מאות לבבות מרחפים בחלל התערוכה ״אלבר אלבז: מפעל החלומות״ שמוקדשת למעצב העל הישראלי. הלבבות מסמלים את האימרה ״אהבה מביאה אהבה״, שהנחתה את אלבר לאורך חייו ובהמשך גם ליוותה את תצוגת האופנה שהופקה לזכרו, לאחר שנפטר בשנת 2021. לכבוד התצוגה, באקט סולידריות נדיר בתעשיית האופנה, התאגדו ארבעים ושישה מעצבי העל ובתי אופנה מהמובילים בעולם, בהם גוצ'י, ולנטינו, אייריס ואן הרפן ורבים אחרים, ויצרו מערכות לבוש לזכרו, כאקט אחרון של אהבה כלפיו. לצד ההערכה והחום לה זכה מגורמי מפתח בעולם האופנה, בולטת העובדה שהוא ופועלו כלל לא היו מוכרים בארץ, למרות שכיהן בתפקידי מפתח בכמה מבתי האופנה הגדולים בעולם. את העובדה הזו מעוניינת התערוכה לשנות, ולחשוף לקהל הישראלי את האדם שהיה ואת הדרך שעשה עד שהגיע לפסגות הנחשבות ביותר של עולם האופנה.
״חשוב לומר שאלבר לא רצה לסכם את העבודה שלו. הוא לא רצה שתהיה רטרוספקטיבה״, מספרת יערה קידר, אוצרת התערוכה, על נקודת המוצא לתחילת העבודה. ״הוא לא בנה ארכיון של העבודות שלו, ומהסיבה הזו, לא הייתה תערוכה מקיפה עליו ועל העבודה שלו. כשהוא הלך לעולמו חשבנו על האפשרות להקדיש לו תערוכה גדולה, אבל כמו בכל רטרוספקטיבה, המחשבה הייתה שזה ייקח כמה שנים, ושזה יהיה יותר מורכב.
"מה ששינה את המצב היה תצוגת מחווה שאלכס קו (בן זוגו) יזם לזכרו. 46 מגדולי המעצבים בעולם התכנסו ערב אחד בפריז וחגגו את החיים שלו. באותו לילה, בחמישי באוקטובר, אני זוכרת שישבתי והסתכלתי על התצוגה תמונה אחר תמונה, ואמרתי לעצמי שזו הייתה יכולה להיות תערוכה מדהימה. ניסיתי ליצור קשר עם אנשים שהיו מקורבים לאלבר, אבל זה היה מוקדם מדי ומהיר מדי.
"בסופו של דבר, שלי ורטהיים, שהייתה מורה של אלבר בשנקר וליוותה אותו לאורך הקריירה שלו במשך 20 שנה, יצרה איתי קשר. היא שאלה אם הייתי רוצה שהיא תקשר ביני לבין אלכס, כדי שתצוגת המחווה תגיע לישראל. ידעתי שזה חייב לקרות, ושזה חייב להיות מוצג במוזיאון העיצוב חולון. גם בגלל שיתוף הפעולה שלי עם המוזיאון, שהתחיל בתערוכה "ז'ה טם, רונית אלקבץ" ונמשך עם תערוכת "הנשף", וגם בגלל שאלבר גדל ובגר בחולון ולצערנו גם נקבר בה.
"האפשרות הראשונה והמיידית הייתה להציג את דגמי המחווה ושהתערוכה תסתכם בכך, אבל ידעתי שיש כאן הזדמנות לעשות משהו גדול יותר. מיה דבש (האוצרת הראשית של המוזיאון) ודני וייס (מנכ״ל המדיטק) נתנו לי רוח גבית ותמכו בכך שזו תהיה תערוכה ייחודית למוזיאון העיצוב חולון – כלומר תערוכה שלא תכלול רק את הדגמים מהתצוגה, אלא תיתן ערך מוסף, תספר את הסיפור שלו וגם סיפור חדש״.
מוזכרת בתערוכה העובדה שאלבר לא היה מוכר בארץ, שזה מפתיע בהתחשב בהישגים שלו ובפסגות שאליהן הגיע. איך ומתי נחשפת אליו לראשונה?
