חציל (שם מדעי – Solanum melongena): ירק מאכל נפוץ בצבע סגול או לבן ממשפחת הסולניים, בעל מרקם ספוגי. מקורו של צמח החציל באזורי הודו וסרי לנקה. החציל אינו פופולארי כמאכל כאשר הוא נא, אולם לאחר בישול הוא מקבל טעם עשיר ומורכב יותר. צורת בישולו הבסיסית היא טיגון בשמן, לאחר אפייה בתנור או קלייה. החציל משמש כמרכיב עיקרי במגוון רחב של סלטים מן המטבח הבלקני והים-תיכוני.
לפי הגדרה זו, לחציל יש שימוש אחד והוא מאוד ברור: הוא ירק למאכל. אם נשאל את רוב האנשים האם לחציל יש שימושים נוספים, רובם יענו בשלילה. את התפיסה הזו, שאוכל הוא רק אוכל, מערערת מיה דבש* אוצרת התערוכה "משחקים באוכל".
התערוכה, המוצגת ב'גלריית המשכן' בחולון, עוסקת בנקודות המפגש של אוכל ועיצוב. אמנם המחשבה המיידית היא תערוכה על עיצוב אוכל, אך זו אינה כזאת. היא אינה מתעסקת כלל בעיצוב מזון, אלא מנסה לבחון זוויות נוספות של אותו מפגש ולהעלות שאלות קצת שונות על תפקידו של האוכל בעולם העיצוב: האם אוכל יכול לשמש חומר גלם עיצובי? האם אוכל יכול להיות כלי לביקורת חברתית? מהם תפקידם של כלים מעוצבים וכמה הם משפיעים על האוכל אותו אנחנו אוכלים ועל חווית האכילה?
החציל מהפסקה הראשונה לדוגמה, מקבל בתערוכה מקום של כבוד – רועי וספי ינאי מציג סרטון בו 'חציל נושם'. בסרטון הוא מתעסק עם השאלה האם לחפצים יש נשמה? כחלק מחקירת הנושא יצר רועי סדרה של חפצים העשויים מחציל ונראים ממש כעשויים עור. באקט הומוריסטי הגדיל רועי ואף עיצב ופרש את החציל בדוגמת 'שטיח פרוות דוב', נותן לו אישיות וגורם לאדם המתבונן בו לפתח כלפיו רגשות חמלה ממש כאילו הייתה זו חיה שנורתה.
העיסוק באוכל כחומר גלם נראה בעוד מספר עבודות ביניהן פרויקט הגמר של אורי זוננשטיין, בוגר בצלאל, שמציג סדרה של כלים עשויים קליפות הדרים. הכלים, פונקציונאליים לחלוטין, מזכירים במבט ראשון כלי חמר ולו בגלל צבעם – כתום עמוק אדמתי. אך במבט שני מתגלה למרבה ההפתעה העובדה שזהו אינו חומר קונבנציונלי והשימוש בקליפות הדרים, שרובן מוצאות את עצמן בפח האשפה, מעבר לערך האסתטי גם נושא ערך נוסף של מחזור ושמירה על הטבע ועל משאביו.
עוד מעצבת שעושה שימוש באוכל כחומר גלם היא יעל פרידמן המעצבת תכשיטים מירקות ופירות. משעשע במיוחד לנסות ולזהות מאילו ירקות או פירות עשויים התכשיטים העדינים. ביניהם אפשר לזהות גזר, צנונית, תות, בצל סגול וטבעת נהדרת ממה שמסתבר שהיא כרשה.
תכשיטים נוספים המוצגים בתערוכה הם תכשיטיה של נעמה ברגמן. סיכת הדש הנשית, הנראית כזר פרחי בר מיובשים, עשויה חומר דקיק וחלבי, כמעט שקוף. חומר זה, מסתבר בקריאת התווית שליד, הוא מעיים. האינסטינקט הראשוני של רוב המבקרים – להיגעל. אך בעצם ממה? הרי בני אדם אוכלים בשר, שותים חלב, מתעטפים במעילי עור. נשאלת כאן השאלה, מה ההבדל?
פן נוסף שמוצג בתערוכה הוא ההתעסקות בעיצוב כלי אוכל והמשמעות שהם מקבלים ונותנים לאוכלים מהם, אם מבחינה חוויתית, תרבותית, פוליטית או אסתטית.
בפרויקט 'מפת האוכל' ניצן דבי מטילה ספק ביחסי הגומלין המסורתיים שבין האדם למפת השולחן. היא יוצרת מפת שולחן עשויה לבד, ושותלת זרעים במהלך תהליך הלבוד של מפה זו. התוצאה המתקבלת היא מפה שצומחת, מתפתחת ומראה סימני חיים. האדם משקה את המפה, אוכל עליה ומאכיל אותה.
