יוזמות עיצוב רבות מציפות את הרשת מכל עבר ומחממות את הלב. הראשונים להתגייס בעתות קשות כמו זו כשנדמה שמילים לא יוכלו לתאר את הזוועות הם המעצבים הגרפיים. בחברת וויקס, אחת מחברות ההייטק המובילות בישראל, השיקו תוך יומיים בלבד מהטבח הנורא את הפרויקט Design Duty, שמרכז כמות הולכת וגדלה של דימויים חזותיים שעוצבו כתגובה לטראומה הלאומית. בכך ענו בוויקס על צורך עז משני צדדיו של הדימוי החזותי: מצד אחד הדחף של המעצבים והמעצבות של החברה ליצור, להביע עמדה אנושית ומוסרית, להתחבר להלך הרוח הציבורי ולמאמץ ההסברה, ומצד שני הצורך של הקהל – שבתוך הצפה אינטנסיבית ואינסופית של מידע מגביר חרדה, זקוק לפעמים לדימוי אחד מדויק שינסח תחושות ורגשות, במקום לקרוא עוד אלף מילים.
איך עלה הרעיון לפרויקט? מדובר בכיוון שונה מההסברה הקלאסית שאנחנו מכירים.
״ניסינו להבין בגילדת העיצוב איך אנחנו יכולים לתרום בתקופה הכל כך קשה הזו – והבנו שזה החוזק שלנו", אומרת מורן קדוסי, מובילת תחום אסטרטגיית התוכן ומחקר הטרנדים בוויקס, שהקימה את הפרויקט יחד עם ניב פרחי, ראש גילדת העיצוב בוויקס, ענבר גולן, מנהלת צוות תוכן ויזואלי ואלי זאפה, מעצב בחברה. "במקביל לפרויקטים טכנולוגיים ולוגיסטיים התנדבותיים שפועלים בוויקס, פתחנו בפרויקט הזה יחד עם צוות חוויית המשתמש והכותבים. עלה לי הרעיון לעצב פוסטרים לסולידריות עם ישראל. ראינו את זה לפני שנתיים בפלישה לאוקראינה כשמעצבים מכל העולם עיצבו כרזות של ׳סולידריות עם אוקראינה׳.
״זה אכן לא פרויקט הסברה קלאסי – הוא לא חדשותי, הוא לא מהסוג שמביא עובדות – זה קודם כל פרויקט עיצוב, פרויקט של הרגש. הוא משתמש בעיצוב ואמנות כדי לתת מקום לפחד, לכאב ולאבל, וגם לחוזק, לסולידריות, לתקווה ולעתיד של שלום לכולנו. אנחנו מאמינים שיש לעיצוב כוח לגעת בלבבות ולהעביר מסרים יותר מורכבים. כשראינו את העבודות שהגישו המעצבים עלה גם הרעיון לפתוח אתר שמאפשר הורדה של כל הדימויים האלו וישמש לפרויקטים ישראליים אונליין או להסברה ישראלית בעולם״.
איך המעצבים הגיבו לאפשרות להשתתף בפרויקט בעל אופי כזה, מה היה הלך הרוח?
״לשמחתי הם ממש רצו לקחת חלק, לתרום. בסוף היום הראשון לפרויקט כבר היו לנו כ-20 פוסטרים, וכל אחד לקח את זה לכיוון שלו. זו הייתה היענות מדהימה כי אלו היו ימים מאוד קשים. זה היה השבוע הראשון לטרגדיה הזו – וידענו שלא כולם יוכלו להביא את עצמם לעצב משהו, אבל היה משהו בפרויקט הזה שאיפשר איזשהו עיבוד של השוק ושל האבל – וזה כשלעצמו בעל ערך״.
איזה תגובות התקבלו מהקהל בעקבות היוזמה עצמה והדימויים?
״המון אימוג׳יז של לבבות שבורים. אלה עבודות שהלב שלך נקרע מהן. אנשים מעריכים את היוזמה הזו ומאוד מתחברים לדימויים הויזואליים, העדינים, המורכבים – זה נוגע ברגש ברמות העמוקות ביותר. גורמי חינוך מספרים לנו שזה עוזר להם לפתח שיחה עם התלמידים על נושא כל כך קשה, ארגונים ישראליים מבקשים להשתמש בעבודות ומעצבים מחוץ לוויקס שולחים לנו עוד ועוד. הפרויקט ממשיך להתתגלגל״.
