מבוא לשרפרף

ארבע מאות וחמישים שרפרפים.

במבט ראשון הם נדמים כמו מוטציות משוכפלות מצוירות בספר אנימציה לדפדוף מהיר. במבט שני ואיטי מתגלה ביניהם מערכת של בדיקות מסועפת ולא הירארכית. אין בה התחלה ואין בה סוף, אין קצה או שוליים. היא מתפתחת ללא סדר ואלמלא ארזנו והובלנו אותם למוזיאון הם היו ממשיכים להשתכפל ולמלא את חלל הסטודיו הקטן ביפו עד להתפקע. 

״הארכיטקט, באמצעות מערך הצורות, מממש סדר שהוא יצירה טהורה של רוחו. באמצעות הצורות, הוא משפיע באופן אינטנסיבי על חושינו, מעורר בנו ריגושים פלסטיים. באמצעות היחסים שהוא יוצר, הוא מעורר בנו הדים עמוקים, הוא נותן בידינו את אמת המידה של סדר שעולה בקנה אחד עם זה של העולם, הוא קובע את התנודות השונות של רוחנו ושל לבנו; רק אז אנו חשים ביופי."

אסתטיקה של מהנדס, מתוך לקראת ארכיטקטורה, לה קורבוזייה, תרגום מצרפתית: עידו בסוק, בבל 1998

המפגשים הראשונים ביני לבין קאופמן והשרפרפים מתקיימים כשהאחרונים מסודרים בשורות ארוכות חלקם צפופים בערמות, ישנים וחדשים מעורבבים יחד. אנחנו מתקרבים אליהם ומתרחקים, קשה להתבונן בפרטים שהם כל כך צפופים, הם מכסים זה את זה, משולבים זה בזה ונדמים כגוף גדול מרובה רגליים. אנחנו מדברים עליהם, לידם, סביבם, משתדלים שלא להגיע לאותו הרגע, ידוע וצפוי מראש, שבו נבחר מי מכולם יוצג בגלריה עצמה. מי טוב יותר, מדויק יותר ומעניין יותר. לצד הרהורים בדבר יכולתנו לבטא בתערוכה אחת פרויקט מורכב מסוג זה אני תוהה ביני לבין עצמי האם המעבר לחלל המוזיאון יעשה חסד עם היקף העבודה חסר התקדים שאני ניצבת מולו. אם שם, בסטודיו, בעין סערת היצירה התאפשר מהלך דו כיווני של תיקון ובדיקה, טעות ושחרור, פירוק והרכבה. כאן, בסטטיות המוזיאלית, הם יפסיקו לנוע ולהשתנות כמו עברו את השלב המרתק בחייהם וכעת מתחיל המסע הדומם אל הנצח המקובע.

"אני חושב שהחפצים הראשונים ששיחקתי איתם כילד ויצרתי איתם דברים, היו מספריים וניירות. אני זוכר את הדירה הגרמנית, אליה עברנו מסיביר במלחמה, זה היה משרד של רואה חשבון," יעקב משתף אותי ברגע של מנוחה באמצע יום צילומים לקראת הקטלוג, "זה מה שמצאתי על השולחן – מספריים וניירות". כל כך מובן מאליו, אני חושבת לעצמי, שום חויה מכוננת אחרת לא היתה יכולה להניע אותו כל כך רחוק ויחד עם זאת כל כך קרוב: משחק בנייר ומספריים, לא תיאור, לא ציור ולא קריאה, פשוט פירוק והרכבה – שוב ושוב ושוב. 

עבודת המחקר שמציג יעקב קאופמן בתערוכה שקולה למהלך כתיבת דוקטורט מחקרי בתחומים תאורטיים אחרים, דרכה מציע קאופמן לצופה חשיפה למהלך עיצוב ללא עריכה. מעין כתיבה אוטומטית של חפצים בתלת מימד תוך הימנעות מודעת מבחירה, מיון או צמצום, מערכת חפצים סדורה במארג מפורט ומרתק של ערכי עיצוב. ככל מארג – גם זה מורכב משתי וערב – ערב של חשיבה סדורה, הגדרות ומונחים, ושתי של רעיונות גמישים, חופשיים ומשוחררים שנובעים כולם ממקור אחד – שרפרף. 

