ארכיונים הם מרחב שבו הידע מצוי בשפע. שמורים בהם מסמכים, תמונות, מכתבים, סקיצות ובעידן הנוכחי גם חומרים אורקוליים – עדות ליחסים בין אנשים, לתהליכים, החלטות, אורחות חיים והליכי רוח של תקופה ושל מקום, של יחידים, קבוצות, קהילות ומוסדות רשמיים. אבל מה קורה כשארכיון פוגש מוזיאון. איך לוקחים חומרים אותנטיים ונותנים להם נראות ייצוגית, איך מתרגמים למבקר את השיח הפנימי שנוצר בחדר העבודה הפרטי של כל יוצר, איך יוצרים מכל העושר הזה תערוכה, ואם כן – איזה סוג של תערוכה? מעניין לבחון את השאלות האלו בתערוכה גולדרייך דה שליט | מקום שאצרו ד״ר צבי אלחייני מנהל ומייסד ארכיון אדריכלות ישראל וטליה דוידי, ומוצגת בימים אלה בחלל המרכזי של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
התערוכה גולדרייך דה שליט | מקום מציגה את ארכיונם המשותף של ארטור גולדרייך (2011-1929) אמן, אדריכל, מחנך ופעיל פוליטי כנגד שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה ושל תמר דה שליט (2009-1932), אדריכלית פנים ומעצבת שעבדה עם מיטב האדריכלים והחברות בארץ. יחד הם אחראים לעיצובם של כמה מהמבנים המוכרים בנוף הישראלי – החל במבני הנצחה בקיבוצים ניר עם ונחל עוז דרך עיצוב תלבושות ותפאורות למחזות תיאטרון וכלה בעיצוב החלל לאירועים מכוננים בציבוריות הישראלית כמו משפטו של אדולף אייכמן.
בניסיון להימנע מהמעשה הפרשני של האוצר – שמוציא את האובייקט המוזיאלי מההקשר המקורי – נעשו מירב המאמצים, כפי שמסבירים האוצרים, להשאיר את הדברים ״כפי שהם״ וזאת באמצעות הימנעות מוחלטת מיצירת היררכיה בין הפרויקטים השונים. ובאמת למעט שתי מדביקות קיר גדולות – המציגות את הפורטרטים של גולדרייך ודה שליט ולצדם טקסט אוצרות וקרדיטים – נותרו קירות האולם המרכזי של מוזיאון הרצליה חשופים לחלוטין. את פריטי האוסף עצמו שכולל מסמכים, תכניות עבודה, שרטוטים, צילומים, בדי טקסטיל וחומרים בחרו האוצרים להציג מבעד ל-60 מגירות ארכיון שחורות עם ידיות, מכוסות לוח פרספקס, הניצבות על רגלים שחורות. אמצעי תצוגה השאול מעולם הארכיון ומחייב את המבקר לרכון אל הטקסטים ולעיין בפרטי המקור.
אך המצגה שוות היררכיה אינה מבטלת את פעולת הפרשנות של האוצרים.[1] דוגמה לפרשנות ניתן למצוא בבחירה של האוצרים למקם תפאורות ותלבושות שעיצבו גולדרייך ודה שליט להפקות תיאטרון – כמו: המלך אובו, בתיאטרון המעגל ירושלים (1965) וציד המכשפות בתיאטרון העירוני חיפה (1968) – לצד מגירה המציגה את אדריכלות הפנים ותכנון הריהוט שנעשו עבור משפט אייכמן. בהצבה זו מדגישים האוצרים את האלמנטים התיאטרליים של האירוע: את ההסבה של בית העם, אולם תיאטרון במקור, לבית משפט ואת הבחירה למקם את דוכן העדים מול תפאורת תא הזכוכית של הנאשם. הבחירה להדגיש בפני המבקר את החיבור שבין שני עולמות התוכן האלה, עולם המשפט ועולם התיאטרון, נרמזת ומגובה גם בטקסט המסביר את הפרויקט: ״כמעט במקביל לעבודת הבמה של גולדרייך […] נקשרה דה שליט בעיצוב הבמה לאחד האירועים המכוננים בתולדות המדינה: משפט הראווה של אדולף אייכמן.״ הבחירה במונח משפט ראווה, שבו פסק הדין ידוע מראש, ולא במונחים ״משפט פלילי,״ או ״משפט היסטורי,״ חורץ את דינה של סוגיה ערכית שנידונה בקרב היסטוריונים עד היום.
