התערוכה "אופנה מכאנית – טווים סדר חדש" המוצגת בימים אלה במוזיאון מורכבת ממיצבים שכל אחד מהם משויך לאחת מארבע קטגוריות. קטגוריות אלה מצביעות על יחסים משתנים בין המעצב, המכונה והתוצר. דינמיות היחסים מעוררת את השאלה בדבר תקפות ההבחנה ביוצר, במייצר ובתוצר, כעומדים כל אחד בפני עצמו, או שמא יש לראותם נטווים זה בזה כסדרים דינמיים.
ברצוני להציג כאן שלוש פרספקטיבות שונות כעיון רלבנטי בעקבות התערוכה: תחזית העתיד האינטגרטיבי, הסינגולרי. מבט לעבר שעוצב וצומצם ל- 
, וחקירה אנתרופולוגית על המציאות הרלטיבית ומשמעותם של 'דברים'.
העתיד האינטגרטיבי
אדם ירה במחשב שלו לאחר שזה 'נפל'. ארבעה כדורים ירה ב- CPU ואחד במסך. בתגובה לידיעה זו כתב מנהל מעבדת המדיה ב-MIT, נייל גרשנפלד (Neil Gershenfeld), בספרו "When things start to think" שעלינו לאפשר למחשבים לחוש ולהגיב לסביבתם. נראה שהאשמה והבעיה טמונה בנו בני האדם, שאיננו, עדיין, רציונליים בכל מעשינו, התנהגותנו ומחשבתנו. מצב זה עומד להשתנות. הרציונליות המוחלטת תגיע בעידן הסינגולרי, עידן שלפי התחזיות של ריי קורצוויל (Ray Kurzweil), בספרו
(2006) The Singularity Is Near: When Humans Transcend Biology יגיע בערך ב-2045. מיטב המדענים פועלים במרץ ליישום העידן הסינגולרי באוניברסיטה הסינגולרית (על ישראלים באוניברסיטה קרא ב"הארץ").
בעידן הסינגולרי המרחב הרווח שבין בני האדם לדברים החושבים יעלם. האובייקט והסובייקט יתאחדו ויהיו לאחד. האחד שיודע הכול, זה שפעם קראו לו אלוהים ולו, בנפרד מאיתנו, הייתה התבונה המוחלטת, יהיה הפעם מורכב וירכיב כל אחד מאיתנו (התגלמות רעיון הבראהמה ההינדי?).
נייל גרשנפלד טוען בלהט שהגישה המפרידה בין תחומי חינוך, מחקר ותעשייה, הביאה אותנו למבוי סתום, שהיציאה ממנו עשויה להיות באמצעות יצירתיות כאוטית ופתיחות רעיונית. דיאלוג מתוך ובתוך הדברים. לא רק דיאלוג בין בני אדם, אלא גם ואולי בעיקר דיאלוג עם דברים בעלי אינטליגנציה. זהו דיאלוג המשנה את המציאות הפיזית, החברתית והתרבותית שלנו.
מחשב בנעל כבר יש, אפליקציות לטלפונים שמנטרות כל העת את מצב בריאותנו מגיעות בקרוב, מכונות ננוטכנולוגיה שיתקנו אותנו מבפנים עוד יגיעו. התמורות הגופניות שאנו חווים בעקבות השימוש במכונות החכמות משנה את אופן הפעילות שלנו, אורך חיינו, מאפשר לנו להתגבר על מגבלות גופניות, מעצים את כוחנו וחושינו להניע את העולם כולו. האם שבב מחשב בגופנו שמנטר את פעילות הלב הופך אותנו ללא אנושיים? ומה אם ינטר וירחיב את יכולות המוח?
לשוחח עם מי שאינו לידינו פיזית הינו עניין שבשגרה, אנו חברים בקהילות שונות שחבריהן פזורים בכל רחבי העולם, כדי ללמוד ולעשות עסקים איננו צריכים לצאת מביתנו. האמירה "Beam me up, Scotty" עוד מעט מתממשת כאן. שינויי אורחות החיים שהביאו יכולות המחשוב הפכו את חיינו החברתיים לגלובליים, והתמורות החברתיות רק ממשיכות וצוברות תאוצה. איזו השפעה חברתית תהיה ליכולתם של דברים לדעת מה בני אדם חושבים ומרגישים?