״בתואר הראשון למדתי עיצוב אופנה בשנקר. בשביל כל בוגרי שנקר לדורותיהם, אלבר אלבז הוא האורים והתומים, החלום שכולם שואפים להגיע אליו. אני סיימתי ללמוד שם 20 שנה אחרי שהוא סיים את הלימודים, אבל כל מה שעשינו היה מתוך ההשראה שהוא נתן, שאפשר לעשות את זה ואפשר להגיע לשם, לא משנה מאיפה באת. למזלי בשנת 2005 אלבר נתן הרצאה לסטודנטים כשהוא קיבל פרס הוקרה משנקר. באותו ביקור גם התראיינתי אצלו בראיון עבודה. הייתי אז בשנה ד׳ והוא חיפש אסיסטנט בסטודיו. לא נבחרתי לתפקיד בסופו של דבר, אבל השיחה בינינו הייתה מאוד טובה והוא גם עזר לי לפצח משהו לא פתור בפרויקט הגמר שלי. זאת הייתה ההיכרות הראשונית בינינו.
"כשהתחלתי לעבוד על התערוכה "ז'ה טם, רונית אלקבץ", אלבר הציע לעזור ולייעץ בבניית התערוכה. הוא ורונית היו חברים קרובים, והיא לבשה עיצובים שלו ברגעי השיא של החיים שלה. שלומי (אלקבץ, אחיה של רונית, ומי שהיה המנהל האמנותי והאחראי על עיצוב התערוכה) ואני, נפגשנו עם אלבר בניו יורק והוא הציג לנו שם את ה״אני מאמין״ שלו לגבי תערוכת אופנה. זה היה ממש מפגש מכונן. אחר כך נפגשתי איתו שוב וגם הקלטתי את כל השיחות איתו. כשהתחלתי לעבוד על התערוכה הנוכחית, לא זכרתי את ההקלטות האלה בכלל. מצאתי אותן במקרה במהלך חיפוש במחשב, וכשהקשבתי להן זה היה רגע מצמרר – הבנתי שיש לי הקלטה בקולו, שבה הוא ממש מסביר לי מה לעשות בתערוכה בצורה מאוד ברורה. הוא הדגיש בהקלטות כמה חשוב לחגוג בתערוכה את החיים, לתת להומור ולרוח להוביל, ולא למוות ולדידקטיות״.
"בתור היסטוריונית אופנה, אני יודעת כמה פעמים מעצבים שהסיפור שלהם לא תועד יכלו להיות מעצבים משמעותיים באותה מידה כמו קוקו שאנל או איב סן לורן, אבל נעלמו בין דפי ההיסטוריה"
איך ניגשים לתערוכה שעוסקת באדם ולא ברעיון? ידעת איזה סיפור את רוצה לספר?
"זו ההתנסות השנייה שלי בעבודה מהסוג הזה, כי התחלתי עם רונית אלקבץ שגם אותה לא הכרתי אישית, לצערי. כשאני ניגשת למחקר אני בדרך כלל לא מחפשת משהו ספציפי. למדתי עם השנים שדווקא כשלא מגבילים את החיפוש, הסיפורים הכי מסקרנים יכולים פתאום להתגלות. זה קצת כמו תהליך בילוש שבסוף מתחבר לסיפור.
"ניגשתי לתערוכה כמו שאני ניגשת לכל פרויקט, שזה אומר לצלול הכי עמוק שאפשר לתוך כל החומרים שאני מוצאת. בין אם זה לקרוא את כל הכתבות ולשמוע את כל ההרצאות, ובין אם זה להסתכל על הבגדים ולתת להם לדבר. בגדים הם חפץ חי, במיוחד במקרה שלו. נפגשתי עם אנשים שעבדו איתו וראיינתי אותם, ושוחחתי עם המשפחה, עם מורים וחברים, ושמעתי סיפורים עליו.
"כל אלה עזרו לי להתחבר לחיים שלו, להבין אותו ואת המהות שלו. שקעתי כל כך עמוק בסיפור שלו, שהיו רגעים שלא האמנתי שהוא לא נמצא כאן – כי מבחינתי הוא היה מאוד חי".
התערוכה במוזיאון מלאה בסיפורים שמלווים את התבגרותו של אלבר. סקיצות של בגדי נשים שצייר כילד עבור המורות שלו, החלום שלו לעבוד בבית איב סן לורן, שניצת בעקבות צעיף של בית האופנה שהתקבל במתנה באירוע משפחתי. התערוכה מלווה את הניסיונות הראשונים שלו בעולם האופנה כחייל שמעצב מחדש מדים, וממשיכה לעבודות שלו כסטודנט ולמסלול הקריירה שלו, שהיה מלא בהצלחות, אך לצידן נכחו גם שברונות לב וקשיים.