בעבר הרבו לבחון את עבודתם של יוצרים, במיוחד אלה שפעלו בעשורים הראשונים של קום המדינה, תוך הדגשה של נרטיב אחד – זה הציוני, מתוך רצון לאפיין ולזהות תרבות מקומית יהודית וישראלית. השיח הביקורתי של היום כבר מייחס לאותם היוצרים ולאותן הפעולות כוונות ופרשנויות של ניכוס. ביטול ההיררכיה מאפשר להתבונן על עבודתם של בני הזוג דרך יותר מנרטיב אחד. כל מגירה, כמו הערות שוליים במאמר, מקשרת בין פרויקט לפרויקט – מוסיפה, מסתייגת או מאירה באור חדש את החומרים השונים. בכך היא מציעה למבקר נתיבי מסלול אלטרנטיביים שכוללים מגוון רחב של רעיונות, הפועלים בו זמנית באופן ספונטני ופלורליסטי.
דוגמה לחיבור אפשרי ניתן לפענח מתוך עיון במספר מגירות שדווקא לא נמצאות בסמיכות זו לזו. באחת אסופת צילומים שצילם הזוג ומאורגנים כקולאז׳ המורכב מצילומי רשתות, משרביותֿ, ערבסקות, ויטרז׳ים ועבודות אריגה. בשנייה שרטוטים ותכנית עיצוב הפנים של מלון הסלע האדום באילת, שבו חוזר מוטיב רשת הדייגים בעיצוב המעקות. ובמגירה נוספת שמלת הכלולות של דה שליט – שמלת רשת דייגים שעצבה פיני ליטסדורף מעצבת הבית של משכית. במובן הצר, דנות מגירות אלה במושג ״רשת״, אך במובן הרחב יותר הן מדגימות מהו מחקר חזותי בתחום העיצוב וכיצד תובנות של מחקר כזה מעובדות לתובנות חוצות תחומים: לאותיות, למרחבים, לבדים, לריהוט ולאובייקטים.
הטענה של האוצרים כי החומרים מוצגים ״כפי שהם,״ מדגישה את המקוריות ואת האותנטיות של החומר הארכיוני, ואת העובדה כי נחשף ונדלה מתוך תהומות הנשייה. אך היא גם מבקשת להסוות את ההחלטות ואת הפעולות שננקטו על ידי האוצרים. החלטות שמייצרות במקרה זה ריבוי של נרטיבים. כל אחד מהנרטיבים הוא אפשרות לציר הליכה והתבוננות שונה בתערוכה שמתפתח מתוך מושגים טכניים ומופשטים כאחד, כמו: זיכרון, במה, צבא, לאומיות, אמת, וצדק. כמו גם המושג ״מקום,״ שנבחר להיות שם התערוכה ומתייחס לשום מקום ולכל מקום כאחד. המסע שאליו שולחת התערוכה את המבקר איננו מסע ליניארי אלא כזה שתלוי במידה רבה ברגישות, בידע ובסקרנות הטבעית של כל מבקר.
גולדרייך דה שליט | מקום
אוצרים: ד״ר צבי אלחייני וטליה דוידי
נעילה: 17 נובמבר 2018
כתובת: מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, רחוב הבנים 4, הרצליה
מידע נוסף על התערוכה:באתר מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית>
[1] המצגה היא פעולה מוזיאלית שמשמעותה ״הפיכת חפצים וייצוגים מסוגים שונים, (תעודות ומסמכים למיניהם) למוצגים.״ מתוך אריאלה אזולאי, ״בדלתיים פתוחות: מוזאונים להיסטוריה במרחב הציבורי הישראלי.״