התרבות שלנו זורמת ברשתות הווירטואליות, אנו חשופים למגוון תרבותי אין סופי, תכניות בידור, סרטים, ספרים, דוקומנטציה מוזרמים אלינו ללא הרף. איננו צריכים כמעט לחפש, אלא לברור מה רלבנטי לנו. החשיפה וההתמודדויות עם ביטויים תרבותיים הן ללא השוואה מגוונות יותר מאי פעם. הערכים התרבותיים שלנו אינם רק תוצר של חיים מקומיים, אלא מיזוג כאוטי שאנו היוצרים שלו.
לפני חמישים שנה אם כל המחשבים היו מפסיקים לעבוד לא רבים היו מבחינים בכך. כיום, אם המחשבים יושבתו אנו בסכנת קיום. הם משפיעים על אורחות חיינו, על הרגשות, השאיפות, ההגדרות שלנו את עצמנו. המחשבים מעורבים כמעט בכל תחום של חיינו ותלות זו הולכת וגדלה עד כדי טשטוש הגבולות בין המעשים, ההתנהגות והמחשבה שלנו ושל הדברים.
עלינו להתמודד עם מציאות בה הדברים חושבים, ובמקרים הולכים ומתרבים, הדברים חושבים טוב יותר מאיתנו, הם טובים מאיתנו ביותר ויותר תחומים. אנחנו הופכים להיות הדברים שצריך לדאוג ולהתחשב במגבלות שלהם, היכולת האבולוציונית שלנו מוגבלת ואיטית, לעומת האבולוציה האקספוננטיאלית של הדברים החושבים. אנחנו המגבלה, אנחנו הבעיה, בינתיים, עד לאינטגרציה.
העבר הרדוקציוניסטי
אם עידן הסינגולריות, התאחדות האדם והמכונה, הוא אחרית הדברים והאדם, הרי ראשית הדברים מבחינתנו, המעצבים, היא העת המודרניסטית שבה הכול היה מפוצל ומופרד ובה התגבשו תחומי העיצוב כפי שאנו מכירים אותם היום. זו העת בה בני אדם אינדיבידואלים, סובייקטים, עמדו כשמנגד ניצבות המכונות המכניות המגלמות את התבונה האנושית הפועלת כתבונתו של העולם. המאבק בין האינדיבידואל היוצר הסובייקטיבי לבין התבונה האוניברסלית הוכרע ב'באוהאוס', בית הספר לעיצוב הדומיננטי ביותר במאה ה-20, לטובת העיצוב המבוסס על התבונה, המתנהל באופן רציונלי ושפתו אוניברסלית.
סמל באוהאוס, סמל האדם המודרני ועולמו המכני
המשפט החזותי שטבע וסילי קנדינסקי, מורה ואמן, ב-1923 הינו אולי המשפט החזותי הידוע ביותר למעצבים בחברה המודרניסטית, הוא היה לסמל העיצוב המודרניסטי. זהו משפט המציג ומייצג את הבסיס לשפת עיצוב אוניברסלית, השפה החזותית האינטואיטיבית של כל בני האדם (היום יש לנו כמובן ספקות לגבי נכונותה של קביעה זו).
שלוש הצורות – משולש, ריבוע ועיגול ושלושת הצבעים שלהם – צהוב, אדום וכחול, בהתאמה, הם האלמנטים הבסיסיים מהם מורכב כל עיצוב שהוא, בכל מדיום שהוא. הינם האותיות שאיתן כותבים קומפוזיציות חזותיות לפונקציות השונות. שפה חזותית זו מהווה בסיס לכל מדיות העיצוב, ולכן במוסדות רבים בכל רחבי העולם, לימודי יסודות העיצוב הינם משותפים לכל תלמידי העיצוב, וכאשר מדברים על יסודות העיצוב מתכוונים למה שמייצגים .
הצורות והצבעים מייצגים ערכים אבסטרקטיים, המשולש הצהוב הינו האלמנט הדינמי, היוצר, שבעולמנו. הריבוע האדום הינו האלמנט המתווך, המייצר, המביא לידי מימוש, והעיגול הכחול הינו התוצר השלם העומד בפני עצמו. כשם שכל צורה וצבע עומדים בפני עצמם, כך גם היוצר, המייצר והתוצר הינם נפרדים ומובחנים כמעצב, מכונה ואובייקט.
