"ימאמוטו" הוא שם משפחה נפוץ ביפן ומשמעו "למרגלות ההר". נראה שיוז'י ימאמוטו מטפס, עם כל קולקציה שהוא מעצב, ממרגלות ההר עד לפסגה, מתיישב לרגע בראשה ומיד חוזר לנקודת ההתחלה. הוא עושה זאת כשש פעמים בכל שנה לאורכם של כארבעה עשורים, וכל פעם באופן שונה. הדינמיות המתמדת מאפיינת את פועלו, לא רק במובן של תנועה, אלא גם במובן של השתנות. זו אינה רק דרך עבודה, אלא גם דרך חיים והשקפת עולם.
"ימאמוטו" הוא שם משפחה נפוץ ביפן ומשמעו "למרגלות ההר". נראה שיוז'י ימאמוטו מטפס, עם כל קולקציה שהוא מעצב, ממרגלות ההר עד לפסגה, מתיישב לרגע בראשה ומיד חוזר לנקודת ההתחלה. הוא עושה זאת כשש פעמים בכל שנה לאורכם של כארבעה עשורים, וכל פעם באופן שונה. הדינמיות המתמדת מאפיינת את פועלו, לא רק במובן של תנועה, אלא גם במובן של השתנות. זו אינה רק דרך עבודה, אלא גם דרך חיים והשקפת עולם.
אם אנו רגילים לראות את המנהיג כעומד בראש הפירמידה ומנהיג אותה ממרום כסאו, הרי ימאמוטו רואה את כל הפירמידה, המממשת את החזונות העיצוביים שלו, כמתנשאת מעליו ומוחזקת בידיו. הוא נע והפירמידה שמעליו מתעצבת בהתאם לתנועתו, היא לא רק משנה מיקום בהתאם לתנועתו, אלא גם משתנה בהתאם לכוונותיו. ימאמוטו חופשי לנוע תוך התחשבות במשא שמעליו. הוא צריך תמיד לדאוג להרמוניה בין ההשתנות שלו למה שקורה מעליו וסביבו. אובדן ההרמוניה משמעותו התמוטטות הפירמידה, כמו זו שחווה ב-2009 כשעמד בפני פשיטת רגל כלכלית והשתקם ממנה בהצלחה. מעצבים וחברות אופנה עסוקים באיזון ההרמוני של תוצריהם עם השתנות הטרנדים האופנתיים ובחשש לאבד את הזרם ולהישכח מאחור, דבר שקורה לא אחת בעולם האופנה. אך יוז'י ימאמוטו אינו מעצב אופנה, לדבריו הוא לא אוהב אופנה. הוא אינו מציע לקהלו מוצרי אופנה.
נראה שדרכו של ימאמוטו שונה מהמקובל וניסיון למצוא את הגורם לשוני זה מעלה את שאלת מוצאו היפני. ימאמוטו מספר שלא ידע שהוא מעצב יפני עד שבה לפריז, שם זכה להגדרה זו. הוא אינו רואה עצמו כמעצב יפני, במובן של מי שמייצג את העיצוב היפני, מאחר שההשפעות על עבודתו ומעבר לכך על חייו הינן בעיקרן מערביות. הפאנק לדוגמה השפיע עליו מאוד. הוא רואה עצמו כמעצב מטוקיו, וגם מפריז. מעצב המפתח כשישה קווי עיצוב בשנה, תוך התעלמות מהצלחות העבר, לקראת אתגרי הרגע, לקראת המוטיבציות החדשות ליצירה. נראה שימאמוטו נמצא בזרימה מתמדת, באינטראקציה עם הזרמים הסובבים, יוצר נהרות גועשים ולא פירמידות. קשה להגדירו, להכניסו לתבנית קבועה, יש משהו שהינו מעבר למופע החזותי של הבגדים שהוא מעצב, הוא ממזג ניגודים שבראיית העולם הדואליסטית המערבית אינם מתחברים ומכאן אולי קסמו. הצגת עבודתו במוזיאון לעיצוב הינה ניסיון להציג ולגלות את מה שמעבר למופע.
