עדיטל אלה, מעצבת מוצר המתמחה בעיצוב בן־קיימא, זכתה ב"אות של כבוד" על "עבודת האדמה" שלה בביאנלה ה-23 לעיצוב בליובליאנה. השרפרפים שהוצגו גם בתערוכה "סלואו דיזיין" בבודפשט, הוצגו לראשונה בתערוכה "מעצבים פלוס עשר" במוזיאון העיצוב חולון (אפריל-מאי 2012)
נפגשתי איתה לראיון קצר על עבודתה. לסטודיו שלך קראת "עיצוב חושב סביבה". מה זה עיצוב חושב סביבה עבורך?
אני הרבה שנים מסתובבת סביב המקום הזה של חשיבה סביבתית, קיימות, חומר וכו', בניסיון למצוא, לא אומר נוסחאות, אלא כל מיני דרכים המנסות לענות על שאלות של ייצור וצריכה שנעשו כל כך משמעותיים בעולם שלנו. החיפוש הזה התחיל במסעות להודו מלפני 10-12 שנים במטרה לחפש אחר כל מיני אלטרנטיבות, חומרים, דרכי ייצור ודרכי עבודה עם חומרים מתחדשים – בין אם הם חומרים מתכלים, ובין אם זו עבודה עם חומרים טבעיים כאלה ואחרים.
הרעיון של כוס החרס ההודית, ששותים וזורקים והיא הופכת לאדמה, תמיד היה מעין חזון שנשאר איתי איפשהו, חזון של יצירה בת קיימא מבחינתי, המקום שבו אתה מייצר, משתמש, ובסוף הדרך ישנה ההתפוררות והחזרה למקור, מהמקום של "מעפר באת ולעפר תשוב", הכי בסיסי. זה נשאר איתי כסוג של חזון שמאוד קשה למימוש.
בתערוכה האחרונה הצגת שרפרפים מאדמה. ספרי קצת על החיבור שלך לחומר.
בשנה וחצי האחרונות האדמה נכנסה לתודעה שלי בצורה עמוקה יותר, חלק מזה היה בהשראת סטודנט שלי שהנחיתי אותו בפרויקט גמר שעשה מסננת לסינון אדמה שתומכת תהליכי בנייה באדמה, ובעקבותיו השתתפתי בכנס של בנייה באדמה והתחלתי לחפש ולהעמיק בדבר. ניסיתי ללמוד בכל דרך אפשרית, השתתפתי בסדנה עם טל בשן בה בנינו תנור מאדמה, ובסדנה אחרת של דפנה ילון מנתיב הל"ה. בסדנה הזו ראיתי תמונה שנשארה איתי, של נשים הודיות היוצרות משטחים של אדמה כבסיס לריהוט המחובר אל הקיר, ראיתי את זה וזה היה סוג של "אאוריקה", שיש פה משהו מאוד מהותי, בחיפוש אחר חומר שנמצא בסביבה הטבעית בשילוב עם חומרים מתכלים אחרים שאפשר ובטכנולוגיות הכי פשוטות להפוך אותם לריהוט.
ואז בא לך הרעיון לשרפרפים.
בהודו הבנייה באדמה היא דבר מאוד מושרש, אבל התנורים והרהיטים בדרך כלל מחוברים לקיר או לרצפה. ענינה אותי האפשרות למצוא את הדרך לשילוב חומרים יותר חזק, והפעלת דחיסה מספיק חזקה כדי שאפשר יהיה לעשות מוצרים שהם self supported, שאפשר להזיז אותם ממקום למקום. אז, תחילה בסדנה של דפנה ויותר מאוחר בסטודיו משלי שפתחתי ביפו, התחלתי לחקור קומפוזיציות שונות של אדמה, דחיסות שונות, תהליכי ייבוש וכו', כדי להגיע לדבר הזה. ההזמנה של התערוכה תפסה אותי באמצע המהלך הזה, אחרי שכבר שנה חקרתי בצורה די משמעותית את החומר, השרפרפים היו נקודת ביניים, שריכזו את כל המחקר הזה לכדי אובייקטים שמחזיקים את הרעיון – מוצרים שמיוצרים מ- 100% חומרים טבעיים, ללא השקעת אנרגיה, חומרים שכולם פסולת חקלאית או פסולת בניין, ובאופן עקרוני אפשר גם לפרק אותם בסוף השימוש – להחזיר אותם לאדמה כמו אותם כוסות חרס הודיות, או להרטיב, ללוש, וליצור מהם חומר גלם חדש שאפשר בחזון לדחוס לתוך תבניות בצורה אחרת, או לשימוש אחר.