מנקודת מבט מודרניסטית זו ניתן לומר שעבודת המעצב הינה מקבילה לעבודת תכנון הנדסי, המעצב מנתח באופן רציונלי את הנתונים ומתרגם אותם לשפה חזותית אוניברסלית, שכל אדם יכול לקרוא אותה באובייקט באופן רציונלי.
המנזה בבאוהאוס דסאו
חזון אוטופי של רציונליות אנושית הניתנת לרדוקציה עד ל-אינו מושג בקלות. לשם כך יש 'להעביר' את הסטודנטים לעיצוב מראיית העולם שהתפתחה במהלך חייהם, לראיית עולם חדשה. לימודי יסודות העיצוב הינו תהליך של טרנספורמציה בתפיסת העולם, 'טירונות' לקראת אופן התנהלות רציונלי, המוביל לאופן עיצוב פונקציונלי תואם. המגוון התרבותי, המסורות הלא רציונליות, נמחקים בפני המציאות החדשה. מציאות ללא עבר, הממציאה את עצמה בכל פעם ובכל מקום כחדשה לקראת העתיד האוטופי.
הצורך באינדוקטרינציה היה ידוע וברור לסגל ההוראה ב'באוהאוס' זה היה תהליך של פרידה מודעת מהעולם הישן לקראת העולם החדש שלדעתם הינו יותר אמיתי, טוב ויפה. החתירה של הסגל אל האמת, הטוב והיפה, שהתקיימה לאורך כל שנות קיומו של בית הספר, הינה אולי המאפיין העיקרי של ה'באוהאוס'. ביה"ס שהתקיים בקושי רב 14 שנה בין שתי מלחמות העולם, פעל מתוך חקירה מתמדת אחר משמעות העיצוב, תוך ביקורת עצמית על אופן התנהלותו כמחנך לעיצוב ובחינת תפקידו בחברה. הבאוהאוס משמש עד היום מודל ונקודת מוצא לתכניות הלימוד של בתי ספר רבים. המסורת שהנחיל הבאוהאוס ממשיכה להתקיים בבתי ספר בכל רחבי העולם, והתפשטה מאירופה לאמריקה ומעבר לאזורי התרבות המערבית לאסיה ואפריקה.
לאחרונה גיליתי מחדש במעמקי הספריה ספר דק על תיאוריית העיצוב בבאוהאוס:
The ABC's of , the bauhaus and design theory
הספר הודפס לראשונה ב-1991 וזכה בצדק להדפסות מחודשות ב-1993 וב-2000 על ידי אוניברסיטת 'פרינסטון'. בספר מספר מאמרים העוסקים בהתפתחות ובמשמעות תיאוריית העיצוב שהתפתחה ב'באוהאוס'. מחברי הספר מלינים על כך שמאז ה'באוהאוס' בתי הספר לעיצוב מתבססים על הפיתוח הרעיוני, והחינוכי שלו. ההליכה בתלם שנחרש על ידי ה'באוהאוס', במסורת שלו, הינו בגידה במהותו של הבאוהאוס. לא את התלם החרוש עלינו לרשת מה'באוהאוס' אלא את התשוקה לחרוש. תשוקה שהביאה את ה'באוהאוס' להתפתח בכיוונים שונים במהלך שנותיו, כיוונים שאינם סוף פסוק, אלא תחנת ביניים במסע לגילוי מהות העיצוב, מהות העולם ומהותנו.
המציאות הרלטיבית
לבוש ושאר הדברים – Stuff
A commodity appears, at first sight, a very trivial thing, and easily understood. Its analysis shows that it is, in reality, a very queer thing, abounding in metaphysical subtleties and theological niceties. (Karl Marx (1867) Capital 1.1. 4)
דברים, סחורות, מוצרים, חפצים, תוצרים, סביבות, מה שאנחנו לובשים, אוכלים, מתגוררים, צורכים… כל אלה משנים את הופעתם
ומשמעותם עם השתנות העיתים. קרל מרקס חיפש בהם את האמת וטווה סיפור קוהרנטי שהיה לבסיס לפיתוחם של דרכי חיים חדשות. גרופיוס וחבריו ב'באוהאוס' חיפשו דרך שונה להבין ומצאו באמצעות הרדוקציה את הגרעין המעצב את הכל מתוך חוקי שפה אוניברסליים, ומדעני הסינגולריות היום מחפשים את הדרך לאחד את הכל בעתיד אינטגרטיבי.
