"האובייקט שנתן את ההשראה לתערוכה ומהווה בעיני את הזיקוק האולטימטיבי של צבעי מאכל, אלו סוכריות צבעוניות של עוגת יומולדת", אומרת ליאור חרמוני, אוצרת התערוכה "צבועים" במוזיאון, העוסקת בצבעי מאכל. "מבחינתי המהות של התערוכה מתרכזת באובייקט הקטן הזה. מצד אחד הוא מכיל חומרים כימיים מזיקים ומצד שני הוא פונה במובהק לילדים. הוא טמוע בחוויה הילדית שלנו: עוגת יום הולדת לגן חייבת להיות עוגה עם סוכריות צבעוניות שמפוזרות מעליה, למרות שאין לדבר הזה שום ערך. להפך, זה רק מזיק. שם בדיוק נמצא הקונפליקט בעיני: הצבעוניות המשמחת מול העובדה שהחומר עצמו לא בריא עבורנו".
התערוכה "צבועים", שמוצגת בימים אלו במוזיאון, עוסקת בהתנגשות הזאת: היחס בין הצבעוניות המושכת שצבעי מאכל יוצרים לבין הערך התזונתי שלהם בפועל, שלא עולה בקנה אחד עם הפיתוי החזותי. התערוכה אותה אצרה חרמוני בסיוע צוות ספריית החומרים אותה היא מנהלת, עוסקת ביכולות הפיתוי של הצבע ובהקשריו התרבותיים, ובמניפולציות שמופעלות עלינו דרך חוש הראייה כשאנחנו ניגשים לאוכל שלנו.
בעצם הצבע הופך להיות החזות של הכל.
"חוש הראייה משחק תפקיד מאוד משמעותי ביצירת ציפיית טעם, וזה ככה משחר האנושות. אם פעם זה היה קשור לטבע, עם הזמן השתכללנו והתחלנו להפעיל על עצמנו את המניפולציות האלו כדי לגרום לנו לאכול דברים שאחרת לא היינו אוכלים. זה מה שבחנו לאורך התערוכה – איזה מניפולציות עושים על חוש הראייה שלנו כדי לגרום לנו לשנות את המחשבה לגבי טעם של מאכל מסויים. אנחנו כמעט לא אוכלים מזון שנמצא במצב המקורי שלו: כל מאכל עבר איזושהי מניפולציה, אם כדי שהטעמים והצבעים יהיו חזקים יותר, או כדי להתאים לחומרי הדברה מסוימים. אחת התגליות המדהימות בתהליך הייתה שזה לא דבר חדש. מניפולציות על מאכלים והצבעוניות שלהם היא פרקטיקה שמיושמת כבר אלפי שנים. יש לזה עדויות מימי רומא העתיקה ומימי הפרעונים במצרים. אנחנו כבר אלפי שנים יודעים שהאנושות אוכלת עם העיניים".
איזה עדויות למשל?
"במהלך המחקר שעשינו גילינו שבתקופות קדומות היו צובעים ממתקים באמצעות יין או פירות כדי לתת להם נראות קצת יותר מפתה, וגם ליין עצמו הוסיפו חומרים שונים כדי להשפיע על הצבע שלו – כי כשהוא מתחמצן הוא מקבל גוון מעט חום, ורצו לשפר את הצבעוניות שלו. מבחינה היסטורית בימי האדם הקדמון לחוש הראייה היה תפקיד מהותי בליקוט ובאיתור מזון. החלטנו מה לאכול לפי נראות, לפי הרמזים שהצבע נתן. אדום למשל העיד על פירות בשלים ובשר טרי, ולכן גם כיום הוא מפתה אותנו, וצבעים כמו אפור או שחור העידו על ריקבון ועובש, וגם היום גורמים לנו לסלידה.
"אם קופצים קצת קדימה, מגלים שזה תהליך שמושפע מכוחות שוק, ואפשר לראות דוגמה לכך בצבע הכחול. אם האדום הוא הצבע המפתה האולטימטיבי, אז הכחול הוא בדיוק הפוך – מחקרים רבים מצאו שהוא כמעט מדכא תיאבון. יחד עם זאת ככל שהעמקנו יותר ויותר בחקר הבנו שהיחס אליו הוא גם תוצר של תהליך שקרה בהשפעת הגלובליזציה והקולוניאליזם.