התערוכה אספה קבוצה של מעצבים צעירים ונתנה חתך של עשייה בארץ. איך היה להתבונן בעשייה הפרטית שלך בתוך המכלול הזה?
אני מחפשת דרך כבר הרבה שנים. פחות או יותר מאמצע שנות הלימודים שלי בחולון, לפני 15 שנים. מצד אחד אני מרגישה שאני חלק ממגמה שהולכת וגדלה בעולם, ואני תמיד מחפשת את הצעד הבא. מול זה יש הרבה מאד מגמות בעולם העיצוב, החל מהמוצר הכי קלאסי ופונקציונלי ועד עיצוב מוצר שכל תכליתו לעודד צריכה. אני חושבת שהתערוכה שרטטה מגוון רחב של פעילות, ואני ייצגתי אספקט חשוב אבל לא רווח.
רציתי לעשות follow up אחרי שבוע העיצוב והפאנל שהתקיים במוזיאון בין מעצבים ובין מנהלי שבועות עיצוב בעולם. כיצד את מסכמת את האירוע, האם היה יעיל בענייך, האם יצרת קשרים חדשים?
מבחינתי זו היתה חוויה נהדרת המפגש הזה. זה אחד מהדברים המרתקים והחשובים שהמוזיאון עשה לטובת מעצבים ישראלים באופן כללי מאז שהוקם, וזו יזמה מבורכת ומדהימה ומאוד מוערכת. ומבחינת החוויה האישית שלי, היתה לי פגישה מצוינת עם הפאנל שהיה איתי בחדר, הרגשתי שהיתה הרבה מאוד התעניינות, הרבה מאוד פירגון, הרבה סקרנות ורצון. כרגע הדבר המיידי שקרה זה פרסומים של העבודה שלי בכל מיני פלטפורמות בינלאומיות. אני מקווה שזו רק ההתחלה.
כמבקרת בתערוכה "מעצבים פלוס עשר", העבודה שלך עוררה בי אסוציאציות רבות, הקשורות בחומריות, בהקשר חברתי, בהיסטוריה. אם תוכלי להרחיב קצת בעניין זה.
היה משהו מאוד מעניין בפרויקט הזה, שלימד אותי המון, גם באספקט החומרי וגם באספקט האישי. מההיבט החומרי, הפרויקט הזה "הכריח" אותי להכין את כל החומרים בעצמי. ללכת אל השדות, לאתרי בנייה לאסוף שאריות וכו' ולאסוף את החומרים. עשיתי עיבוד של כל פיסת חומר שהשתמשתי בו לכדי חומר גלם לבד אצלי בסדנה. מצד אחד זה היה תהליך מפרך, אך מצד שני פיתחתי רמת של אינטימיות עם החומרים שאני עובדת איתם ולא הייתה לי לפני כן עם אף חומר שקניתי בחנות או קיבלתי בתוך אריזה. הערך של ההבנה מאיפה החומר שלך בא ואיזה תהליך הוא עבר, שווה זהב מבחינתי. עוד פן מעניין הוא שהחומר ליצירת אחד השרפרפים הגיע מאדמה שמקורה בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים. מרתק בעיני שאובייקט יכול לשאת בתוכו כזה עומק רגשי, היסטורי, עם נגיעה בפוטנציאל אמוציונלי שאי אפשר להשיג בייצור אנונימי בסין.
ניגשתי לפרויקט בניסיון לחקור שיטות בנייה מסורתיות, ישבתי בספרייה של מרכז אדם ועולמו במוזיאון ארץ ישראל וחקרתי שיטות בנייה עתיקה בפרס, מצרים, במזרח התיכון. תוך כדי התהליך גיליתי שהסבתא שלי היתה בונה תנורים מאדמה, ושהמשפחה שלי גרה בבית מאדמה. הגילוי הזה הבהיר לי עד כמה העבר עם ההבנה ויכולת עיבוד של חומר המגיע מהסביבה, כמה הוא באמת קרוב אלינו ונישא בתוכנו עדיין, במרחק של דור. זה כל כך כאן, וזה בסך הכול דורש שרגע נתפכח ונסתכל באופן יותר רחב על הדברים. זו מבחינתי, ברמה החומרית היתה סגירת המעגל הכי חשובה.
חומרים מתוך עבודתה של עדיטל אלה מוצגים בספריית החומרים של המוזיאון.