יש תמות מסוימות שחזרו בעבודות, נושאים או כיוונים שנגעו במעצבים יותר מאחרים?
״הרבה ביטאו את העצב והאימה עם לבבות שבורים, יונים פצועות, דמעות. תמת החטופים הייתה ועודנה חזקה, בעיקר עם דימויים של אמהות ותינוקות. היו גם תמות של גיבורות – כמו רחל מאופקים וענבל ליברמן. אם מסתכלים על הפיד שלנו, מצד אחד יש המון שחור של אבל ואדום של דם ושל כלניות, מצד שני גם שימוש בכחול ולבן למסרים של עוצמה ושלום״.
היו עבודות שהפתיעו אותך?
״התרגשתי לראות עבודות שיש בהן אופטימיות. עבודות של תקווה לשלום, אמונה בהחזרת החטופים. קשה לראות את האור בזמנים כאלו – ואני שמחה שיש כאלו שכן רואים אותו בתוכם ועל ידי העיצוב שלהם מפנים אותו לכיוון שלנו״.
גיאנה גספריאן: "הסרטונים הקשים שברו לי את הלב"
"עוד לפני שקיבלתי את ההצעה להשתתף בפרויקט הייתה לי מחשבה ליצור דימוי שימחיש את תחושותיי. יצרתי את הדימוי ביום השלישי או הרביעי של המלחמה בעקבות הלם וזעזוע עמוק מהזוועות שהתרחשו, במיוחד מהסיפורים ממסיבת ״נובה״ וחדירת המחבלים לקיבוצים בעוטף. לראות אנשים מתחננים על חייהם בשידור חי, כמות האנשים החפים מפשע שנרצחו ונחטפו, והסרטונים הקשים שנחשפתי אליהם, שברו לי את הלב. אחרי הפרסום של הדימוי, הופתעתי מכמות האנשים שהתחברו אליו. מעל ל-200 איש שיתפו אותו באינסטגרם, וגם קיבלתי כמה הודעות פרטיות מרגשות במיוחד על אנשים שהרגישו שהדימוי משקף במדויק את הרגשות שלהם".
אליס קורניוק: "רציתי שנזכור איזה אמא לביאה היא שירי"
מה הייתה התגובה הראשונית שלך להצעה להשתתף בפרויקט?
"היה איזשהו וואקום בהתחלה, המון אומנים ומעצבים רצו ליצור דברים שקשורים למצב וזה נורא בער בהם אבל לא לכולם היה מקום לעשות את זה. אני למשל לא ידעתי באיזה מסגרת אני יכולה להגיב למצב. כשהגיעה הפנייה לפרויקט, זה נתן לי איזה מקום שאני יכולה להגיב בו בחופשיות. כבר היו לי רעיונות ופשוט התחלתי ליצור. יצרתי כבר שישה דימויים לפרויקט ואני מתכוונת להמשיך. העבודות שלי מתמקדות אך ורק בעניין החטופים ושחרורם, ומכיוון שאין לי הרבה מה לעשות בנושא, אני ממשיכה ליצור כל הזמן, עד שכולם ישוחררו".
מה הוביל אותך לדימוי שיצרת? היה סיפור או אימג' שתפס אותך במיוחד שרצית להגיב אליו?
"הדימוי הראשון שיצרתי הוא הומאז' ליצירה של קלימט Three Ages of Woman. זאת יצירה שמרגשת אותי במיוחד מאז שהפכתי לאמא, והיא מרגישה לי כל כך מדויקת בהקשר של אימהות והורות. בשבת השחורה ההיא בערב ראיתי את הוידאו של האמא עם שני הילדים הקטנים שלה, בתוך השמיכה. הווידאו הזה שבר אותי. עוד לא הבנתי בכלל את מימדי האסון. אבל מה שכן הבנתי זה שיש אמא ושני תינוקות חטופים בעזה. מיד חשבתי על הציור של קלימט ועל זה שבתוך כל הסבל הזה היא עדיין האמא המגנה, השומרת, שעוטפת אותם ומחזיקה חזק. יותר מאוחר גיליתי שהאמא היא שירי ביבס והילדים הם אריאל בן הארבע וכפיר שהוא בן תשעה חודשים. יש לי ילדים בגילאים מאוד קרובים וגם לילדה הבכורה שלי קוראים אריאל. זה הפך את הסיפור שלהם לקשה במיוחד, לדמיין אותם שם לבד, בלי לדעת אם יש מי שמטפל בהם בכלל, אמא עם תינוק קטן שעוד צריך בקבוק, חיתולים.
