אם אתם שייכים לאנשים שמתפעמים למול הפוטנציאל הטמון באובייקטים שונים הנזרקים לרחוב מידי יום, התערוכה "מכרה זהב" שנפתחה בגלריה פרדיגמה בתל אביב (19.5.11-8.7.11) תשמח את ליבכם.
כאספנית של "חפצים שימושיים" אותם אני שומרת ליום פקודה בחללי אחסון ההולכים ומתמלאים (לחלקם אפילו יש סקיצות נפלאות שמחכות במגירה), אני נהנית לגלות כל פעם מחדש את האפשרויות הגלומות בהפיכת "זבל" לאובייקטים נחשקים. מעבר ליצירתיות בהסטה של אובייקטים מייעוד אחד לייעוד אחר ובהחייאה של חפצים שסיימו מחזור חיים אחד ומתחילים מחזור נוסף, יש משהו קסום בחומרים שמהלכי הזמן הותירו עליהם חותם ובחיבורים המציבים את "הנשמה הישנה" בהקשר חדש.
בתערוכה ב"פרדיגמה" מוצגות עבודות של מעצבים שבאמצעים פשוטים הפכו "קש" חסר ערך ל"זהב". ניר מאירי, למשל, צובע את חלקם הפנימי של עציצי פלסטיק פשוטים בצבע זהב ומאגד אותם יחד לשנדלייר המשווה להם מראה יוקרתי. האובייקט, המתכתב עם גופי תאורה של קבוצת דרוך כגון שנדלייר 85, הנורות של רודי גרומנס או שנדליר בקבוקי החלב של טיו רמי, מציב את אוסף העציצים בהקשר חדש.
דנה בן דב משתמשת בגיבוב של כלי אוכל לצורך יצירת עמוד לגוף תאורה. גם כאן ההתכתבות עם יוצרים מוערכים דוגמת הלה יונגריוס, יורגן ביי, סטודיו יוב או אלכסנדר ואן סלוב מאירה את האובייקט באור אחר.
בכסא של "גודספיד" (ראו תמונה בהמשך הכתבה), מותחים המעצבים ריפוד מלכותי מקטיפה בגוון בורדו על גבי מבנה משאריות גזרי עצים וקרשים והופכים את החומרים הנמוכים לאובייקט מפואר המהדהד שפה חזותית של תרבות אירופאית עשירה. בנוסף, ההתכתבות של האובייקט עם כסא הפבלה של האחים קמפנה שהפך אייקון בשדה העיצוב מאצילה עליו הילה נוספת של יוקרה.
אמיר רווה (ראו תמונה בהמשך הכתבה) משתמש בשער ברזל ישן ובמגוון חומרים ליצירת שידת מגירות פואטית ומציג שילוב חומרים וטקסטורות בקומפוזיציה צורנית שמזכירה שידות בעיצובו של אטורה סוטסאס. גם אורי בן צבי (ראו תמונה בהמשך הכתבה), שעבודותיו מתמקדות באחריות חברתית/סביבתית, הופך אוסף שאריות למגירה/כוננית "אנושית" הניצבת על שתי רגליים ונשענת על הקיר. מעצבים נוספים המציגים בתערוכה הם סטודיו גרופה, "ג'אנקשין", BCXSY (בועז כהן וסאיקה יאמאמוטו) ומאיה זילבר.
התערוכה בפרדיגמה לא עוסקת ביכולת להשמיש אובייקטים מחדש ומהותה אינה עיסוק במיחזור; היא דנה באסתטיקה, בערך המוסף שניתן לאובייקטים ובאופן בו ניתן להציג אובייקט לכאורה סתמי באור חדש. ההצבה בגלריה מכריזה על האובייקטים כעל "יצירות אמנות" ונותנת תוקף לתהליך ההפיכה של "קש" "לזהב".
את הדיון על הפיכת היום יומי הפשוט ליצירת אמנות פתח בתחילת המאה העשרים מרסל דושאן בעבודות דוגמת "מתקן בקבוקים", "גלגל אופנים" או "מזרקה", והכניס את ה"רדי מייד" לתוך האמנות גבוהה. ב-1957 יצרו האחים קסטליוני מחווה לדושאן, כשחיברו מושב אופניים לבסיס עגול (Sella) ובכך הכניסו את ה"רדי מייד", ההסטה והאובייקטים היחידניים (one of a kind) גם לשדה העיצוב. עשרים וארבע שנים מאוחר יותר ביצע רון ארד מחווה לז'אנר כשהפך מושב ישן של מכונית רובר לפריט ריהוט יחידני (Rover Chair) והציג אותו בגלריה כחלק מסדרה מוגבלת. הכסא, שנרכש על ידי ז'אן פול גוטייה, היווה יריית פתיחה לעיצוב יחידני וסדרות מוגבלות שנמכרות כיום במחירים מרשימים בשוק אספני העיצוב.
מי ששמו דגש על הפיכת היום יומי והחומרים הפשוטים לבעלי ערך היו חברי "סטודיו אלכימיה" שפעלו במילנו בסוף שנות השבעים. חברי הסטודיו בחרו לעשות שימוש בחפצים קיימים ובעזרת התערבות מעטה להעניק להם חיים חדשים. בקבוק פלסטיק, נעלי עקב, מסחטת מיץ (The Banal Object) או כסא טונט (Redesigned Thonet chair), עוצבו מחדש כחלק מהרעיון להציג אותם באור אחר. האובייקטים של מעצבי הקבוצה השתלבו במגמה שהציגה עיצוב ככלי ביטוי אישי, עודדה ייצור בסדרות מוגבלות והפכה את הרעיון למהות האובייקט. מגמה זו התחזקה במהלך שנות השמונים והציפה את סוגיית הטשטוש בין עיצוב ואמנות.
