק התולעים זזות."
שולחן אימתני
בספר "בית גדול"* של ניקול קראוס הספר כולו סובב סביב חפץ – שולחן כתיבה ענק, רב מגירות, מונומנטלי, ייחודי, מיתולוגי העובר מיד ליד בין דמויות הספר ומעיב על חייהם ועל יכולתם ליצור. שולחן הכתיבה שכנראה השתייך למשורר ולמחזאי הספרדי לורקה, עובר בין הגיבורים – כולם אנשי ספר ומילה: הוא יצור בעל חיים משלו, מאיים, בעל ישות ואישיות גברית, ובכל דפי הספר אין כמעט תיאור מלא של מראהו, כמו מפלצות בסרטי האימה, המפחידות הרבה יותר כאשר הן מוצגות בצורה חלקית:
"לכנות אותו שולחן זה לומר מעט מדיי. המילה מעלה על הדעת איזה פריט פשוט וצנוע המשמש לעבודה או לצורכי הבית, חפץ פרקטי נטול אישיות שיכול תמיד להציע את גבו לשימוש בעליו… השולחן הזה היה משהו אחר לגמרי: דבר ענק ומאיים שהעיק על דיירי החדר ששכן בו, שהעמיד פני דומם… אך היה נכון להסתער עליהם ולעכל אותם באמצעות אחת ממגירותיו הרבות."
גם בשולחן הבירה של אינקה האנס יש מעין היפוך או הזרה, השולחן הזה הנראה כפרי, כזה שמקומו בפאבים חשוכים בגרמניה, נראה כאילו הוא עשוי עץ מלא אבל עשוי למעשה מפלסטיק. השולחן הזה הוא גם דוגמה מהופכת לכיסא פלסטיק מעץ של המעצב מרטן באס.
שולחן מאולץ
לא כל ההשפעות הספרותיות על עולם העיצוב הן נרטיביות דווקא. דוד אמר מעצב צעיר בוגר בצלאל והרויאל קולג' אוף ארט בלונדון מושפע דווקא מתחביר ומורפולוגיה:
"לקח לי זמן להבין מה מעניין אותי. אני מתעניין פחות בנרטיב, בסיפור כשלעצמו ויותר במורפולוגיה, באופן בו מחברים תווים כדי ליצור משמעות". הוא מספר בראיון שנערך עימו.
בראשית דרכו הושפע אמר מקבוצת אוליפו (Ulipo) – סדנה לספרות פוטנציאלית, הפועלת מראשית שנות ה-60 ועד היום ועם חבריה נמנו מתמטיקאים ואנשי ספרות כמו ז'ורז' פרק, ריימון קאנו ואיטלו קאלווינו. הקבוצה ביקשה לחפש מבנים חדשים או תבניות חדשות בכתיבה. הם השתמשו בפלינדרומים (משפטים שאפשר לקרוא מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה באותו אופן) וליפוגראמים (משחקי מילים וכתיבת טקסטים בהשמטה של אות) ועסקו לעתים בבעיות מתמטיות. מטרתם היתה ליצור יצירות למרות כבלים ומגבלות של טכניקות כתיבה שבחרו לעצמם. ז'ורז' פרק למשל, כתב ספר בשם "ההעלמות" – רומן בן 300 עמודים ללא האות e שזו האות הנפוצה ביותר בצרפתית.
לדברי אמר, מקורות ההשראה שלו נובעים פחות ממחקר טכנולוגי ויותר מן האופן בו מעצבים שפה. דווקא בשדה העיצוב-אמנות, חש אמר שלא בנוח: "בחופש מוחלט אני מרגיש משותק, ובמקומות בהם מתווים לי גבולות, הדחף הראשוני שלי הוא לפרוץ אותם. יש בעיניי קשר הדוק מאוד בין עבודת המעצב לכבלים ומגבלות. שהרי, לאחר הכול, מגבלות ואילוצים הם אינהרנטיים בעבודתו של מעצב"
התערוכה הישן החדש – עיצוב בהווה מתמשך הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 26.05.2011 – 10.09.2011
הסיור הספרותי בתערוכה "הישן החדש" איפשר התבוננות על החפצים בתערוכה דרך סיפורים שבהם האובייקטים הם גיבורים ספרותיים, את הסיור בניתי מספרים מן הספרייה הפרטית שלי. מספרייה אחרת אפשר יהיה מן הסתם לבנות סיור אחר לגמרי.
ביבליוגרפיה:
*שנאות קטנות מפוררות כמו קטניות / חנוך לוין, מתוך האסופה 'החולה הנצחי והאהובה', הספרייה החדשה, 1986
* זאב הערבה, הרמן הסה / Steppenwolf, Hermann Hesse (תרגום חופשי מאנגלית)
* הדבר היה ככה / מאיר שלו, עם עובד, 2009
* לשבור את החזיר / אתגר קרת, מתוך געגועי לקיסינג'ר, זמורה ביתן, 1994
* סיפור פשוט / ש"י עגנון, הוצאת שוקן, 1935
* סיפור על אהבה וחושך / עמוס עוז, הוצאת כתר, 2002
* קרוא וכתוב וקול צעדינו / רונית מטלון, הספרייה החדשה, 2001
* בית גדול / ניקול קראוס, הוצאת מחברות לספרות, 2011, מאנגלית: שאול לוין