"מאז שהפכתי לאמא, כשאני רואה סרטי שואה ביום השואה, אני כל הזמן חושבת איך שרדו ילדים בני שנתיים – שלוש את התופת הזאת. אני רואה את הילדים שלי בכל ילד ולא מצליחה לדמיין את זה אפילו. אף פעם לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות שוב, בימי חיינו. המחשבה לא יצאה לי מהראש, אני חושבת עליהם ועל כל החטופים כל יום, ולא מבינה איך זה יכול להיות שזה לא הדבר הראשון שמטפלים בו.
"מתוך זה יצרתי את הדימוי של שירי, אריאל וכפיר הקטן בתוך השמיכה שלהם. שנזכור איזה אמא לביאה היא שירי, שהם ישארו במחשבה שלנו כל הזמן. החלטתי שאני אמשיך ליצור דימויים שקשורים לחטופים, באופן כללי או ספציפי. למשל בשישי כששוחררו יהודית ונטלי רענן, ישבתי להכין עוד עבודה. זאת הייתה הפעם ראשונה שהצלחתי לחשוב על המילה תקווה והשתמשתי בדימוי של היונה, כמו משאלה שזאת ההתחלה של שחרור חטופים נוספים".
איזה תגובות קיבלת מהקהל?
"קיבלתי המון תגובות, הרבה אנשים שהתרגשו וכתבו לי תודה שהצלחתי לבטא את הרגשות של כולנו. למרות שלא לשם כיוונתי, הרגשתי שזה מרסק אותי ואני חייבת להגיב. בעזרת מכרה שלי שהיא חברה טובה של המשפחה, הגעתי למשפחת ביבס. רציתי שהם יראו את העבודה וכתבתי להם שאני חושבת עליהם כל הזמן ומתפללת שבני המשפחה החטופים יחזרו הביתה בשלום ובקרוב. הם התרגשו מאוד מהמחווה. בחמישי האחרון הלכתי עם חברה לעזור במאהל המשפחות החטופות בקפלן. פתאום תוך כדי שאנחנו תולות שלטים על הקיר של הקרייה (זאת העזרה שהייתה דרושה באותו יום), ראיתי אותם. מישהו הדפיס את האיור, ניילן אותו ותלה אותו יחד עם התמונה של המשפחה. שם כבר ממש התרסקתי. פתאום לראות את זה ככה ברחוב היה מאוד מרגש. כמובן שהפרויקט ממשיך לתפוס תאוצה מטורפת והדימויים מגיעים ליותר ויותר אנשים, זה מאוד מרגש ובעיקר נורא נורא חשוב. זה אולי דבר קטן, אבל הלחץ שמפעילים דרך החשיפה לסיפורים ממש חשוב לדעת הקהל".
אביטל סנטו: "הלוואי שזה יקדם את חזרתה הביתה"
"יצרתי כמה דימויים, לרוב באופן מאוד אינטואיטיבי ומהיר. להבדיל מתהליך רגיל של עיצוב גרפי שבו יוצרים רעיון עם ערך מוסף שדורש קריאה שניה ושלישית, הדימויים והמסר שבחרתי הם מאוד מיידים ורגשיים ופחות אינטלקטואלים ושכלתניים, כי המטרה הייתה להגיב מהר ומהבטן ולייצר הזדהות עם המסר. בנוסף זה אירוע כל כך מחריד שתפקיד העיצוב הוא בעיקר להדהד את האסון שקרא ופחות לספר סיפור יש מאין.
"האירוע שתפס אותי הוא החטיפה של יפה אדר. תמונת החטיפה שלה שבה היא נראית שלווה וגאה עם מבט חד ליד חיות האדם שחטפו אותה, נצרבה לי עמוק בנשמה והייתה אחד הדימויים הראשונים שיצרתי. בחרתי לצייר אותה גבוהה וגאה בקווים עדינים כאשר עוטפים אותה מכל הכיוונים שלדים גסים עם רובים. כמו שאמרתי, יצרתי מהבטן.