'דברים' הנם משונים מאד, כל כך הרבה דרכים להבינם. על דרכים להבנת 'דברים' כתב האנתרופולוג דניאל מילר (Daniel Miller) בספרו Stuff) 2010). (התלבטתי כיצד לתרגם את המילה Stuff בחרתי ב'דברים' מכיוון שיש לביטוי משמעויות החורגות מחומריות ואובייקטיביות, כי stuff אינו רק things). יש לא מעט דיסציפלינות אקדמיות, אך אין אחת שעניינה מהותם של דברים. דברים נראים כנלווים לחיינו ומקבלים את משמעותם על ידינו. בעולם האקדמי התיאוריה המקובלת להבנת דברים היא התיאוריה הסמיוטית.
הסמיוטיקה טוענת שהערכת דברים נעשית על ידי תפיסתם כסימנים וסמלים המייצגים אותנו. דוגמא מקובלת להבנת התיאוריה היא בגדים. נראה שאנו בוחרים את הבגדים בדיוק למטרה זו – לייצג אותנו. ייצוג זה נחשב כייצוג שטחי של הדבר האמיתי, הנמצא עמוק בתוכנו – האני. לכן אנשי הרוח המודרניים נוהגים לזלזל באלו העוסקים והמקדישים ללבוש תשומת לב רבה. אם רוצים לגלות את האני האמיתי של אדם יש לחפש אותו בפנימיותו. הרעיון הסמיוטי, והעניין של האני הפנימי לעומת ייצוגו החיצוני כה מושרש בנו שאיננו מעלים על דעתנו, שאולי ניתן לראות את המציאות אחרת, ואולי אפילו לראות את תפיסת המציאות שלנו כמעוותת. זה מה שמילר עושה. הוא מראה שהתיאוריה הסמיוטית, ושפת העיצוב המודרניסטית, אינה מסוגלת לתאר את משמעויותיהם של הדברים, מעבר לגבולות התרבות שיצרה אותה.
כאנתרופולוג הוא תמיד בדילמה בין שתי קצוות מנוגדים, דילמה שמאפיינת את המודרניות, מצד אחד ישנן תיאוריות, מוסדות וחוקים אוניברסליים ומהצד השני עיסוק אינטנסיבי באינדיבידואלי, באובייקט הפרטיקולרי, בסובייקט. כאנתרופולוג עבודתו היא פעילות בקרב הפרטיקולרים, האדם, המשפחה, השבט והשכונה. יחד עם זאת מסקנותיו חורגות מעבר למקרה הפרטי ומנסות לספר את הסיפור של הכלל, של ההודים, של האנגלים, של בני האדם. ברור שכל הכללה אינה אלא הכללה לצורך הדיון ואינה אכן מתארת מכלול הומוגני. מטרת עבודת האנתרופולוג היא לנסות לקרב את שני הקצוות, האוניברסלי והפרטיקולרי, זה לזה. כך שהתיאוריות לא תהינה מנותקות מהמציאות ושהמציאות תקבל צורה שניתן לתאר אותה כתיאוריה. לכן כל הכללה או הפרטה יש להבינה בתוך האפשרויות והמגבלות שיוצרות אותן, הן רלטיביות.
הפרק הראשון בספר מוקדש ללבוש, ובגלל הקונטקסט שבו נכתבים דברים אלה, התערוכה, ארחיב בעניין, למרות שהספר מביא את הלבוש רק כדוגמא בהתיחסות היותר כללית לדברים, הפרספקטיבה של התרבות החמרית. בפרק זה מילר סוקר דרכים שונות להבנת הבגד כחלק מתפיסות עולם שונות. הוא מביא דוגמאות מטרינידד, הודו, מדריד ולונדון.
האמת שבבגד
אם אנו רגילים לראות את הבגדים כייצוג representation של האני הפנימי (בתערוכה ראו עבודתו של סדריק פלזינסקי), הרי בטרינידד הבגדים נתפסים כהצגה presentation של האדם. מה שחווים זה מה שיש, הפנימיות של האדם כמשכן האני היא פיקציה, מה שמוחבא בפנימיות הוא התסכולים והשקרים המונעים מאיתנו להיות אמיתיים. העולם החיצוני, העולם הסובב, העולם בו אנו חיים הוא האמיתי והעולם הפנימי הוא השתקפות מעוותת שלו. תפיסת עולם הפוכה לתפיסה המודרנית המקובלת (מה יעשו הפסיכולוגים?).
