מסתבר שבגדים "יודעים לעשות הרבה" ויכולים להעביר באמצעות טקסטיל על גוף מגוון רחב של נושאים כשכל אחד מהם מורכב משכבות רבות של עומק ודיוק. תצוגת האופנה של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר היתה השנה לחוויה רב חושית, בעיקר עבור מי שלא בקיא בעולם האופנה ומורגל במבט על חפצים דוממים.
המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר דורגה השנה במקום התשיעי מתוך 25, בדירוג בתי הספר לאופנה הטובים בעולם של האתר הנחשב Fashionista. איטליה, צרפת וישראל באותה ליגה זה לא משהו שרגילים לראות בכל תחום שהוא, ושנקר חברה של כבוד ברשימה הזו כבר כמה שנים. תצוגת האופנה של בוגרי המחלקה לשנת 2016 מוכיחה שלא בכדי. קשה היה שלא להשאיר את הפה פעור, את העיניים פקוחות לרווחה והאישונים שעבדו ללא הרף, לנוכח העושר החומרי והצורני, קולקציה אחר קולקציה, המנעד העצום של תפיסות הגוף והטיפול הקפדני בכל כפתור או תפר בבגד.
כמי שלא מורגלת לצפות בתצוגות אופנה (היתה זו רק השלישית בחיי), ובעלת הסתכלות מתוך עולם של עיצוב מוצר וחפצים דוממים-שימושיים, מצאתי עצמי מנסה לתפוס את כל הפרטים בדקה או שתיים הבודדות בהן הוצגה כל קולקציה. היתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. הסתבר לי שבגדים "יודעים לעשות הרבה" מעבר לכיסוי הגוף ומעטים היו הפרויקטים שלא עוררו בי השתאות. ניתן היה לזהות נטייה מעניינת השנה, לטיפול מוקפד באזור הפנים או בשיער – "סתימת פיות", מסכות, כתרים או קשתות למיניהן. בכל המקרים הללו ההתייחסות לחלק זה של הגוף לא נראתה כתוספת מאולצת או קישוט אלא כחלק בלתי נפרד, סימן ליכולת גבוהה של ירידה לפרטים, שממשיכה באופן ישיר והרמוני את התמונה השלמה של הגוף כולו.
הסיפור שמאחורי הקולקציות וההסברים הטכניים לא היו חסרים, אפילו לא לרגע: לא היה שום מידע על הפרויקטים מלבד שם הבוגר וכותרת כללית שברוב המקרים לא אמרה כלום. בפרויקטים הראשונים העדר המידע עורר לרגע תהיה והסתמן ניסיון יצירתי להיעזר במוסיקה שנבחרה ללוות את הדוגמניות על המסלול. אבל ככל שהערב התקדם, ההחלטה שלא לחשוף את ה"סיפור שמאחורי" נראתה הגיונית וייתכן שאם ההחלטה היתה הפוכה, אולי לא היה ניתן לעמוד בכל הטוב הזה.
ללא סיפור
דוגמא מצוינת הממחישה עד כמה מסר יכול לעבור גם ללא מילים, היא הפרויקט המהפנט של אלינה ינובר, לילות קוטב. דמויות מונוכרומטיות על ציר שחור-לבן, ספק חיות ספק בני אדם, עם פנים מכוסות כמעט לחלוטין. מבנה הידיים מטושטש עד לכדי העלמה של הקצוות שלהם. לא ברור איפה נגמרת היד או מתחילה הרגל. הקולקציה היתה כל כך שלמה ומגובשת שהעבירה הלכה למעשה את הקרירות והאופל גם מבלי לדעת את הנושא המדויק. כשם הפרויקט, הנושא היה לילות הקוטב – תופעת טבע המתרחשת בחוגים הארקטיים של כדור הארץ, בה הלילה נמשך למעלה מ-24 שעות.
החפצת גברים?
קולקציה המעלה שאלות מגדריות מעניינות היתה השתקה מבוטלת של לידר אביטאן. מעבר לכך שהיא ראויה להתייחסות מיוחדת כי היתה זו הקולקציה הגברית היחידה בתצוגה, אביטאן לקח את נושא תפיסת הגוף כמה צעדים קדימה והפך את הגוף האנושי הגבר לחפץ דומם ומאופק בעל קווים כמעט רובוטיים. באמצעות חלוקה פשוטה למדי, אחידה בכל הדגמים, שונו הפרופורציות האנושיות של הגוף הגברי עד כדי כך שנדמה היה לרגע שמדובר בפרוטומות על מתקני תצוגה.
