יום שלישי או רביעי ההוא בשנת 1867, היה יום חם שבו התנהלו הקרבות האחרונים בין האביב הגוסס והקיץ שהחל להכות ללא רחמים על מזרח התיכון. באותו יום, בארץ הקודש, השמש להטה בקפדנות מיוחדת. אדם לבוש שחור, שנסע בכרכרה בדרכה בעליות המפותלות לירושלים, החל לזוז באי נחת במקומו כתוצאה מסדרת השתקפויות מסנוורות של השמש על החלונות.
האדם ניסה להתבונן בנוף דרך חלונות הכרכרה. הוא חשב שאחרי הגבעה הבאה תופיע מול עיניו העיר הנצחית. אבל גבעה הובילה לעוד גבעה, הר רדף הר, ונראה שהאדם הזה – ששמו מארק טוויין – מאבד סופית את סבלנותו.
פתאום, ברקע, מארק טווין רואה לראשונה, באמצעות מבטו המטושטש, שרטוט של הקונטור של ירושלים: יותר מעיר, הייתה זו ״מיקשה אחת״ בוהקת עשויה מבנים אחידים, מונוכרומטיים, אפורים. בלטו כמה פיסות של מקומות איקונים (כנסיית הקבר, מגדל דוד, שער שעם), ועוד קונסטרוקציות רבות שלא ניתן היה לזהות. ״אף אחד בכירכרה לא בכה״ טווין מצא לנכון לציין – אולי בגלל הפער העצום שנפתח בין ירושלים הפיוטית והיפה שהוא נשא בתוכו, והמראה העלוב שקיבל את פניו. דומה הרושם של מארק טוויין לתחושה של הסופר והמשורר הרמן מלוויל כשהוא מגיע לירושלים עוד קודם לכן, בשנת 1857: "אף ארץ אינה יודעת לחסל ציפיות רומנטיות במהירות כמו פלשתינה – ובמיוחד ירושלים… עבור רבים, האכזבה שוברת לב. העיר כולה צבועה אפור ומביטה בך כמו עין אפורה וקרירה בפניו של איש זקן וקר – מראה מוזר באור הזית החיוור של שעות הבוקר."
ובכן, לא רק מארק טווין והרמן מלוויל מדוכאים עם הגעתם לירושלים. צליינים ומבקרים רבים מתאכזבים: הדברים הבולטים הם ההזנחה, האור המעצבן, ואנשים שנראים כמו עכברים. בתוך העיר העתיקה אין אוויר, אין אור, ומבטו של המתבונן נתקל בהעדר פרספקטיבות ארכיטקטוניות ונופיות מעניינות. מלוויל המשיך וכתב: "עיר קטנה כל כך עם חומות ענק שחוסמות את כניסת האוויר, שדוחות את הבוקר ומזרזות את אור הדמדומים המשחית, לא יכולה להיות טובה לבריאות״. מזווית אחרת, הצליין הבריטי קנטון פולרטון מגיע לירושלים ב-1918 וכותב: ״המראה הראשוני של ירושלים עם הגעתנו לתחנת הרכבת בשעת הדמדומים בצהריים המאוחרות הוא בלתי מזמין בעליל. עיר מטושטשת מלאת אבק״.
ירושלים טובה יותר בציורים, טובה יותר באמנות, חושב מארק טוויין – כי בעולם היצירה ניתן לתכנן לפי הטעם את האור ואת הצל, את הפרספקטיבה ואת הצבע, את הארכיטקטורה ואת הטבע. מכאן שצליינים ומבקרים רבים, מטילים ספק בירושלים הגשמית, החד גונית והמכוערת שהם ראו, שכאמור, באה לערער את עיר החלומות שלהם.
חזרה למארק טווין: בשעה 12:00 הצל הירושלמי משנת 1867 נספג על ידי הכנסיות, הבתים, הרחובות, על ידי החמורים שעמדו בפיתחו של שער יפו: כאילו ברחו כל האלים והתכולה של העיר נותרה ללא צלם חיים. סביר שמארק טווין ופמליתו הצליינית התבוננו הצידה, אחד על השני, ומצאו כי אף הם עצמם אינם מטילים צל על הקרקע, כאילו מתים, כתוצאה מהיעלמותו של הצל בשעה זו בירושלים.
