שדות העיצוב והאמנות הן מערכות מורכבות שבהן פועלים גורמים רבים. לצד היצירה ניתן למצוא את היוצר, המנחה, בתי ספר, אקדמיות, מוזיאונים, אוצרים, משרדי יח״צ, שווקים, אספנים, כתבים, צלמים, עורכים, צרכנים, קהל ומבקרים.
רבים הסרטים, דוקומנטריים או עלילתיים, שבוחרים לספר את סיפורו של היוצר: פולוק (2001, במאי: אד האריס), אהבותיו של פיקאסו (1996, במאי: ג׳יימס אייוורי) הוקני (2014, במאי: רנדל רייט) וגם ראמס (2018, במאי: גארי הסטוויט) – הם דוגמאות לכך. לא מעט סרטים בוחרים לספר גם את סיפור היצירה, העיצוב או אפילו המותג, כמו: הלווטיקה (2007, במאי: גארי הסטוויט), Crazy About Tiffany’s, (במאי: מתיו מייל, 2016) או אפילו נערה עם עגיל פנינה (2004, במאי: פיטר ובר)
הסרט כבתוך שלו: אמנות ישראלית ברשות היחיד, של הבמאית יסמין הדס ליפשיץ סימן טוב, בוחר להתמקד בזווית שלא מרבים לדון בה: המבקר, התאורטיקן, הפרשן של יצירות האמנות. מי שמגשר בין השפה החזותית לשפה המילולית, מפענח את היצירה לקהל הרחב, בוחר דרך איזו זווית לדון בה, ״שם דברים בפיה של היצירה,״ ויכול רק מעצם מעשה זה להפוך כל אובייקט ליצירת אמנות.[1] הדמות שבה בוחר הסרט להתמקד היא היסטוריון האמנות ואיש הרוח הירושלמי גדעון עפרת.
הסרט מטיב לתאר את המרחב שבו פועל עפרת. מרחב המתפתח באופן הדרגתי מחדרי לבו אל חדר העבודה עמוס הספרים, המקוטלגים במוחו על פי נושאים – ספרייה של איש אחד. הוא עובר אל חלל הסלון עמוס יצירות האמנות – מוזיאון של איש אחד, וברקע התיעוד, נמצאת העיר של כולם ושל אף אחד – ירושלים. דברי הקריינות המלווים את הסרט, מצטטים דברים שנאמרו על ידי עפרת עצמו בשעות ארוכות של תיעוד. והבחירה כמעט לא לקיים ראיונות עם אנשים על אודות פועלו של עפרת, אלא ליצור דיוקן קולנועי שבו הגיבור מתאר, מסביר, מפרש וגם מנתח את מעשיו, מדגישה את שנינותו, מודעותו, אך גם את בדידותו המקצועית.
כשנשאל עפרת בדיון שנערך לאחר ההקרנה האם הוא מוצא את הסרט בעל ערך, התוודה: ״כשאני אומר שהוא [הסרט] לא חשוב. זה נשמע לא אמין. אבל כדי שהוא [הסרט] יהיה חשוב. אני צריך להיות חשוב. ואם אני מרגיש לא חשוב אז הסרט לא חשוב.״ אך די בשמו של הסרט כבתוך שלו: אמנות ישראלית ברשות היחיד כדי להבין את טיב פועלו וחשיבותו.[2]
שמו של הסרט כבתוך שלו: אמנות ישראלית ברשות היחיד מציע, שלא במתכוון כפל משמעות: המילה ברשות, פרושה היתר, הסכמה, ובזיקה למושג אמנות ישראלית עשויה להתפרש ככותרת שמעידה על תחום, שמתיר לכל יוצר לפעול כבתוך שלו במרחב חופשי, נעדר ציווים או אפיונים הכרחיים. אולם ניתן לקרוא את הכותרת ״אמנות ישראל ברשות היחיד״ במשמעות שונה מזו הראשונה. כאשר הפעם המילה ברשות פרושה ״בעלות, קנין״. כלומר, האמנות הישראלית נמצאת בבעלותו של אדם אחד – במקרה זה הכותב, גדעון עפרת, אדם פרטי שמסביר כי חש שליחות מטעם עצמו לייצר את מדף הספרים, שלא היה – מדף הספרים העיוני של האמנות הישראלית.