הרהיט המצומצם ביותר, הקטן ביותר והנחות ביותר, אם לוקחים בחשבון את סולם ההירארכיה היהודי, משמש לקאופמן כנקודת מוצא לתהליך ארוך־שנים ומורכב. על רהיט אחד שאין בו איברים מיותרים, מפעיל קאופמן תרגילי עיבוד ופיתוח המאפיינים מחשבות עיצוב, לצד מהלכים כמו ריבוי, הרחבה והשאלה המאפיינים יצירת אמנות. בכל נקודת זמן, יכול היה קאופמן לעצור ובחר להמשיך ולהרחיב, להמשיך ולעבוד, לבדוק, לפרק, להרכיב, למתוח, לכווץ, לחתוך, להדביק, להשחיל, לשייף, לעגל, לכופף, לחבר, לאגוד, לחורר ולמלא. מערבב בין שתי תפיסות עולם שהיו נפרדות כשגדל כאמן והפכו לאחת עם הכרתו כמעצב הבכיר והמוביל בישראל. עבורנו, מקצוענים משני צידי המתרס, יוצרים, חוקרים ומתבוננים, מפגש עם עבודתו של קאופמן משול לעמידה קרוב לליבה המקצועית של העשייה העיצובית. המפגש עם עבודתו מאפשר לנו לבחון את היצירה שלנו אל מול קודקס קאופמני מקצועי ומהודק. מקום שאינו שמור לסוג זה או אחר של מתבונן אלא מציע ניקיון רעיוני, כנות טקסטואלית ושלמות צורנית.

העונג החזותי והרעיוני במפגש עם עוצמה אדירה זו של עיצוב, אינו שמור למקצוענים בלבד. ההתרגשות במפגש עם שרפרף אחד, מיוחד ושונה, היא חוויה אישית שאיננה דורשת מהצופה להיות בקיא בשפת העיצוב או ברזי המקצוע. שבט השרפרפים הפרוש לפני המתבונן, נדמה כמשפחה רחבה, שבט עצום החולק את אותו שם משפחה. אלה הם נצר לאבות השבט שהיו קופצניים במיוחד ואלה הקרובים, למיושבים בדעת, אלה שייכים למשפחת המורכבים רגשית ואלה ליישרי הדרך. התבוננות בשבט השרפרפים, כמוה כהתבוננות בנו, בייחודי ובשונה בכל אחד ואחת מאיתנו.

ג'ושו שאל [את מורו] ננסן, "'הדרך' – מהי?"
ננסן אמר, "זוהי המחשבה של היום־יום".
ג'ושו אמר, "לכך צריך לכוון, הלא כן?"
ננסן אמר, "ברגע שכיוונת למשהו, כבר החטאת".
ג'ושו אמר, "אם לא אכוון אליה, כיצד אוכל לדעת את הדרך?"
ננסן אמר, "לדרך אין דבר עם 'ידיעה' או 'אי ידיעה'. ידיעה היא תפיסה עיוורת.
אי־ידיעה – פשוט אטימות. אם הגעת אל הדרך שאין מכוונים אליה, הרי זה כמו
החלל הריק: צלול לחלוטין. אינך יכול לכפות זאת לכאן או לכאן״

מתוך ספר הזן של ג'ושו, נוסח עברי: דרור בורשטיין, בבל 2007

גבוהים וארוכים

על הציר שבין השרפרף האיקוני הקלאסי ובין אובייקט שסימונו כשרפרף מוטל בספק, נמצאת קבוצת שרפרפים אשר מספקים "אפשרות לישיבה של רגע", אומר קאופמן.

ישיבה לא נוחה במיוחד ולא לאורך זמן. אלה מהווים מקום כמעט ארעי להניח עליו את הישבן ולהם פרופורציות לא "שרפרפיות" במיוחד. ישיבה גבוהה או נמוכה מאוד, ישיבה אורכית על מוט או רק הישענות המאפשרת הרפיה. הגוף נדרש לשינוי תדיר של מנח הישיבה.

מתיחת מידות הרוחב והגובה של שרפרפים אלה היא בחלק מן המקרים תת מחקר של תרבות ואופני ישיבה. בחלק מהם קיימת התכתבות עם שרפרפים של בעלי מקצוע כמו שרפרף החלבן או זה של רופא השיניים. המשחק עם מידות השרפרף מאפשר תהייה על מיקום הגבולות בין שרפרף־כסא־ספסל ומעלה שאלות כמו: מתי שרפרף הופך לספסל ללא משענת? והאם שרפרף מאוד גבוה הוא מעין "כסא בר"?