השעות חולפות, הצליינים משאירים את חפציהם באכסנייה, ויוצאים החוצה. הפעם השמש פוגעת בעיר העתיקה בזווית; צל כבד מצוייר על הקרקע ומנחית את הארכיטקטורה הפרימיטיבית של ירושלים על האדמה החומה. המראה שמתקבל בא לחזק את הרושם הראשוני שנוצר אצל טווין, כבר בדרכים שהובילו אותו אל עיר הקודש: ירושלים, כלומר העיר העתיקה, נראית ישות אחת, בעלת צל חיצוני גדול אחד, שמכהה שטח ברובו ריק הסובב את העיר העתיקה. פה ושם, מחוץ לעיר, נשקפות אחוזות, פה ושם בית מחוץ לחומות, זנב מוצל היוצא משער יפו בצורת רחוב מסחרי, ולא הרבה יותר מזה.
ההצללה החיצונית של ירושלים העתיקה, מדגישה את היותה של העיר ישות מסתורית אחת – ובתוכה, הבתים המצחינים והאנונימיים, יחד עם רחובותיה הצרים של העיר, מתילים על עצמם צל עצמי. הצל העצמי של ירושלים העתיקה מטשטש את פנימיותה של העיר, בצורה כזו שהאווירה היא מבוכית, קודרת. ובעיקר חשוכה.
ניתן לשער שירושלים העתיקה, הקטנה והמבוכית מבפנים, שמבחוץ נראית ישות אחת המציירת צל אחיד על שטח הררי וריק – הייתה יכולה להיות מופע מרשים עבור עולי רגל ומבקרים מזדמנים. אבל הנה מארק טוויין מקלקל את השערתינו: למה? כי לפיו ירושלים כל כך קטנה! לא יותר גדולה מעיירה אמריקאית בעלת כמה אלפי תושבים בודדים. ״הולך רגל מהיר יוכל להקיף את העיר כולה בשעה אחת בלבד. אין לי דרך לתאר כמה קטנה היא ירושלים״.
בסוף היום, מארק טוויין וחבריו חוזרים מוטשים אל האכסניה. נוסף לכל הם לחלוטין נשרפו מהשמש. נמאס להם מקבצנים, מרמאיים, מהלכלוך, מעליבותה של ירושלים, מהצבע האפור שמשתלט על הנוף. מוטב להישאר במקום בו הם לנים, ולא לצאת. בסופו של דבר, חושב טוויין, קסמה של ירושלים הגשמית יוכל להיווצר מחדש, ברגע שהזמן ימחק את החוויות המטרידות. כשהזמן יחזיר לירושלים משהו מכוחה המיסטי, הרומנטי: אולי קסם שמקורו בדמיון.
בשנת 1918, מגיע לירושלים האדריכל הבריטי צ׳רלס רוברט אשבי, שידע לעמוד בראש התנועה ״ארטס אנד קרפטס״. אשבי מוזמן לירושלים על ידי המושל הצבאי הראשון של העיר – סר רולנד סטורס. הוא מקבל מעמד של יועץ אזרחי, ומאוחר יותר יהפוך למזכיר ועדת התכנון הירושלמית ומזכיר האגודה למען ירושלים. באמצעות שני התפקידים, אשבי מתחיל לעסוק בהבנייתה המחודשת של העיר.
על רקע היותה של ירושלים עיר חשוכה, קטנטנה ומכוערת, לא יפתיע אותנו לגלות שלא תכונותיה של ירושלים הגשמית וצרכיה הריאליים יעמדו בראש מדיניות התכנון של העיר בעשורים הבאים, אלא תחושותיו האינסטינקטיביות של מארק טוויין: קסמה של ירושלים יוולד ברגע שהמציאות תיבנה על ידי מאפייניה המדומיינים של העיר. אשבי מזכיר בכתביו את הסופר פייר לוטי, שהחזיק בדעה שירושלים היא ראשית כל ״עיר תודעתית״ – המצאה מלאכותית של התודעה המערבית. מכאן שאשבי ינסה לתכנן את ירושלים, כאמור, לא לפי פרויקטים אורבניים פרגמטיים, אלא באופן פרדוקסלי, על ידי ההבנייה של אוסף תמונות מנטליות, שיעניקו לירושלים אסתטיקה חדשה, צבע, אור וצל רצויים, וארכיטקטורה משלה.
האם אשבי הצליח? האם ממשיכיו של אשבי הישראלים הצליחו לשנות את צילה של ירושלים? מרקמיה האורבנים של עיר הקודש נותרו שסועים, סדוקים ומפורקים. לא התכנון האורבני עמד בראש סדר היום של המתכננים, הבריטים והישראליים. אבל: האם הצליחו לבנות עבורנו ירושלים בדיונית, אשלייתית ויפה? אין לדעת: הכל תלוי בטעמו של המתבונן.
** כל התמונות במאמר באדיבות עופר מנור, האדריכל הראשי של עריית ירושלים, במסגרת הפרויקט "הצללה אורבנית"
התערוכה צל ערים הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 04.07.2015 – 30.10.2015