להקת קרניבל בטרינידד 1950
החיים והלבוש בטרינידד מתאפיינים בהדגש על האינדיבידואליזם והזמניות. על האינדיבידואל לעצב את חייו ולבושו בדרכו שלו, בזמנו שלו. אין מתענינים באופנה, בטרנדים, אלא בעיצוב סגנון אישי, יחודי וזמני. החיים הם החגיגה של הרגע, כך גם הקרנבל, הזמן שבו עולות לפני השטח כל העמדות הפנים החבויות בתוכנו. אם אנו צוברים משהו בתוכנו ומנסים להעלים אותו, הרי זה את השקרים ובקרנבל הם עולים ונחשפים. אנו משתחררים מהם ויכולים להמשיך את חיינו יותר קלילים – lime. מי שהינו 'כבד' בהתנהגותו ואינו יודע לקבל עקיצות בקלילות גם אם הופעתו ולבושו קלילים, הרי הוא נתפס כמזויף והוא ידע על כך מהר מאוד. ברחובות טרינידד מגיבים ללבוש, לאופן התנועה ולהתנהגות בהערות קולניות, המשוב הוא מיידי. יחסים בין בני אדם הם קלילים, אינך אמור לקחת דברים קשה, תגובה נפשית קשה לפרידה מאהוב נחשבת למחלת נפש. אני ארעי, מגיב, דינמי, הוא אני חופשי, החופש לבנות את עצמך מחדש, אני יותר אמיתי.
Trinidad J'ouvert
השיפוט של אדם נעשה על פי המראה שלו, על פי תנועתו והתנהגותו, הם מביעים את האמת שלו, וכל אלה הינם דברים שהאדם מסגל לעצמו, מפתח כסגנונו. מהפרספקטיבה הטרינידדית העדפת העולם הפנימי כאמיתי יותר מהחיצוני נראית כשטות, כעיוות המציאות. הלבוש אינו מייצג את האני, אלא מתעצב כאני, כאמת שבבגד.
הבגד כמתווך
דוגמא נוספת ושונה מאוד למשמעות הלבוש מביא מילר מהודו. הסרי (Sari), הינו הבגד של האישה ההודית. כדי ללבוש סרי לא מספיק לשים אותו על הגוף, יש ללמוד כיצד לחיות איתו כחלק בלתי נפרד מהחיים. הסרי אינו בגד שהיינו מגדירים כפונקציונלי במושגים של עיצוב מודרניסטי. הוא אינו סימטרי, בכל חלק מהגוף התחושה שלו שונה, הוא יכול להיות אף מסוכן אם לא שמים לב אליו, הוא אינו נוח, אך הוא שימושי בהרבה מקרים. אישה הודית בלי סרי אינה אישה הודית כי הסרי הינו משתתף פעיל בכל התנהלויות חייה. הוא המתווך בין תחושות הגוף לבין תחושות הסביבה. כדי להבין זאת מספיק להתרכז בחלק אחד של הסרי הפאלו Pallu שהינו תלוי על הכתף והינו משתתף פעיל בחיי היום יום. הוא מעין יד שלישית בעבודות הבית, עוזר להחזיק סיר חם, לנגב מושב לפני שמתיישבים, או לניקוי המשקפיים. אך אם תשומת הלב תוסט ממנו הוא עלול להדלק בטעות כשמסירים סיר מהאש, עלול להתפס בדלת, וידוע כי במקרים רבים של התאבדות הוא משמש כחבל תליה. הזהות בין הפאלו והאנשים מתחיל עם הלידה כשהתינוק היונק כרוך בתוכו, התינוק הגדל מחזיק בפאלו בצעדיו הראשונים, זהו 'חפץ מעבר' לילדי הודו בהתבגרותם, התגלמות אהבת האם (הפסיכואנליסט ויניקוט).
נסיכה הודית לבושה בסרי משוחחת עם ברבור מלכותי
רשימת התפקידים והמשמעויות של הסרי ארוכה ואת כולה צריכה כל נערה ללמוד כחלק מההגעה לבגרות, לקראת קבלת הזכות והחובה של לבישת הסרי. לבישת הסרי מתאפיינת בדיאלוג המתמשך איתו לאורך כל חיי האישה. זהו דיאלוג המספר לסובבים על מקומה של האישה בחברה, על תכונותיה ואופייה. ללא הסרי המבנה החברתי מתערער, חיי האישה והסובבים הופכים לבלתי מובנים, הסרי כמתווך חברתי ותרבותי שומר מפני הכאוס.