טיפוסים וארכיטיפים

בקבוצה זו עוסק קאופמן בארכיטיפים של שרפרפים: החל בשרפרף מסורתי או כפרי וכלה בשרפרפים "קלאסיים". שלוש רגליים יגעו תמיד כולן בקרקע ובשרפרף בעל ארבע רגליים קיים סיכוי סביר שרגל אחת תתנדנד. באחד השרפרפים התעקמה רגל אחת מתוך ארבע ושתיים מאלו שנותרו כופפו ויצרו ברכיים.

זוהי הקבוצה הגדולה ביותר במחקר זה שבה כמעט כל שרפרף מקיים דיאלוג כלשהו עם אב־טיפוס של שרפרף הצרוב בתודעה. בודדים או משפחות בקבוצה זו מאזכרים תקופות וזרמים בתולדות העיצוב ויש כאלה שהם מחווה לפסל או מבנה ארכיטקטוני. שרפרף בודד משוכפל לסדרה אך בכל אחד מהם רגל אחת או קושרת שונים בסגנונם ובעידונם. 

ניתן למצוא בקבוצה זו את השרפרפים הקלאסיים, אם קיימים כאלה בכלל, וגם את אלה המוגזמים והקיצוניים ביותר, כמו שרפרף שהפך לסוג של מרבה רגליים. מעין "מנייריזם של שרפרף".

בחלק מהשרפרפים הדגש הוא על הקומפוזיציה ואילו מאפייני השרפרף נדחקים למקום משני. בחלקם העיסוק הוא בחומרים שלרוב לא נפגשים. בכל אחד מהשרפרפים הארכיטיפיים ייתכן סיפור שאינו רגיל. לכן, כשהם יחד ייראו הרבה פחות משפחתיים משאר הקבוצות.

הגמשה, רידוד, הזחה

קבוצת שרפרפים זו היא קבוצה קטנה יחסית שהדגש בה הוא על עיבוד החומר ועל ניסיון להרחיבו ולמתוח את יכולותיו עד לקצה. פעולות מסוימות משנות את תכונות החומר הבסיסיות ואף מקנות לו תכונות חדשות. באמצעות אומנויות מסורתיות חומר קשיח הופך לרך, ושימוש בכל פחת של חיתוך הופך למשהו חדש. גריעה וחיבור מחדש, הגמשה והארכה של החומר. חיתוכים צמודים בחומר מאפשרים לו תנועה נוספת ויכולת כיפוף. איגוד חלקי חומר חתוך מעניק לו שוב תכונות מבניות. חיתוך והזחה מאפשרים ניצול מרבי של החומר.

"הדברים הטובים ביותר נוצרים מהצורך להשתמש באופן יעיל בחומר הגלם," מסכם קאופמן.

קרוב לגזע

קבוצת השרפרפים הגושניים מאזכרת את אבולוציית השרפרף אשר שורשו הקדום טמון בגזע העץ. תחילת הסיפור בישיבה על גזע עץ הנכרת במקרה בגובה נוח דיו, בשלב השני העץ הכרות נעקר והפך לשרפרף גושני, כבד ולא באמת נייד. בשלבים הבאים נחתכה פרוסה מגוש העץ ויועדה למושב, ורגליים חוברו באופנים שונים. בשלב האחרון נוספה גם משענת – והשרפרף היה לכיסא.

הקבוצה מציגה שלבי ביניים רבים, אשר בדרך ייצורם, במשחק עם משקלים שונים, באופני הריקון, הגריעה והחסרת החומר בדרכים מגוונות, חוקרים את תהליך הפיכת גוש העץ לשרפרף. אלה הם שלבי ביניים הממוקמים בנקודות שונות על ציר התהליך – קרובות יותר לגוש המקורי ורחוקות ממנו. משפחות קטנות בקבוצה נולדו מאותה קורה של עץ גושני וזוגות מסוימים הם ניצול מקסימלי של חומר אשר משלימים יחד גוש מלא ומדויק, ללא פחת.