גילינו שבעבר היו לא מעט מאכלים כחולים, ואילו כיום הם נעדרים מהמטבח שלנו כמעט לחלוטין. תירסים כחולים, גזרים כחולים, בטטות כחולות ותפו"א כחולים היו נפוצים מאוד, אבל האנושות, או יותר נכון סוחרים שפעלו בתקופות מסוימות, בחרו להשקיע דווקא בירקות הצבועים בצבעים הסטנדרטיים שאנחנו מכירים כיום. כלומר בחרו לוותר על התפוחי אדמה הכחולים ולהתמקד בצהובים או באדמדמים, לוותר על הגזרים הכחולים ולהשקיע יותר בגזרים הכתומים. בגלל שנעשתה החלטה מודעת והיו מעורבים בזה כוחות שוק חזקים, מגוון הצבעים לאט לאט נעלם מהתרבות שלנו והיום המקומות היחידים שעוד אפשר למצוא תירס כחול או גזר כחול זה במקסיקו, דרום אמריקה ולהבדיל באינסטגרם, כי בכל זאת הם מצטלמים טוב.
"אפשר לראות מקבילה לתהליך הזה בימינו ביחס של מקדונלדס לתפוחי אדמה: הם אפילו לא משתמשים בשפע תפוחי האדמה הצהובים שקיימים בשוק, אלא בחרו זן ספציפי של תפוח אדמה שמאפשר להם לייצר צ'יפס ארוך שיוצא בצורה מפתה מהקופסה. כל החקלאים שעובדים איתם נדרשים לגדל את הזן הספציפי הזה. זה יוצר בעיות סביבתיות: החקלאים משתמשים בחומר הדברה מזיקים שמותאמים רק לתפו"א מהזן הזה, והגידול המאסיבי שלו פוגע במגוון הביולוגי, מה שפוגע בסביבה".
צבע וחומר
ממה התחיל תהליך המחקר, והחיבור של צבע לחומר?
"צבע מאכל הוא בסופו של דבר חומר, אז ניגשנו לתהליך האוצרות מתוך הזווית החומרית. המחקר התחיל בנסיון להבין מה זה צבע מאכל ומה הוא משרת, מה הוא עושה בתוך האוכל שלנו וממתי הוא נמצא שם. כשהתחלנו להבין מה המשמעות שלו, הבנו שאנחנו לא מדברות על צבעי מאכל, אלא עושות זום אאוט ומדברות על חוש הראייה והדומיננטיות שלו, ובעצם על איך הראייה שלנו מתעתעת בנו. הצבע מייצר ציפייה שנשענת על היסטוריה של מאות ואלפי שנים של אבולוציה, וחוש הראייה מגיב אליו ומקבל את ההחלטה לגבי מה טעים לנו ומה בא לנו לאכול, עוד לפני שהכנסנו את הביס לפה".
איך משקפים לקהל את התפיסה של צבע מאכל כחומר?
"מתחילת העבודה על צבעי מאכל הבנו שהדרך הכי טובה להבין אותם היא לנתק אותם מהאובייקט האכיל. לאובייקט יש המון השפעה על חוויית הפיתוי ורציתי להראות את הצבע במנותק ממנו כדי לבחון את המהות שלו במרחק מאלמנטים חיצוניים, של מרקם וטקסטורה.
"ביומיום ספריית החומרים אוצרת ויוצרת קולקציה של חומרים. החומרים שאנחנו מחזיקות בספריה מופרדים מהעיצוב, ומופיעים באריחים דו מימדיים כדי לנתק אותם מהאלמנט העיצובי, מהצורה, כדי שנוכל לשפוט את החומר לפי התכונות החומריות שלו. זה מה שעשינו גם בתערוכה עם פרויקט המזווה שיצרה יוליה פיטיה ומציג צבעים טבעיים וצבעי מאכל מלאכותיים זה לצד זה. יצרנו ארכיון של עשרות פיגמנטים שמיוצרים ממזון או מהטבע ומסוגלים להחליף צבעי מאכל.
המטרה הייתה להראות כמה שפע ומגוון יש בטבע וכמה אפשרויות יש, כדי להראות לאנשים שהם לא חייבים לבחור בצבעי מאכל סינטטיים ומזיקים שמופקים מנפט או מפחם, אלא יכולים להשתמש בסלק, כורכום או כרוב כדי להגיע לאותה תוצאה. גם ברמה האישית, היה פה גילוי. תוך כדי העבודה חוויתי הרבה פליאה והערכה מחודשת לטבע ולאפשרויות הגלומות בו, ולכך שבתהליך העבודה עם צבעים ממקורות טבעיים יש חוכמה קדומה שקצת שכחנו ממנה. את כל הדברים האלה האנושות כבר ידעה, אבל עם ההתקדמות הטכנולוגית החיבור לטבע נזנח, ושמחתי לגלות אותו מחדש".