חלק מהחומרים המופיעים בתערוכה מאוד אישיים ורגישים, ומצריכים עבודה מאוד עדינה מול המשפחה. איך זכית באמונם?
"מהרגע שפגשתי את בני המשפחה של אלבר היה בינינו חיבור מידי, רגשי ואנושי. זה היה כך גם עם אלכס קו, ועם כל מי הצטרפו לפרויקט בדרך. אני חושבת שהם הרגישו שהכוונות שלי הן אך ורק לטובתם ולטובת אלבר, ושבמוזיאון נעשים כל המאמצים כדי שהתערוכה תכבד אותו. התחלנו לעבוד זמן קצר לאחר פטירתו, הכל היה טרי. היה מאוד עצוב לעבוד עם אנשים שכל כך מתגעגעים אליו, שהשאלות שלך מכאיבות להם ושהעיסוק בחפצים שלו מכאיב להם, למרות שהם מבינים שהכל נעשה לטובת הפרויקט. קשה להיות במקום הזה ולכן צריך לתת שקט וזמן.
"מצד שני, כולם הבינו שיש כאן רגע מהותי בשימור של הזיכרון שלו. בתור היסטוריונית של אופנה, אני יודעת כמה פעמים מעצבים שהסיפור שלהם לא תועד יכלו להיות מעצבים משמעותיים באותה מידה כמו קוקו שאנל או איב סאן לורן, אבל נעלמו בין דפי ההיסטוריה. בעיני זו עבודה בעלת חשיבות רבה למען הדורות הבאים, כי דרך התערוכה הזו נוצר לראשונה ארכיון מסודר והיסטוריה כתובה של החיים והיצירה של אלבר״.
היה סיפור ששמעת מבני המשפחה שנגע בך במיוחד?
"כשאימו של אלבר חלתה והייתה מאושפזת בבית חולים, אלבר היה על הקו בין פריז לישראל וטס לארץ כדי להיות לצידה. היה ביניהם קשר מאוד עמוק. ככל שהזמן עבר מצבה הדרדר והיא נפטרה. אחרי מותה הוא יצר קולקציה שבה כל הבגדים נראים כאילו הם נקרעו וחוברו מחדש. מאיה, האחיינית של אלבר, סיפרה לי שהם סימלו את חבל הטבור שמחבר בינו לבין אמא שלו, ושהוא כל הזמן ניסה לחבר מחדש את החבלים האלה. האלמנט של הקריעה של הבד מתחבר לקרע של האבלות. הכרתי היטב את הקולקציה – יש דגמים מתוכה באוסף של רונית אלקבץ ששמורים במוזיאון – אבל לא את הסיפור הזה, והוא גרם לי לראות את הקולקציה בעיניים אחרות. זה היה ממש מטלטל".
"אלבר עסק בשברים שקרו לו: בשיברונות הלב, בפיטורים, בלהתחיל מהמקום הכי נמוך שאפשר. הוא לא ניסה לייפות שום דבר. הגישה שלו נתנה לי את הכלים לדבר על הרגעים האלה, ולתת להם להיות נוכחים בתערוכה"
התערוכה נוגעת ברגעים מורכבים מתוך הקריירה של אלבר: סירובים ופיטורים, רגעי משבר שבהם הוא היה צריך להמציא את עצמו מחדש. אלו רגעים שהם חלק מהחיים אבל לא מובן מאליו לדבר עליהם בכזו פתיחות. היו לך התלבטויות או חששות האם לכלול אותם בתערוכה?
״חיים של אדם הם דבר שביר ועדין. בסיפור של אלבר יש גאונות ואהבה וחמלה ורגישות, אבל גם הרבה כאב ושבר. אני חושבת שמה שנתן לי כל הזמן אישור להמשיך היה שאלבר עסק כל הזמן בשברים שקרו לו: בשיברונות הלב, בפיטורים, בלהתחיל מהמקום הכי נמוך שאפשר, בלגדול בשכונה לא פשוטה בתור ילד שהיה שונה בסביבה שלו. הוא חשף את המורכבויות ודיבר עליהן בפתיחות, בלי לנסות לייפות שום דבר. יש הרבה מה ללמוד ממנו: בסופו של דבר כל הצלחה מלווה במהמורות בדרך, וגם בכישלונות והתחלה מחדש.