ימאמוטו משתייך לדור של יפנים שהפנו את פניהם למערב כדי ללמוד את דרכיו ולחיות לפיהם. יחד עם זאת אין ספק שהסביבה היפנית שבה גדל הטביעה את חותמה בו מעצם החיים בה. בחינה של סצנת האופנה ביפן מגלה רב גוניות חזותית מהממת. אופנת הרחוב ביפן מתאפיינת בטרנדים שונים כמו למשל: Visual kei סגנון חזותי שהינו אופנה המושפעת ממוזיקאים, Japanese hip hop שכשמו מושפע מסצנת ההיפ-הופ, Dolly kei סגנון המושפע מספורי הפיות האירופאיות והאחים גרים, Lolita שאינה קשורה למושג לוליטה המערבי, אלא לבובתיות ויקטוריאנית וברוקית, ולה סגנונות משנה של לוליטה גותית, לוליטה מתוקה, פאנק לוליטה ועוד. Kawaii שמשמעותו אהוב, חמוד, הינו טרנד עיצובי מתקתק שסוחף את האופנה היפנית. ברור שבצד החזותי לא נמצא קשר בין הטרנדים השונים לבין עבודתו של ימאמוטו. במימד ההופעתי הוא אינו יכול לשמש מודל מיצג לעיצוב יפני, נראה גם שהעיצוב היפני כמכלול מתאפיין ברבגוניות החזותית המרחיקה אותו מכל מהגדרה.
מה שמאפיין את התנהלות האופנות היפניות השונות נמצא מעבר למופע, המאפיין הוא ההשקעה האישית של הלובש בעיצוב תלבושתו האישית. הלובש הינו יוצר פעיל ולא רק צרכן של אופנה מוכנה, הוא מוערך על ידי קהילתו על המכלול שיצר באמצעות הפריטים שקנה, שהכין בעצמו וששילב. ההשקעה במופע יוצרת מעורבות שהינה מעבר לה, נוצרת הזדהות בין הנלבש ללובש. הזדהות יצירתית זו הינה החוט המקשר בין האופנות היפניות השונות לבין עבודתו של ימאמוטו, הוא מציע ללובש אמצעים כדי שיתעצב עימם. ימאמוטו המעצב מציע, האדם מעצב את היצירה העצמית.
ימאמוטו יוצא למסע העיצוב מתוך החומר והמגע שלו בגוף, אך אינו מבזבז אותו רק על המראה. Mottainai ביפנית משמעו "אוהו, איזה בזבוז" והכוונה אינה רק לבזבוז חומרי, אלא גם לבזבוז של מאמצים, פעולות, זמן, כישרונות, רגשות, מחשבות, חלומות ופוטנציאל, לשם ימאמוטו מכוון כשהוא מעצב. מעבר לחומרי ולמראה הוא מכוון אל הרגשות, החלומות, והפוטנציאל להיות מישהו, ומשם גם מגיע הייחוד המורגש ביצרתו.
וואבי-סאבי
כאשר שואלים יפני על מושגים שונים בתרבות היפנית קשה לקבל ממנו הגדרות ברורות, זאת בניגוד למקובל בתרבות המערבית המקטלגת כל ידע. הדברים לעולם אינם חד משמעיים ביפנית ולכן קשה לתארם בשפה מערבית המבוססת על תפיסת עולם שונה. אם התרבות המערבית רואה את העולם כמורכב מאובייקטים הרי התרבות היפנית, הזן בודהיסטית, רואה את העולם כזרימה, כאינטראקציות בין תהליכים. אינטראקציות מורכבות מאינטראקציות, תמונה דינמית שקשה לתפיסה בתודעתנו המערבית המיומנת לתפיסת אובייקטים מוחלטים. הצעה לתפיסת עולם כזו הוצגה במערב על ידי הרקליטוס, החכם הפרה-סוקרטי, שטען "פנטה-ריי" (Panta-Rei), הכול זורם, אך הצעתו נשכחה ורק בימינו היא זוכה לעניין מחודש בעקבות מדע הכאוס והמורכבות.
