התערוכה SHIFT המוצגת בימים אלה ב"בית בנימיני" היא הזדמנות מיוחדת לנסות ולהבין את הפעילות המתקיימת כיום באקדמיות בארץ בתחום הקרמיקה, המושפע משינויים תרבותיים וממציא עצמו כל העת מחדש. שלומית באומן, שאצרה את התערוכה יחד עם רוית לצר, פגשה אותי לשיחה בגלריה.
"רוב הפרויקטים המוצגים כאן, הם פרויקטי גמר שניתן היה לראות בתערוכות הבוגרים באקדמיות, אם כך מדוע חשוב לערוך תערוכה דווקא כזו?" שאלתי אותה.
"נכון, רואים פרויקטים כאלה בתערוכות נפרדות באקדמיות והיה מעניין להראות מקבץ של תחום זה ולהצביע על איזשהו חתך", היא אמרה. "בתערוכה הלכנו שנתיים אחורה. היה חשוב לנו להצביע על סוג הפעילות באקדמיות, מה מחפשים, מה רוצים. הכיף של החומר הקרמי הוא שבאמצעים פשוטים ניתן להגיע לתוצר אמיתי ומוגמר, זה בידיים של הסטודנט. הוא אינו חייב להיות תלוי בטכנולוגיות יקרות או מתקדמות. הכול נגיש עבורו וניתן להגיע למנעד רחב של עבודות. החומר הקרמי מתכתב מאוד עם מסורת וגם עם העולם העכשווי. זוהי אינה תערוכה שבאה להשוות בין האקדמיות ואינה סוקרת את היסטוריית העיצוב הקרמי בארץ. היא באה להציג את הגידול האדיר בפעילות הקרמית. סטודנטים מקבלים תחת המטריה הטכנולוגית קורס בקרמיקה וניתנת להם הבחירה אם להמשיך להתעמק בה או לא, ואז הבחירה היא בחירת הרלוונטיות".
אחת העבודות המעניינות בתערוכה היא עבודתו של אלעד קאשי, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, שנקר. פרויקט שזכה להציג גם בתערוכת העיצוב במילאנו.
קאשי יצר חיבור מעניין בין הצלחת לשולחן. כשמסיימים לאכול, מכניסים את ה"שולחן" למדיח והוא נותר ללא משטח. הצלחת יוצאת מהדו-ממדיות שלה והמשחק הוא בין הדו מימדי לתלת מימדי. אם תרצו, הכלי השתלט על השולחן.
טכנולוגיה המוכרת היטב בסדנת הקרמיקה היא האקסטרוזיה (שיחול), המאפשרת ללחוץ חומר קרמי לתוך דיזה. כיום ניתן לראות מגמה חדשה העושה שימוש בטכנולוגיית האקסטרוזיה, ושולטת בה באמצעות המחשב. טכנולוגיה זו מוכרת בשם "הדפסה תלת ממדית".
פריצת דרך משמעותית בטכנולוגיה זו עושה ערן גל-אור, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT, שפיתח מדפסת תלת ממדית לפורצלן וזכוכית. באמצעות הדפסת האובייקטים נבדקות היכולות הטכנולוגיות והיתרונות של הדפסה תלת ממדית וכיצד הן משפיעות על היבטים שונים בפיתוח המוצר הסופי. מדפסת קרמית זו הינה הגדולה בעולם ומסוגלת להדפיס אובייקטים בגודל של 80 ס"מ לכל כיוון.
באחד האובייקטים שחרר גל-אור את הברגים של המכונה, מעניין לבדוק מה קורה כשעובדים עם מכונה, שמצד אחד יש לדעת איך לשלוט בה, אך מצד שני גם לגלות איך לעבוד איתה בחוסר שליטה מסוים. נקודה שיש עדיין ללמוד להתגבר עליה ולעבוד איתה היא הטקסטורה הנוצרת בכלי שנוצר בהדפסה תלת ממדית. לכל מכשיר יש שפה ויש ללמוד את היתרונות והחסרונות שלו. עבור המשך פיתוח הפרויקט קיבל גל-אור מלגה מהאקדמיה.
כיוון הייצור העצמי, מכונה שעושה מכונות, הדפסות תלת ממדיות – כבר משנים את פני התעשייה בעולם. במקום שבו התעשייה במשבר חמור כמו בארץ – טכנולוגיה כזו יכולה להוות פיתרון.