מבט לעתיד
הקולקציה של שני גבאי, גוף אופנתי, מעלה שאלות על העתיד של עולם האופנה ועל האופן בו הטכנולוגיה תכתיב את עבודת המעצב ובכך גם את הסגנון. בעידן של עיצוב בקוד פתוח ו-ONE OFF להמונים אלו שאלות שרלוונטיות לעולם העיצוב בכלל וניתן לראות התייחסות אליהן גם במחלקות לעיצוב תעשייתי או בתקשורת חזותית. גבאי יצרה קולקציה עדינה בשכבות של לבן בלבד בה איברי הגוף הפנימיים מודפסים או רקומים לבד אך בצורה בה הם הופכים לדימוי חדש ורק מאזכרים את מיקומם מתחת לבגד.
עתיד מול עבר עם קורטוב של דאגה
כאמור, עיסוק בהשתלטות הטכנולוגיה על חיינו מהווה מגמה רווחת בבתי הספר לעיצוב על כל מחלקותיו. ואם להיות יותר ספציפיים – רווחת במיוחד הבחינה של ההווה המטריד והעתיד לבוא אל מול העבר והתרפקות על הנוסטלגיה. בצבעי RGB וחומרים כמו ניאופרן (בד חליפות צוללנים) או הדפסות של חומרים פלסטיים חדשניים ניסתה עדי בנג'ו להסב את תשומת ליבנו לניכור ולחוסר המגע שנלווה לדור מסכי ה-TOUCH. על השטחת המציאות והפילטרים שעוברת כל תמונה לפני שמשוגרת להמון המשתוקק לצריכת חיים של אחרים. בקולקציה שעיצבה, ללא מגע, נראה שהצליחה בנג'ו במשימתה המורכבת והתוצאה היא מערכת לבוש שמחה אך מנוכרת, שטוחה ומזוייפת, מושכת לא מושכת, שבעצם לא ממש מתחשק ללבוש.
בשם החומר
קורן אביגיל יצרה טקסטילים משני חומרים המנוגדים – זפת ונוצות וכך גם קראה לקולקציה. קורן תופסת במקרה הזה את משבצת "המחקר החומרי" שכן החומר החדש הוא העיקר והדיסוננס בין החומרים המנוגדים – קר וחם, טבעי ומלאכותי, הנשלט והלא נשלט הוא שהכתיב את מבנה הדגמים שפחות מתייחסים לקימורי הגוף ביחס לקולקציות אחרות. "טרנד" המחקר החומרי נפוץ במיוחד בשנים האחרונות בקרב מעצבים תעשייתיים תוך ניסיון לייצר חומרים חדשים-ישנים באמצעות שילובים לא שגרתייים, טכנולוגיה ועבודה ידנית יחד. מעניין לבחון את התוצאה של אביגיל בהקשר הזה – שיצרה מהחומר פריט לבוש שמשאיר לחומר את הבמה ואף מבטל כמעט לגמרי את הגוף שמתחתיו.
סיפור חלופי
ואלרי שימחוביץ' ביקשה להעביר תחושות אובדן האינדיבידואליות וזרות דרך בגדים מקופלים, מקומטים, ובעיקר מונחים על הגוף שלא במקום, כשמה של הקולקציה. מבלי לדעת את הסיפור שמאחורי הדגמים המעניינים ניתן היה לחשוב שזהו מחקר מופשט בקשר בין גוף לבגד ובאופן בו אנו, המתלבשים, תופסים את ה"נכון והלא נכון" בלבישת הפריטים על גופנו. איך אנו מבדילים את החלק האחורי של הבגד מהקדמי? או מדוע שרוולים מוכרחים להיות באותו האורך?
תצוגת האופנה של שנקר היא בהחלט חוויה רב-חושית ויש צורך לצפות בדגמים שוב ושוב על מנת להבין את המורכבות של כל אחד מהם. נראה שהסטודנטים עשו השנה עבודת מחקר מעמיקה, תיאורטית ומעשית, על מנת לקלף את כל ההיבטים של הנושא בו בחרו לעסוק ובכדי לרדת לפרטים הקטנים ביותר לכדי תוצאה שלמה. הבחירה של מארגני התצוגה השנה, שלא לספק את המידע הנלווה לקולקציות מראש, הקלה על הצופה הלא מיומן והשאירה מקום לבחינה קצת אחרת של הדגמים ובעיקר – להנאה מוחלטת.
למידע נוסף באתר הרשמי של שנקר >