"הגישה שלו נתנה לי את הכלים לדבר גם על הרגעים האלה, לתת להם להיות נוכחים. ככל ששקעתי יותר לסיפור שלו, ראיתי כמה הוא מדבר בפתיחות על חוסר בטחון, על הפחד מלהציג את העבודה שלך, החשש שזה לא יהיה מספיק טוב או הציפייה שצריך להיות יותר ויותר. הבנתי כמה שאלות הוא היה שואל וכמה הוא נתן לחוסר ההחלטיות להיות חלק מהחיים שלו. זה מאוד עזר לי בתהליך, כי ניגשתי לפרויקט ביראת קודש ובחשש מאוד גדול. הגישה שלו סייעה לי לשאול שאלות ולחוש ספקות, והראתה לי שמותר לבדוק אפשרויות שונות ולעשות שינויים. לא הכל ברור תמיד, וזה בסדר, החיפוש הוא חשוב.
"כשתערוכה עוסקת באדם צריך לשמור על אנושיות ומורכבות, וזה גם מה שרציתי מאוד שיקרה כאן. לא רק שאנשים יצאו ממנה ויגידו ׳ואו הוא היה מעצב גאון׳, אלא שיכירו אותו, שירגישו שהם פוגשים את האישיות החד פעמית שהוא היה. בספר המבקרים אנשים כותבים שהם מרגישים שהם פגשו אותו וכותבים ׳התאהבתי היום׳״.
מה הוביל אותך בבניה של סיפור התערוכה?
״אני חושבת שזה היה הרגע שבו פיצחתי את הגלריה התחתונה, את הקולקציה של AZ Factory. הרגע שהבנתי שאפתח את התערוכה לא בצורה כרונולוגית, אלא דווקא דרך הדבר האחרון שהוא עשה, מלהציג את הקולקציה הזו, שהיא במובן מסוים הקליימקס של החיים שלו.
"חשבתי איך להציג את הקולקציה, ונזכרתי שלפגישה על התערוכה של רונית אלקבץ הוא הגיע עם ספר על עיצוב חלונות הראווה שלו בבית לנווין. זה עזר לי להבין איך לעשות את ההצבה בתערוכה. אחר כך ראיתי סרטון שהוא צילם ל-CFDA (מועצת מעצבי האופנה של אמריקה) לקראת קבלת פרס 'המעצב הטוב של השנה'. הוא אמר שם ׳העבודה שלי עוסקת במסע. מסע בין התחנות בחיים שלי. ניו יורק ואמריקה נתנו לי את הנוחות, פריז נתנה לי את השיק והאינדיבידואליות, ישראל נתנה לי את המתח, ומרוקו נתנה לי את החולות, הצבעים והתבלינים׳.
"פרסתי מולי על הרצפה את התמונות מהקולקציה של AZ Factory, ואז פתאום ראיתי את פריז עם השמלה השחורה הקטנה, את טנג׳יר עם הצבעים של התבלינים והחולות ואת ניו יורק עם בגדי ספורט והנוחות והגמישות. אבל חולון הייתה עבורי סימן שאלה גדול. ניסיתי להבין איך להציג את העיר, ואז המשפחה שלו הגיעה לבקר במוזיאון. דיברנו על זה שבארץ מעט אנשים זכו להכיר את אלבר ואת היקף העשייה שלו, והם אמרו שהסיבה לכך היא שכשהוא הגיע הביתה לארץ, הוא רק רצה להיות בבית עם המשפחה שלו ולעשות מסיבות פיג׳מות. אז הבנתי שכך אייצג את חולון, דרך מסיבת פיג'מות. אלבר עיצב קולקציה ענקית של פיג׳מות כחלק מהקולקציה של AZ Factory, מפני שההשקה קרתה בעיצומה של הקורונה. היה ביקוש גבוה אז לפיג'מות, ובאופן כללי זה אחד הפריטים שהוא הכי אהב ללבוש. הוא עיצב את הפיג'מות עם הדפסים שיצר בהשראת כל הדברים שהתגעגע אליהם בתקופת הקורונה: חיבוקים, נשיקות וריקודים.
"משם הדברים התחילו לקרות. התחלתי לשוטט במוזיאון ולבנות את שאר הסיפורים. ידעתי שהמסדרון הוא הזדמנות לספר את הסיפור שלו מהתחלה עד הסוף, אבל לא כחלק מרכזי בתערוכה אלא כליווי, כמו עמוד שדרה לתערוכה. בגלריה התחתונה מופיעה הקולקציה של AZ Factory, הגלריה העליונה מוקדשת לתצוגת המחווה, והחלקים שנותרו מספרים כל אחד אנקדוטה אחרת״.