באופן כללי הטבע הוא שחקן מרכזי בתערוכה, לא בחירה מובנת מאליה בהתחשב בהקשר שלה.
"מבחינתי אין דבר כזה להעלות תערוכה, להתעסק בעיצוב או לעשות כל פעולה יצירתית אחרת בלי לדבר על קיימות. זה נושא שאי אפשר להתעלם ממנו, במיוחד כשמדברים על אוכל ועל תיעוש. אנחנו מתייחסות לזה בתערוכה מכמה זוויות: מצד אחד מציגות עד כמה תיעוש והמחשבה הלא מקיימת פוגעת בבריאות שלנו ובבריאות של הסביבה שבה אנחנו חיים, ומצד שני מראות שיש אפשרויות אחרות לפעולה.
"הפרויקטים שמוצגים בתערוכה הם לא רק מעולם העיצוב התעשייתי אלא מגיעים בעיקר מעולם של מחקר חומרי. ברגע שיצרת חומר ויש לו תכונות מסוימות, התכונות יכולות לשרת אותך במגוון רחב של אובייקטים מעוצבים. בין אם באריזות למזון ובין אם בחומרים לתעשיית הבנייה. הפרויקטים שמוצגים בתערוכה עושים מהלך יצירתי בתוך הסיטואציה הנתונה, אם זה עיצוב מעגלי, שימוש בפסולת מתעשיית המזון או שימוש בטבע כמקור השראה.
"דוגמה לפרויקט כזה הוא הפרויקט של נעמה ניקוטרה, שניגש לתחום של אריזות מזון מזווית אחרת. כיום רוב האריזות עשויות מפלסטיק, כשבדרך כלל אין דרך לסגור את האריזה בחזרה, להשתמש בה שוב או למחזר אותה. נעמה עשתה משהו חדש שמתחבר למגמה עולמית בתחום, וחשבה על המהות. נקודת המוצא שלה הייתה הצורך שלנו בחומר שיגן על המזון שאנחנו אוכלים עד שהוא מגיע אלינו הביתה, ושמאותו רגע החומר יעלם, כי אין לנו צורך בו יותר. היא בחנה את הפרי שעושה את זה הכי טוב בעולם – תפוח. יש לו אריזה חכמה – לא רק שהיא שומרת על המוצר, היא גם יודעת להתכלות, אנחנו יכולים לאכול אותה. נעמה לקחה את הקונספט הזה שני צעדים קדימה ויצרה אריזות מזון שעשויות מהאוכל עצמו. כלומר אם מדובר באריזה לפסטה, היא יצרה את האריזה מרוטב עגבניות מוצק. כצרכנית מה שאת צריכה לעשות זה רק לשטוף אותה במים ולהכניס לסיר עם מים רותחים,ואת מקבלת פסטה ברוטב עגבניות. היא סיפרה לי שבהתחלה לאנשים היה קשה לקבל את זה שהחבילה לא ארוזה בקרטון או בשקית, אבל זה העניין – ממש כמו תפוח שאת שוטפת ואוכלת – כך האריזות האלו עובדות. בגלל שזה דבר חדש אז לאנשים היה קושי לתפוס את זה שזאת הפעולה היחידה שצריך לעשות.
באמת עולה השאלה כמה אנשים בשלים למהלכים כאלו.
"ברגע שעושים שינוי פרדיגמה זה ברור שלוקח זמן להגיב ולשנות את צורת המחשבה. מה שאותי מעניין, זה שהרבה מהדברים האלה היו קיימים בזכרון שלנו כבר עשרות אלפי שנים, ואנחנו פשוט צריכים לחזור לשם".
מה היית רוצה שמבקרים יקחו איתם מהתערוכה?
"המטרה היא שמי שמגיע לתערוכה יצא ממנה קצת אחרת. יצא עם ידיעה חדשה, עם תחושות חדשות. עם חוויות חדשות ברגע שהוא או היא הולכים לסופר. רצינו לחשוף קצת יותר אמת מאחורי האוכל שאנחנו אוכלים. לחשוף את המניפולציות ואת כמות ההתערבויות שאנחנו לא מודעים אליהן בכלל בכל מה שקשור לאוכל ובמיוחד לאוכל מתועש. השאיפה שלי באופן אישי היא לייצר חוויה ביקורתית אצל אנשים, גם אם זה יגרום להם רק לקרוא לייבלים של מוצרים או לשאול שאלות".