הכמיהה לחומר הטבעי והגולמי ניכרת בעולם העיצוב. כאן, קורות עץ מלא עגולות מייצגות את הגזע הראשוני ואילו המרובעות הן הגרסה המתועשת והמעובדת יותר של הגזע. החומר נחתך, מסתובב, מתהפך ומייצר מורפולוגיה עשירה של גושי עץ טבעי חשוף המספרים את סיפור היווצרותו וניתן לחוש בהם בבירור ב"יד האמן". משני חיתוכים בקורה אחת תתקבלנה חמש צורות המובנות תרבותית ואינן כאוטיות. קילוף החומר יוצר איקוניות של מושב, מקום הקורא להנחת הישבן. כתוצאה מאופיים הגושני לרבים אין רגליים מובהקות, שטחם זהה כמעט לכל אורכם וההחלטה בין מהו המושב והיכן החומר יפגוש את הקרקע נתונה לבחירת היושב.

נדנוד, קפיצה, סיבוב

נדנוד, קפיצות, סיבוב ימינה ושמאלה, רעש, משחק, גמישות. כל אלה מייצרים "תנועת ישיבה". לעומת כיסא, אשר מחייב רצינות מה, השרפרף מתויג מראש כ"כיסא נחות" ולכן יכול "להרשות לעצמו לא לקחת את עצמו ברצינות," אומר קאופמן. מעבר ל"אי־משענת" – תכונה המאפיינת כל שרפרף – לשרפרפים אלה רובד נוסף, רובד התנועה.

במהותו, מחייב השרפרף את היושב עליו לתשומת לב מרבית ליציבות הגוף ולמודעות גבוהה לתנועותיו. לעומת ישיבה סטאטית על כיסא, בישיבה על שרפרף – האדם אינו שרוע וגופו אינו רפוי. בישיבה על שרפרף נדרשת הפעלה של שרירים וכתוצאה מכך הגוף מחויב בריכוז מסוים, בשיווי משקל, בהזדקפות. בכך, מאפשרים שרפרפים אלה דיאלוג בינם לבין הגוף היושב. למעשה, היושב "מפעיל" את השרפרף והופך אותו למה שהוא. רק בעת הישיבה מתגלה המהות האמתית של השרפרף, אשר תלוי ביושב, בלעדיו איננו שלם.

שרפרפים מסוג זה מספקים חווית ישיבה. בזמן הישיבה נבחנים הגבולות בין תנועת הגוף הטבעית למבנה השרפרף שמייצר בעצמו תנועה נוספת. השרפרף הופך לרגל השלישית ובדומה למקל הליכה, מייצר הרחבה של הגוף ומערב בחוויית הישיבה חושים נוספים. הם עונים על הצורך הטבעי לעסוק במשהו נוסף מלבד הישיבה: לנדנד רגל, לרקוע, לטפוח על משהו. חלקם אפילו מספקים עיסוק לידיים, משחק של ממש. 

פריקים, ננעלים, מתקפלים

חיבורים בין חלקי חומר מייצרים מבנים קונסטרוקטיביים שאינם זקוקים למחברים חיצוניים. החלק הוא גם המחבר. שילוב רגלי שרפרף לקבלת מפרק אוניברסלי – פעם סטטי ופעם נע. אותה נעילה גיאומטרית נבחנת בשרפרף עץ ובשרפרף מתכת. בהחסרת חלק אחד במבנה יקרוס השרפרף. כך לדוגמה, תוספת כדור במרכז הקונסטרוקציה דוחקת את החלקים למקומם, מהדקת את השרפרף ומקנה לו את יציבותו. מוטות מצטלבים דוחקים זה את ומונעים פירוק.

קבוצה זו נעשתה בהמשך לתערוכת יחיד של קאופמן שהתקיימה במוזיאון ישראל לפני כמספר עשורים. בתערוכה הוצגו אז כסאות, לרוב בתהליך פיתוח לקראת ייצור תעשייתי שבחנו תכונות דומות. עם השנים הפכו הכיסאות לשרפרפים המשחקים עם חלקי השרפרף: בסיס, מושב ואזור ביניים.

השרפרפים בקבוצה זו מאופיינים באווריריות ובקלילות המתאפשרת הודות לקונסטרוקציה המתוחכמת ויציבותם עלולה להפתיע. כל כיפוף מוט מחזק עוד יותר את המבנה ומעניק לו את יציבותו. ברבים מהם המבנה מכתיב מורפולוגיה של מותניים צרים, בשילוב עם בסיס ומושב זהים. לשרפרפים, כך מתברר, יש ייצוג ויזואלי ואיקוניות של עקרון ה־Form Follows Function, המורפולוגיה של כל חלק נובעת מתפקידו במבנה.

מתוך קטלוג התערוכה יעקב קאופמן – שרפרפים שהוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 25.03.2015 – 06.06.2015