ואכן, כל מי שמבקש להכיר את בצלאל בתקופתו של בוריס שץ, או בצלאל החדש שנפתח בשנת 1935, ותקופות רבות ונוספות בשדה האמנות המקומי יפגוש על מדף הספרים בשמו של עפרת ״שבונה,״ לדבריו ״את הגשרים בין הנסתר לגלוי ובין האפל למואר.״ עדות לחשיבות ולכוח העצום הטמון בידיו של כל פרשן, כותב או חוקר ניתן למצוא בסרט רק בחלק קצר מאוד שבו נראה עפרת נואם נאום תודה לרגל קבלת פרס יצחק בן צבי למפעל חיים, בחקר ובהנחלה של תולדות ארץ ישראל ויישובה לשנת תשע״ה: ״חקר של תולדות,״ מסביר עפרת, ״הוא מסע לתוך הזיכרון המודחק.״ בנאומו שם עפרת אצבע על ״כזב ההבטחה ׳שנזכור את כולם׳ – שהרי נשכח את רובם. ההיסטוריון בכוחו להציל את הזיכרון, אך גם לאשר את השכחה.״ מטריד לחשוב כי רק אדם אחד חולש על מדף הספרים העיוני של האמנות הישראלית, או האמנות בישראל, ועושה בו כבתוך שלו, כפי שמציעה כותרת הסרט. אבל כותרת זו בהחלט מדגישה אם לא את חשיבותו של עפרת, אז את חשיבותם של המחקר, התיעוד והכתיבה העיונית.
בשנה שבה תרים אחר ראש מכון לחקר ולתיעוד העיצוב בישראל, ומתקיים פרויקט ליצירת אוסף לאומי דיגיטלי, שיעסוק בתיעוד והנגשה של חומרי ארכיון בתחומי העיצוב – פרויקטים שמעידים על פעולות תיעוד ושימור שהן כשלעצמן חשובות וגם בהן קיים ממד של בחירה, זיכרון וגם השכחה. בתקופה בשנה שבה יש אינפלציה בכתיבה על אודות תחום העיצוב, לרגל תערוכות הבוגרים. נשאלת השאלה, האם קיים מדף עיוני של ״העיצוב הישראלי״ ו״העיצוב בישראל״. האם הוא כולל מנסח אחד, או מספר מנסחים; האם הכתיבה רק מדווחת או חוקרת וביקורתית ואיזה סיפור היא בוחרת לספר שכן, כמו שאמר ההיסטוריון ושר החינוך בן ציון דינור: ״מן הידועות הוא שכל היסטוריוגרפיה דנה על ׳הימים ההם׳ מתוך עמדה של ׳הזמן הזה׳ ומהתעניינותה זאת, ומתוך ראייתה זו את הדברים, היא גם מפרשת אותם ומסבירה אותם.״[3]
כבתוך שלו – אמנות ישראלית ברשות היחיד
בימוי, תסריט ועריכה: יסמין הדס ליפשיץ סימן טוב
הפקה: רונן ויסמין סימן טוב
צילום: אורן רייך
ישראל 2017, 43 דקות, עברית, תרגום לעברית
[1] שרה חינסקי, מלכות ענווי ארץ: הדקדוק החברתי של שדה האמנות הישראלי, בעריכת יגאל נזרי (בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015), 47.
[2] פרפרזה על שם ספרו של גדעון עפרת כבתוך שלו: תנ״ך ברשות היחיד
[3] אורי רם, ״הימים ההם והזמן הזה: ההיסטוריוגרפיה הציונית והמצאת הנרטיב הלאומי היהוגי: בן ציון דינור וזמנו,״ בתוך: ציונות, פולמוס בן זמננו: גישות ואידאולוגיות, בעריכת פנחס גינוסר, אבי בראלי (שדה בוקר: המרכז למורשת בן גוריון, 1996), 126.