שאלות שעלו בראשי בעודי מתבוננת באובייקטים בתערוכה, עסקו בהמשך קיום עשייה אוונגרדית שכזו לאחר היציאה מהאקדמיה וההתמודדות של חיי מעצב צעיר בחוץ. אין לכל אלה תשובה פשוטה כמובן אך דנתי בהן עם שלומית באומן וגם באופי הייצור בתחום זה, ייצור בסדרות קטנות מול ייצור המוני.
פרויקט כמו של רחל בוקסנבוים, "אליס", מהווה נקודת מוצא טובה לכך.
בוקסנבוים יוצקת חומר נוזלי לתבניות רכות מבד וכך נוצר חיבור בין חומר רך לקשה (בד וקרמיקה). הקרמיקה מקבלת את הטקסטורה של הבד, מראה התפרים ונראית כבד קשיח. יש אלמנט של אי שליטה מסוים בפרויקט הנובע מכובד החמר בזמן היציקה. היא תופסת את החלקים באמצעות קרוקודילים על מנת שהחמר לא יקרוס. תהליך עבודה זה מייצר ממד של הפתעה צורנית מצד אחד תוך כדי שמירה על שימושיות מצד שני. התוצר הסופי מרגש ומעורר זיכרונות ילדות ישנים.
פרויקט כזה יכול להתנהל רק בייצור בסדרות קטנות. על מנת לייצר אובייקטים אלה בייצור המוני, יש ליצור מודלים ולשנות אלמנטים שיהפכו את הפרויקט למשהו אחר. אופי הפרויקט יאבד מייחודו.
עדינות וחוזק הם ניגוד מעניין שניתן לראות בעבודתה של דבורה שטראוס, בוגרת המחלקה לקרמיקה, המכון לאמנויות, תל חי, בתל חי קיימת מחלקת קרמיקה ותיקה שמלמדת בצורה מאוד מסורתית. מנחילים שם את העומק של הבנת איכויות החומר.
שטראוס עיצבה קבוצה של אובייקטים היוצרים תחושה של כמיהה לצמיחה ולנשגב. האובייקטים הם לכאורה מיכלים אבל כמעט שאי אפשר להשתמש בהם והם משקפים את נקודת המפגש בין חומר לרוח.
דיברנו על כך שלא ניתן עדיין להגדיר את אופי העיצוב הקרמי בארץ, ובכל זאת, עניין אותי איך רואה באומן את התפתחות מתודות העיצוב בתחום הקרמיקה בארץ. איך נראה החזון שלה בתחום.
החזון של באומן מתחלק לשניים. מצד אחד היא צופה התארגנויות של מעצבים שעובדים יחד בסטודיו משותף, מודל שכבר קיים בעולם אך אינו קיים כמעט כאן, כך שאין סיבה שלא יתקיים ייצור של סדרות קטנות. ישנן כבר התארגנויות כאלה בתחומים אחרים, שמקלות על עלויות שכירת מקום, קניית ותחזוק מכשירים וכלים. ומן הצד האחר אפשר לייצר בחו"ל. במרכז אירופה, מזרח אירופה לשעבר, יש הרבה מאוד מפעלים מסורתיים שפועלים כבר 250 שנה, שהידע בהם ורמת הביצוע הגבוהה נשמרו.
באומן מאמינה שמעצבים צעירים צריכים להתארגן, ליזום, להעז ולעשות. תרבות מבוססת על יוזמה, והיוזמה צריכה להיות של הצעירים. כך, כשמניעים מהלך, יוצאים ממנו דברים.
משתתפים בתערוכה: אדווה טל, אילה סול פרידמן, אלעד קאשי, אפרת קרן, ברק דאלי, דבורה שטראוס, חן שויצקי, יוליה צוקרמן, יערה לנדאו-כץ, מיכל פרגו, מקס צ'פרק, סיון חפץ, ערן גל-אור, רחל בוקסנבוים, שי פרי.
סרטים: אוהד חיא ואופיר זנדאני, אורנית צור אריה, גבריאל מרטין רקובר, דניאל עוזרי, לביא בר, עינב צדוק
תאריך נעילת התערוכה: 28 לאפריל 2013
מרכז בנימיני , רחוב העמל 17 בתל אביב, בקרית המלאכה, ליד בית עיתון "הארץ" ברחוב שוקן.