דוד קלר, מציג סדרה של כלי קרמיקה מעוצבים המיועדים למה שהוא מגדיר 'פיקניק רוסי'. בפרויקט "תעודת זהות" קלר מתייחס אל הפיקניק כמיקרוקוסמוס ויזואלי אשר בו מתרחש המפגש בין הרחוב הישראלי לבין התרבות הרוסית, ומציג בין היתר, מנגל מעוצב עשוי קרמיקה, 'מנפנף' למנגל מעוצב מעץ ומחזיקים מעוטרים לכוסות חד פעמיות. לצד העבודה מוקרן סרטון המתאר באופן ויזואלי ומשעשע את המחשבות העומדות מאחורי עיצוב הפריטים ומלווה בציטוטים של בני משפחתו, עליהם התבסס הפרויקט
עבודה מעניינת נוספת היא של מיכל המר המציגה תבנית סיליקון לעוגה, אשר מעוצבת בצורת העיר העתיקה בירושלים וכמוה מחולקת לארבעה חלקים. בכל אחד מהחלקים מוטבע המוטיב הדתי המאפיין את הרובע – הרובע היהודי משובץ במגני דוד קטנים, הרובע הנוצרי בצלבים קטנים וכך הלאה. לעבודה בחרה המר לקרוא "תבנית החלוקה".
בכניסה לקומה העליונה בגלריה, מוצגת עבודתו של עמית פרבר, גם היא עוסקת בעיצוב כלי אוכל אך כמעורר לחוויית אכילה שונה מהמוכר. הכלים, נועדו לעורר את החושים ואת חוויית האכילה מתרדמת השגרה. הסדרה כוללת צלחות שכשמצמידים אותן יחד עם כל סוג של ממרח או מחית ביניהן, נוצרת דוגמא על גבי הצלחת, כזו המוכרת מעולמות עיצוב אחרים דוגמת גובלן ישן או רקמה עדינה. כל חווית האכילה מקבלת אצל פרבר פן משחקי וגורמת לתהיות ולמחשבות שניות על תפקיד הכלים בארוחה.
תצוגת כלים נוספת המושכת תשומת לב היא התצוגה של כלי האוכל שעוצבו במיוחד למסעדת הקונספט "שקוף" על ידי המעצבים התעשייתיים דני הוכברג ואודליה לביא. אלדד שם טוב, שף המסעדה אשר פועלת ביפו, החליט להעניק לסועד חוויה של חזרה לטבע, לשורשיות ולאדמה. לצורך כך, שכר מעצבים שיעזרו לו בעיצוב חוויה טוטאלית. שולחנות המסעדה הם שולחנות אור, והכלים, שעוצבו במיוחד ובהתאם לקונספט מגבירים את הרגשת החזרה לטבע. הכלים, ביניהם אבן עשויה קרמיקה, עליה מטיחים את גוש החמאה, צלחות הנראות כצלוחיות פטרי שקופות ואפילו כלי ללחם עשוי לבד בגוונים טבעיים המדמה שק למסעות ארוכים מימים רחוקים, משלימים את החוויה הכוללת של עירוב המודרני והארכאי.
פרויקט מעניין נוסף שמתעסק במסעדות קונספט, שייך לסתו אקסנפלד. לדבריה השפה הישראלית מורכבת מביטויים הלקוחים מעולם המזון: אנו שוחטים פרות קדושות, הנושאים לעוסים ונטחנים מדי שנה, אנו זורים מלח על פצעים ועוברים לעיתים את גבול הטעם הטוב. על סמך זה הגתה רעיון למסעדת קונספט בה כל מנה מבוססת על ציטוטים ממגילת העצמאות. המנות אשר נוצרו בהשראת פסקאות מתוך המגילה, מרמזות למיתוס מרכזי בהוויה הישראלית וניפוצו של זה.
בנוסף, מוצגות בתערוכה עבודות הנוגעות לקשר העדין שבין אוכל לאדריכלות, כאן יש לציין את הצילומים המרהיבים של נעמי אבליוביץ', בחדר ההקרנות בקומה העליונה, בו ניתן לראות גם את העומד מאחורי תהליך העיצוב של כמה מהמסעדות המוכרות בתל אביב, ביניהן 'צפרה' ו'טאפאס אחד העם' שעיצבו אירנה קרוננברג ואלון ברנוביץ'.
התערוכה, שננעלת בקרוב (3/3/2011), נותנת מענה מרתק והומוריסטי לעיסוק באוכל ועיצוב, מציגה מעצבים שרק סיימו את הלימודים לצד מעצבים ותיקים שפועלים כבר שנים בתחום, וגורמת לצופה לצאת בחיוך מתערוכה שלוקחת נושא שהעיסוק סביבו הפך בזמן האחרון לטחון ולעוס למקום משעשע ואינטליגנטי.
*האוצרת הינה העורכת הראשית של מגזין המוזיאון