בגלריה העליונה של המוזיאון, מופיעות מערכות הלבוש שעיצבו המעצבים המובילים בעולם לתצוגת המחווה. חלקם לקחו השראה מהקו העיצובי שאפיין את אלבר, וחלקם באופן ישיר מהדמות שלו, וכך ניתן לראות את הדב האיקוני של ראלף לורן עונד משקפיים ועניבת פרפר, שהם אביזרי לבוש שאפיינו את אלבר. לצד כל דגם מופיעה הקדשה מהמעצב או המעצבת לאלבר, שמספרת על האדם שהיה ועל רגעים משמעותיים שהיה חלק מהם.
איזה הקדשה ודגם נגעו לליבך במיוחד?
"מאוד אהבתי את ההקדשה של פייר-פאולו פיצ׳ולי, שסיפר שכאשר התמנה למנהל האמנותי בבית ולנטינו, אלבר שלח לו סינר שהוא תפר לו בעצמו. הוא ציין שאלבר לא עשה את זה לעיני המצלמות, ולא תיעד את זה באינסטגרם. זאת הייתה מחווה של אהבה מאדם אחד לאדם אחר כדי לאחל לו הצלחה בדרך.
"הדגם שריגש אותי במיוחד הוא השמלה הלבנה שיצר ברונו סיאללי, המעצב של בית לנווין, שאלבר עמד בראשו במשך 14 שנה, עד שפוטר בעקבות חילוקי דעות עם ההנהלה. העובדה שבית האופנה יצר מחווה לזכרו מעידה על האפשרות לתיקון ולאיחוי. השמלה שסיאללי יצר היא גרסה לבנה לשמלת השמש הצהובה המפורסמת שעיצב אלבר עבור רונית אלקבץ והוצגה בתערוכה שהוקדשה לה במוזיאון ב-2017, כך שזו ממש סגירת מעגל".
מה משמעות השם של התערוכה, ״מפעל החלומות״? אלה מילים מנוגדות.
"מפעל זה מקום שאנחנו עובדים בו ביזע ובעבודה קשה וחלומות הם מקום מרחף כזה, פנטסטי. אלבר ראה באופנה מקום שבו צריך לעבוד מאוד קשה כמו במפעל, לצאת כל יום בבוקר להגשים את החלומות. בלי עבודה קשה ועבודת צוות אף חלום לא יכול להתגשם".
"אלבר רצה שהנשים שלובשות את הבגד ומסתובבות איתו בעולם, ירגישו בנוח ולא יצטרכו להזהר ולדאוג שיקרה לו משהו. בסוף זה רק בגד, הרעיון הוא שהאישה עצמה יותר חשובה"
הקו העיצובי של אלבר
בתערוכה מופיע ציטוט של אלבר שאומר ״אני לא אוהב שלמות, אני חושב שזה מסוכן. אחרי שלמות יש לא כלום״. איך זה התבטא בבגדים שעיצב? מה אפיין את הקו העיצובי שלו?
הבגדים שעיצב מספרים על שחרור ממוסכמות ושחרור מטרנדים, ולראייה, הם עומדים במבחן הזמן. רואים בבגדים את חוסר השלמות שהוא הכניס במכוון: גימורים פרומים, רוכסנים חשופים וכפתורים גדולים. הוא הדגיש את השימושיות של הבגד והפך את הסגירות השונות לחלק מהעיצוב הכולל, לחלק מהיופי של הבגד. חשוב לציין שגם חוסר השלמות שהכניס היה 'מייד טו פרפקשן', מוקפד ככל שאפשר. הוא רצה שהנשים שלובשות את הבגד ומסתובבות איתו בעולם, ירגישו בנוח ולא יצטרכו להזהר ולדאוג שיקרה לו משהו. בסוף זה רק בגד, והרעיון הוא שהאישה עצמה יותר חשובה.
"באופן כללי העיצוב של אלבר התאפיין ברגישות כלפי נשים, והוא שאף ליצור פתרונות עיצוביים שנותנים לך כאישה את ההרגשה שחשבו עלייך: שיהיו כיסים, שהבגד לא ילחץ עלייך במקומות משונים, שהוא יאפשר לך לשבת, ללכת, לעמוד ולהתכופף – דברים שהרבה פעמים בגדים לא נוצרו במטרה לעשות.