מילר ממשיך ומנתח את הופעות הלבוש במדריד בה נהוג להקפיד מאוד על הלבוש בפומבי, ומנגד בבית נהוג להסתובב בבגדים מהוהים. הוא סוקר את סצנת הלבוש בלונדון, בה אנשים מבלים זמן רב מול ארון הבגדים בנסיונות התלבשות המסתיימים מתוך הפחד לחרוג מהמקובל בלבישה מתפשרת שוב ושוב של הג'ינס האנונימיים (כאן אין ברחובות את המשוב המיידי שיש בטרינידד). מילר כאנתרופולוג מנסה לתת לדברים, ולהתנהגויות משמעויות כלליות. ברור שהשוני בין אדם לאדם, בין שכונה אחת לשניה בלונדון או מדריד, בין קהילה אחת לאחרת אינם מתיישבים עם ההכללות, אך מילר אינו טוען שההכללות הן גורפות. ההפך, הרצון הוא להמחיש את מורכבות התמונה, את הרלטיביות שלה לאין ספור מרכיבים המשפיעים על ההתרחשויות ומשמעויותיהן. גם עיון בפרספקטיבה היסטורית, הבנויה על הכללות, מראה שהלבוש ומשמעותו הינם פרטנר פעיל ומגיב לאופני תפיסת האדם, החברה והעולם.
אז מה זה Stuff?
הדבר האחרון שמילר רוצה זה להגדיר מה זה 'דברים'. הוא משתדל להמנע מכל רדוקציה שהיא המביאה להגדרה אוניברסלית, כל ניסיון להגדיר משאיר משהו או מישהו מעבר לגדר. מילר רוצה להראות לקורא מציאות שבה לא ניתן להגדיר ואם מגדירים אז יש לעשות זאת מתוך מודעות למעשה ולעיוות שההגדרה יוצרת. מילר עוסק במחקרים אתנוגרפיים מתוך אמפתיה לאנשים ומתוך רצון לראות דברים מנקודות מבט של אנשים אחרים. הוא רואה את הגישה הסמיוטית כמפחיתה ומזלזלת ב'דברים' ואינו מאמין ברוחניות ובתבונה הנובעות מניתוק והתעלמות מהעולם החמרי.
המסר העיקרי של מילר הוא ההדדיות של היחסים הבלתי ניתנים להפרדה שבין הדברים לבין האנשים. הסביבה יוצרת את האדם כשם שהאדם יוצר את הסביבה. התווייתה של גישה הוליסטית זו מביאה אותנו לתחילת הדברים. האם ניתן לראות את היוצר, המייצר והתוצר כעומדים בזכות עצמם, או, וכאן התשובה ברורה, שהם משולבים זה בזה מלכתחילה וכל ניסיון להפרידם הינו ניסיון מקומי וזמני ולבטח לא אוניברסלי. במציאות הנתפסת כדינמית, רלטיבית, שונה מזו של מייסדי הבאוהאוס, הינה שפת עיצוב מקומית וזמנית בתרבות מסוימת (שאולי עבר זמנה). תוצר העיצוב והיוצר הינם השתקפות הדדית בתפיסת המציאות שבתוכה הם מתקיימים. העתיד האוטופי, הסינגולרי היה כאן תמיד בצורות שונות, השאלה הגדולה היא מה עושים איתו.
קריאה נוספת
פרק ראשון – העתיד האינטגרטיבי
(Gershenfeld Neil, When things start to think (1999
ניתן לקרוא את הספר כולו באתר רשת קורצווייל.
כמו כן ניתן לקרוא באתר ספרים של ריי קורצווייל עצמו, ביניהם The Age of Spiritual Machines שתורגם לעברית בשם
"עידן המכונות החושבות", בהוצאת כנרת. באתר גם רשימת ספרים נהדרת בנושאי מדע, עתיד ותרבות.
Kurzweil Ray, The Singularity Is Near: When Humans Transcend Biology, (2005), Viking Press
פרק שני – העבר הרדוקציוניסטי
The ABC's of Bauhaus, The Bauhaus and Design Theory
Ellen Lupton and J. Abbott Miller (Editors) (2000) Princeton Architectural Press
פרק שלישי – המציאות הרלטיבית
Miller Daniel, (2010), Stuff, Polity Press, Cambridge, UK
התערוכה אופנה מכאנית – טווים סדר חדש הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 14.10.2010-08.08.2011