אייקונים נוספים בתרבות הרדי מייד והפיכת הסתמי לאובייקטים של תשוקה ניתן לראות באובייקטים של קבוצת דרוך (Droog) שקמה בתחילת שנות ה-90. אוסף מגירות קשורות בחבל המשמש כשידה, כורסא משכבות של סמרטוטים ושנדלייר מבקבוקי חלב בעיצוב טיו רמי, ספסל מגזע עץ בעיצוב יורגן ביי או מנורה מחולצה על קולב בעיצוב הקטור סרנו, הם רק חלק מהאובייקטים של הקבוצה שהגדירה את תפקידה בהצגת תפיסת עולם יותר מאשר בייצור של "עיצוב". דרך האובייקטים שיצרו חברי הקבוצה הם שאלו שאלות הנוגעות בתרבות הצריכה, מקומו של המעצב ותפקידו של האובייקט. כמו באמנות קונספטואלית עוררו היוצרים את הצופים לחשוב על חומרים, תהליכים ומסורות ועל הסיפור המסתתר מאחורי כל חפץ.
אקט הפיכת היום יומי והחומרים הפשוטים לאובייקטים נחשקים קיבל גושפנקה סופית כאשר ב-1998 בחרה פאולה אנטונלי לאצור במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק את התערוכה "פרוייקט 66". בתערוכה חיברה אנטונלי בין עבודות של מעצב התאורה הגרמני אינגו מאורר לעבודתם של צמד המעצבים הברזילאים האחים קמפנה. המכנה המשותף שחיבר בין היוצרים היה עיסוקם בהפיכת חומרים זמינים וזולים לאובייקטים יוקרתיים. מאורר הציג בתערוכה שנדלייר מכלי חרסינה שבורים (Porca Miseria), אובייקטים המאדירים את נורת הליבון הפשוטה, או גוף תאורה מפואר העשוי מאוסף פתקי נייר (Zettel'z). האחים קמפנה הציגו פרטי ריהוט עשויים חבלים, צינורות השקיה, יריעות ניילון לאריזה או קרטון. הצבת התערוכה ב-MOMA – מגדל השן של עולם האמנות והעיצוב, היוותה הכרזה רשמית להפיכת היום יומי הפשוט ל"מכרה זהב". כמו כן התערוכה הגדירה מגמות וסוגיות המעסיקות את שדה העיצוב העכשווי עד היום: עיצוב/אמנות המציב את סוגיית הפרקטיקה למול חוויה ואסתטיקה ; "המגמה הירוקה" ועיצוב בן-קיימא הדן בשמירה וניצול נכון של המשאבים העומדים לרשותנו ; עיצוב תעשייתי למול קראפט – המעלה סוגיות הנוגעות בטכנולוגיות עבודה והפיכת הסיפור/הרעיון למהות האובייקט.
סימון המגמה ההופכת "קש" ל"זהב", השפיע על העשייה בשדה העיצוב ובמהלך השנים האחרונות ניתן לראות כיצד מעצבים רבים יוצרים עם חומרים פשוטים וזמינים אובייקטים ייחודיים בעלי ערך. בשנת 2007, במסגרת פסטיבל העיצוב "לונדון דיזיין", אצר מרקוס פרייס, העורך והמייסד של אתר העיצוב המוערך "Dezeen", תערוכה בשם "טראש לוקס". התערוכה התקיימה בבית הכל-בו היוקרתי "ליברטי" ובמסגרתה הציגו מעצבים צעירים תכשיטים, פרטי ריהוט ופריטי תאורה יוקרתיים מחומרים זולים או חסרי ערך. הצבתם בחלל התערוכה כאובייקטים שנבחרו בקפידה האדיר והפך את הסתמי לבעל ערך.
גם בארץ נערכו בשנים האחרונות תערוכות שונות שהציגו אובייקטים של מעצבים העושים שימוש בחומרים "חסרי ערך" לצורך יצירת אובייקטים של תשוקה. לצד תערוכות נושא שכוונו להציג את המגמה באופן מובהק דוגמת תערוכות שאצרו מיה דבש ומירי אלזון בביתן העיצוב במסגרת תערוכות ריהוטים בשנים 2007-2009, או תערוכות המוצגות בגלריה החווה בחולון בה ניתן דגש להצגת עיצוב בר קיימא, צף ועולה המוטיב של דלות החומר והפיכת הפשוט לבעל ערך בעבודותיהם של רבים מהמעצבים הישראלים כחלק מהשפה של העיצוב המקומי המתאפיין בעושר יצירתי אך דל בתקציבים.
התערוכה בפרדיגמה אינה הראשונה ולא תהיה האחרונה החושפת את היופי המסתתר מאחורי היום-יומי והפשוט, אך היא מעוררת למחשבה ומזכירה שכל פעם שאתם הולכים ברחוב כדאי להסתכל היטב על החפצים המושלכים בצד הכביש. ה"זבל" הזה יכול להפוך לאובייקט פיסולי/פונקציונאלי בעל ערך אסתטי וכלכלי תחת מגע הידיים הנכון.