"פירסמתי את האיור כפוסט ברשתות החברתיות וכתבתי 'בין כל התמונות, הסיפורים והזוועה, אישה אחת קשישה החדירה בי אופטימיות, וזאת יפה אדר. תמונת החטיפה שלה שבה היא נראית שלווה וגאה עם מבט חד, כאלו אמרה לעצמה: 'כבר עברת דברים בחיים, מה זה עוד מסע אחד לגיהנום בשבילך". הדימוי של יפה זכה להדהוד רחב ברשתות החברתיות ולא מעט הגיבו אליו. התרגשתי מזה שהחברה שאני עובד בה שותפה להלך הרוח הציבורי ונוקטת עמדה מוסרית ואנושית ולוקחת חלק במאמץ ההסברתי לתאר את המצב שלנו בארץ. הלוואי שזה יקדם באיזשהו אופן, אפילו במעט, את חזרתה הביתה".
ורד בלוך: "נשבר לי הלב לרסיסים"
"כשהחלו להגיע הידיעות על הטרור שנעשה בתושבי הדרום ובפסטיבל נובה, נשבר לי הלב לרסיסים. בער בי הצורך להגיב למצב. הרגשתי כל כך טעונה שלא הצלחתי להביע את עצמי במילים. הסטרס היה גדול, ולכן אני שמחה שיצא לי להשתתף בפרויקט וקצת להפיג את הלחץ בעזרת עיצוב.
"חשבתי על האנשים שבאו לחגוג בנובה, לשמוח ולרקוד, אבל בעצם רקדו ריקוד אחרון. רציתי ליצור איור לזכרם וזה התחבר לי טוב עם היצירה "הריקוד" של מאטיס. מאטיס תיאר בה את ההרמוניה והשמחה בהמשכיות של ריקוד במעגל, ואני יצרתי את האינטרפרטציה שלי להרמוניה והשמחה שנשברה בפסטיבל נובה: אנשים שרקדו אל מותם. אנשים צעירים שחייהם נקטעו ברגע על ידי טרוריסטים, אנשים שכל חטאם הוא שהם ישראלים שוחרי שלום ושלא יחזרו עוד לרקוד ולצחוק.
"יצרתי כמה איורים במסגרת הפרויקט, וזה האיור שהכי נגע באנשים. אחת התגובות שקיבלתי שמאוד ריגשה הייתה עד כמה התמונה הזאת עוצמתית ומפרקת את הלב״.
רותם מאור: "רגש הוא מרכיב מאוד חזק בהסברה"
"חיכיתי לפרויקט מהסוג הזה. לא יכולתי להתרכז בעבודה הרגילה שלי, ורציתי להרגיש חלק מהמאמץ המלחמתי. רציתי להרגיש שאני עושה משהו שיש לו משמעות. בתחילת המלחמה פחדתי להיות בחוץ וקיוויתי שתהיה יוזמה שבה אני אוכל להרגיש שאני תורמת גם בלי לצאת מהבית. כששמעתי על הפרויקט, יצרתי המון דימויים. בהתחלה ניסיתי לעצב דימויים ניטרליים ו'פוסטריים' ולא הרשתי לעצמי להביע רגש, אבל ככל שהמלחמה המשיכה ונחשפתי לאימג׳ים ולסרטוני הסברה אחרים, הבנתי שהרגש הוא מרכיב מאוד חזק בהסברה שלנו. הרשיתי לעצמי 'לחפור' יותר לעומק במה שאני מרגישה וכך יצרתי את הדימוי של המובייל עם השפרצות הדם: מכל הזוועות שקרו ב-7 לאוקטובר הדבר שהכי זיעזע אותי היה הרצח של התינוקות. רציתי לייצר דימוי שמדבר על זה בלי להיות מילולי מדי וככה חשבתי על הדימוי של המובייל. חפץ כל כך תמים שנחשף לטבח נורא".
אור יוגב: "יש הרבה סיפורים שצריך לספר"
"התגייסתי מיד לפרויקט. בהתחלה היה לי קצת קשה ליצור, אבל הבנתי שיש הרבה סיפורים שצריך לספר. האימג׳ הראשון שיצרתי היה של האמא עם שני הבנים הג׳ינג׳ים שנלקחו בשבי. כשראיתי את התמונה הזאת הבנתי שקורה פה משהו אחר, שאנחנו לא מכירים.
"אני מקבל הרבה תגובות מאנשים שמוצאים שהאיורים שלי מחזקים אותם ומצליחים להעביר את הרגשות שלהם בצורה שהם לא כל כך מצליחים, ובעיקר מקבל הרבה תודה".