אם נתעניין במושג וואבי-סאבי לא נזכה כמובן להגדרה ברורה, היפנים עצמם אינם לומדים את הוואבי-סאבי בדרך של אינטלקט, אלא מתוך ההיגיון שבלב. עלינו להסתפק בתחושה של הבנה הבאה מתוך דוגמאות והתנסויות ולא על ידי למידה תיאורטית. אם נראה את הזן כתיאוריה (מושג מערבי) הרי הוואבי-סאבי הוא הפרקטיקה שלו, כאשר למעשה עלינו לראותם כמאוחדים ובלתי ניתנים להפרדה. תיאוריה ופרקטיקה חד הם, שזורים בכל מעשה, מחשבה והתנהגות של האדם. המצב הדואליסטי המקובל עלינו של ניגודים: תיאוריה-פרקטיקה, גוף-נפש, פנימי-חיצוני, למעלה-למטה, אינם קיימים כאשר רואים את העולם כמתהווה מתוך תהליכים ולא כבנוי מיסודות, מהויות אוניברסאליות. דרך האמצע, הדרך הבודהיסטית, אינה רואה דבר כקיים, אלא כמתקיים. אין עולם נתון כשם שאין אני מוחלט, הכול נמצא בהתהוות מתמדת.
אם אנחנו מתהווים כל הזמן, נולדים, מתבגרים, קמלים ומתים כדי להופיע בעולם בדמות שונה, כך גם מעשה ידינו. העיצוב שאנו מעצבים אינו מופע קבוע וקפוא כתמונה, כאובייקט, העיצוב הינו מערכות של אינטראקציות המשפיעות ומשתנות. הבודהיסט אינו מחפש את היופי המושלם המוחלט, הקבוע, כי הוא לא קיים בעולמו, אלא את המושלמות הזמנית המשתנה. חווית הצפייה בדבר לעולם אינה מצטמצמת לבחינה של פרופורציות, קומפוזיציה, צבעוניות, צורניות, כעומדים בפני עצמם, ומהווים חוויה אסתטית, החוויה כוללת גם את משמעותם של סימני הזמן והשימוש שבדבר, האופן שבו אנו מתנהלים איתו, היחסים שלו עם אחרים מסוגו, ויחסיו עם הקונטקסט בו הוא מצוי… המכלול הינו חוויה רוחנית כשם שהוא חוויה חושית.
לכן כשימאמוטו אומר שהוא מעצב בגדים אין הכוונה מצטמצמת לחיתוך ומתן צורה לבדים, אלא לעיצובם של חברים למסעות החיים. אין להסתפק בשאלה האם הם יפים בעיניך, אלא גם האם הם טובים לליבך והאם תרגיש שאתה מסוגל לגבש איזו אמת עמם. וואבי-סאבי הוא הרגע בו נוצרת נשמת הבגד.
יש שיגידו שוואבי-סאבי הוא יופיים של הדברים הלא מושלמים, הלא קבועים והלא גמורים, והצדק איתם, אך יש מיד להוסיף שבתפיסת עולם זו הכול חלקי, זמני ופגום כי זה טבעו של עולמנו. גם אם דבר נראה מושלם כרגע, הרי מעבר לנראות שלו כרגע הוא נמצא בתהליך של השתנות ועל המעצבים לדאוג לעיצובו המשתנה.
אי ההבנה של הוואבי-סאבי הינה אינהרנטית. הנחת היסוד המערבית שישנה הבנה מוחלטת ושכל דבר ניתן להגדרה אינה ישימה בהבנת הוואבי-סאבי. אם עולה הרגשת החמקמקות הזו, ההופעה הנעלמת, מחיאת הכף ביד אחת, הקוסמוס נפרץ ומתקבלת ההבנה שאין הבנה. העיצוב היפני, העיצוב של יוז'י ימאמוטו ואולי העיצוב בכלל אינו צריך ואינו יכול להיות מוגדר ומובן באופן מוחלט ויש לתת מקום נכבד לרגשות להציג את הדעה על מה שמעבר למופע.
התערוכה יוז'י ימאמוטו במוזיאון העיצוב חולון הוצגה בתאריכים: 05.07.2012 – 20.10.2012