"כשמסתכלים על ההיסטוריה של האופנה, רואים שהפרטים האלה נעדרו ממנה לאורך הרבה מאוד שנים. עד סוף המאה ה-19 לנשים לא היו כיסים בבגדים, ונוחות ופרקטיות לא היוו שיקול. ככל שהיית יותר מוגבלת בהליכה ובביגוד סימן שהיית ממעמד גבוה יותר והיית זקוקה למשרתות שילבישו אותך. זה בעיני השינוי הגדול שאלבר בישר עליו בעבודה שלו, לשים את הדגש על מי שחיות בתוך הבגדים, ולא על הבגד עצמו".
ממה נבעה הרגישות שלו לנשים? זה הרבה מאוד קשב שמופנה לאתגרים של אדם אחר.
"אלבר גדל בבית של נשים חזקות, והקשר שלו עם אמא שלו השפיע עליו במיוחד. כשאבא שלו נפטר הוא היה בן 17, הילד הכי קטן במשפחה, ונשאר לגור עם אמא שלו. הקשר ביניהם העניק לו הבנה לצרכים של נשים, לאתגרים שלהן ולמה שחסר להן. האהבה שלו לנשים ליוותה אותו כל חייו. היו לו חברויות מאוד קרובות עם נשים והוא ידע שיש לו את היכולת כמעצב לתת להן פתרונות מעשיים".
הסיפורים שהבגדים שלנו מספרים
לאחר הפיטורים שעבר מבית לנווין, אלבר יצא למסע שנועד לחקור את המשמעות של האופנה בחיים שלו, ובאופן כללי בעולם. מה המשמעות של אופנה מבחינתך?
"אני מקדישה לזה את חיי. בני אדם מאוד מעסיקים אותי, והדבר הכי קרוב לבני אדם שהוא אינו בר חלוף, אלה הבגדים שאנחנו לובשים – הם מספרים לנו כל כך הרבה. אני מאמינה באפקטיביות של חפצים ובחיים שבתוכם. אני מאמינה שמי שמעניק חשיבות ומשמעות ללבוש, משאיר אחריו בגדים שמספרים לנו על כך. לכן בגדים מאפשרים לנו לצאת למסעות בזמן ובדמיון, וחושפים בפנינו סודות וסיפורים שמנכיחים את הגוף ואת האדם שחי אותם".
אצרת עד כה שלוש תערוכות במוזיאון: ׳ז׳ה טם, רונית אלקבץ׳, ׳הנשף׳, ואת התערוכה הנוכחית, ׳אלבר אלבז: מפעל החלומות׳. בשלושתן קיימת תמה של חלומות ופנטזיה. מה המקום של הגשמת חלומות בחיים שלך?
״מקום מרכזי ביותר. הייתי ילדה חולמת ומאוד עסוקה בפנטזיות ובעולם של חלומות ובהגשמה שלהם. ידעתי מגיל מאוד צעיר שצריך לעבוד קשה כדי להשיג דברים, וזה מה שעשיתי. אני חושבת שאחד הדברים ששלושת התערוכות לימדו אותי זה כמה זה חשוב לחלום בלי גבולות ובלי מגבלות. במובן הזה, התברכתי בעבודה עם האוצרת הראשית מיה דבש, שתמיד נותנת את המרחב היצירתי החופשי ביותר והמאתגר ביותר, ויש בינינו דיאלוג יצירתי, פורה ומרגש שדוחף אותי תמיד קדימה והלאה.
"כשאני ניגשת לעבודה על תערוכות, אני שואלת את עצמי ׳מה הדבר שהייתי רוצה לחלוק עם אחרים׳. הרצון לחלוק הוא חלק מרכזי במה שאני עושה. אני רוצה שאנשים יכנסו לתוך העולם שאני מציגה, ויקבלו משהו באהבה ובנדיבות. כדי שהם ירגישו ככה כשהם נכנסים לתערוכה, אני צריכה לחלום הכי גדול שאפשר, ואחר כך להבין איך מבצעים את זה בפועל. כמו שאלבר אמר – לפעמים החלומות הופכים לסיוטים ואז צריך לעבוד קשה כדי לפתור את הבעיות, ולהפוך אותם לחלומות שוב. שמתי לעצמי את המשפט זה מול העיניים כשהתחלתי לעבוד על התערוכה״.
מה החלומות שאת רוצה להגשים כרגע?
"אני חולמת שהתערוכה של אלבר תנדוד למקום נוסף בעולם, אני רוצה לסיים לכתוב את הדוקטורט שלי (קידר היא דוקטורנטית בשנה ג׳ לתואר במחלקה ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית) ואני חולמת גם על התערוכה הבאה שלי, אבל עוד מוקדם לדבר על זה".
